מחצבת נשר הישנה

מחצבת נשר הישנה
	מחצבת נשר הישנה, אפריל 2010
מידע כללי
סוג	מחצבה
כתובת	דרך בר יהודה כביש 752 נשר
מיקום	נשר
מדינה	ישראל
בעלים	כלל תעשיות
מייסדים	מיכאל פולק
הקמה ובנייה
תאריך פתיחה רשמי	1923
תאריך פירוק	1942
חברת בנייה	נשר מפעלי מלט ישראליים
שיטת כרייה	חציבה
מידות
שטח	250 דונם
קואורדינטות	32°45′36″N 35°03′15″E / 32.7601°N 35.0541°E
	(למפת חיפה רגילה) מחצבת נשר הישנה

מחצבת נשר הישנה היא מחצבה הנמצאת בתחתית מורד הר הכרמל, על גבול עמק זבולון, בשטח העיר נשר. שטח המחצבה 250 דונם, והיא קרובה לשמורת הטבע פארק הכרמל ולשמורת אשדות יגור. המחצבה פעלה בשנים 1925–1942, עד שאבן הגיר המתאימה לייצור מלט אזלה, ולא היה כלכלי יותר להפעילה. בעקבות כך פתח מפעל נשר חיפה מחצבה חדשה, מחצבת הח'רייבה, מצפון לכביש 672 ומתחת לגבעת ההגנה. מחצבת נשר הישנה פעלה באופן חלקי גם בזמן מלחמת העולם השנייה.

הבחירה במקום זה לפתיחת מחצבה ומפעל למלט נבעה מסוג אבן הגיר שנמצא במקום. על מנת לייצר מלט באיכות גבוהה (צמנט פורטלנד), יש הכרח לטחון את חומרי הגלם הגירניים יחד עם חרסית (טין), תוך בקרה רצופה ומהימנה על הרכבם הכימי, ולטחון את תוצרי תהליך השרפה שלהם (קלינקר) לאבקה (מלט). זמינות חומרי הגלם לייצור המלט הייתה הסיבה להקמת המפעל במקום ולהקמת שכונת נשר הוותיקה. המפעל השתמש לצורך הייצור בסלעים שנחצבו מרכס הכרמל כמקור לגיר, בקרקעות בסמוך לנחל קישון כמקור לחרסית, ובדרך חיפה-ג'נין (כביש ורכבת) להובלה נוחה של המלט לחיפה לשם הפצתו. בשנות ה-20 של המאה ה-20 כבר היה בחיפה מזח בסמוך לתחנת הרכבת חיפה מזרח, ובשנת 1933 נפתח נמל חיפה המודרני שבנו הבריטים.^[1]

שטח המחצבה

המתלול המזרחי של הר הכרמל, שבו שוכנת נשר, מורכב בדרך כלל מסלעי גיר ודולומיט קשים. שטח המחצבה שונה מההר שמעליו באופי סלעיו ובצמחייתו, מכיוון שאינו כולל חורש אלא בָתָה בלבד.

המחצבה העיקרית היא בשכבות מאוזנות מאוד, ומשני עבריה השכבות כמעט אנכיות. השכבות המאוזנות הן של גיר רך מאוד, ואילו המאונכות הן מסלע גיר קשה. מכיוון שעם היווצרות ההעתק צנחו השכבות הצעירות יותר לעומק של מאות מטרים, והכרמל התרומם, ההעתק שנוצר בדרך ליגור נראה ממש כחומה. במחצבה נוצל הקירטון החווארי כחומר גלם לתעשיית המלט. אולם לאחר כרייה מרובה נותרה רק אבן גיר המכילה כמות גדולה של צור המזיק לתעשיית המלט, ולכן עברו לכרייה במחצבת הח'רייבה, שאבני הגיר שבה אינן מכילות צור.

היסטוריה

הרקע להקמת המחצבה

בספרו "אלטנוילנד" (1902), חזה בנימין זאב הרצל את בנייתו של בית חרושת למלט בחיפה.^[2] בשנת 1903 עלה לארץ ישראל מרוסיה המהנדס נחום וילבושביץ (וילבוש), אחיה של מניה שוחט. הוא סייר בארץ כדי לבחון את אפשרויות הפיתוח בה. באותה תקופה לא היה בארץ ישראל מפעל לייצור מלט, והמלט יובא ממפעל קטן במצרים. וילבושביץ העריך שבעקבות הגידול בבנייה יגדל הביקוש למלט. הוא הציע להקים מפעל שתפוקתו תהיה 10,000 טון בשנה, והמליץ על הקמתו בחיפה, בגלל הקרבה לנמל חיפה, מסילת הרכבת החיג'אזית ומרבצי אבן גיר מתאימים בכרמל. מלחמת העולם הראשונה דחתה את מימוש תוכניותיו של וילבושביץ. ב-1918 הוא חזר לארץ, נפגש עם יהושע חנקין וביקש ממנו שירכוש שטחי קרקע מתאימים שנמצאו ליד הכפר הערבי יאג'ור, שהיו שייכים למשפחת ח'ורי, שהתגוררה בלבנון.

במקביל לפעילותו של וילבושביץ הוקם בלונדון ה"סינדיקט לצמנט פורטלנד בארץ ישראל", שוילבושביץ לא נמנה עם מייסדיו. יוזם הסינדיקט היה בוריס גולדברג, ומזכירו היה יצחק שניאורסון. ב-1920 הגיע שניאורסון ביחד עם מהנדס בריטי לארץ ישראל, כדי לבחון מקום להקמת מפעל למלט. חנקין סיפר להם על השטח שעליו המליץ וילבושביץ. כדי למנוע את עליית מחירי הקרקע אמרו היזמים לבא כוח משפחת ח'ורי שהם רוצים לעשות קידוחי ניסיון בקרקע; המילה "מלט" לא הוזכרה. הבדיקה העלתה שאבן הגיר המתאימה ביותר נמצאה במרחק של 7.5 ק"מ מחיפה, ליד יאג'ור, וחרסית ניתן למצוא בשפע ליד נחל קישון.^[3]

בעקבות ההמלצה קנה בנובמבר 1921 יהושע חנקין, באמצעות חברת הכשרת היישוב, את האדמות ממשפחת ח'ורי ושילם מקדמה של 10,000 לירות מצריות על חשבון שטח בגודל של 19,000 דונם, מתוכם 3,000 דונם לייצור מלט. במקביל חיפשו חברי הסינדיקט מהנדס מומחה ושותפים נוספים למימון ההשקעה במפעל. הם פנו למהנדס הונגרי בשם בלה שפיגל וביקשו את חוות דעתו. שפיגל הגיע לארץ ישראל בקיץ 1921 לבדוק שוב את הר הכרמל ואת התנאים להקמת מפעל רווחי. ב-5 בספטמבר 1921 שלח לחברי הסינדיקט דו"ח חיובי. בחיפושיהם אחרי משקיע הגיעו לתעשיין היהודי-רוסי מיכאל פולק. פולק הגיע לארץ ישראל במאי 1922 ביחד עם שפיגל ובדק את השטח בנשר. הוא מצא שטח מתאים, אבל היה מודאג מביצות הקישון וממחלת המלריה שפגעה בפועלים. פולק דאג לטפל במיגור הקדחת בעזרת צוות סניטרים שבראשם עמד צבי סליטרניק. שפיגל גם המליץ על בניית שלוחת רכבת שתוביל אל בית החרושת. בשלב זה הוחלט על השלמת רכישת השטח. פולק נפגש עם חנקין כדי שימשיך את תהליך הרכישה, חזר לאנגליה, הצטרף במאי 1922 לסינדיקט וביוני הפך ליו"ר שלו. בארץ ישראל המשיך חנקין במשא ומתן עם משפחת ח'ורי. לאחר שהתברר שיש בעיה ברישום הקרקע בטאבו, סוכמה על דעת כל הצדדים העברה מיידית של 3,000 דונם לחברת הכשרת היישוב – 1,000 דונם על הר הכרמל ו-2,000 דונם במישור. השטח כלל מקום שנקרא "סלמיה" שבו היה חאן ששימש בעבר למגורי אריסים. ב-17 באוגוסט 1922 אישר בית משפט מנדטורי את ההסכם.

העבודה במחצבה

המחצבה נוצרה בהדרגה בגבעה שבה היו בתי סלמיה שלאחר שיפוצם שימשו את פועלי נשר הראשונים ואחר כך כמה בעלי משפחות. בגבעה נבנה אולם תרבות, מקורה ברעפים אדומים, ששימש את כל תושבי נשר ובו הייתה גם ספרייה גדולה. צמוד אליו היה בניין אבן ששימש את מזכירות מועצת הפועלים של נשר. במקום היה גם מבנה ששימש בית ספר ראשון. בהדרגה "בלעה" המחצבה את הגבעה ואת הבניינים, ולא נותר להם שריד וזכר.

בשטח גבוה בהר קדחו חורים בשורה, מילאו אותם בחומר נפץ וכך, לאחר הפיצוץ, התפוררה האבן ונפלה. בשלב הבא העמיסו את האבנים לתוך קרוניות שעמדו על מסילת ברזל, וקטר קטן משך אותן דרך מעבר בגשר בטון מתחת לכביש חיפה-נצרת אל המפעל.

בשנת 1942 מפעל המלט נשר עבר לחצוב במחצבת הח'רייבה שבשטח פארק הכרמל של היום. לצורך כך נסלל כביש, היום כביש 7212, שהוביל במשאיות את החומר שנחצב לשטח המחצבה, למבנה המגרסה, שם נגרסו הסלעים, והועברו לשטח המפעל. ב-1966 נבנה רכבל שהוביל את החומר שנחצב ממחצבת ח'רייבה למחצבת נשר הישנה.^[4]

בעבר המחצבה הייתה פתוחה, ילדים שיחקו בה במיוחד בשלוליות החורף, והאוטובוס מבית החרושת עלה דרכה לגבעת נשר. מזה כמה עשורים הוקפה המחצבה בגדר. חלקה המזרחי של המחצבה הוסדר, ובו נמצאים מוסך, מגרש חנייה ותחנת דלק. במהלך השנים שימשה המחצבה לפינוי פסולת, ואת ערמות האשפה כיסו בעפר. צמחייה מכסה כיום את מרבית המחצבה. בדופן הצפונית של המחצבה נוצרו שתי ביצות וסביבן התפתחו צמחי מים ובעלי חיים ייחודיים.

פרויקט דנציגר

ערכים מורחבים – פרויקט שיקום מחצבת נשר, כביש 7212

בשנת 1971 נעשה ניסיון לשקם את המחצבה באופן חלקי. כאשר קמה התנגדות להמשך הכרייה שלמפעל נשר במחצבת ח'רייבה, חברו יחד המפעל והפסל הישראלי יצחק דנציגר, שהיה גם אדריכל גנים ופרופסור לעיצוב בטכניון, כדי לערוך ניסיון לשיקום המחצבה הישנה. יצחק דנציגר היה ממייסדי "הסגנון הכנעני" בפיסול הישראלי, ופסלו "נמרוד", שעוצב בסגנון זה, נחשב לאחת היצירות החשובות באומנות הישראלית. כנראה, כאשר שיקם דנציגר את המחצבה והתאמץ להחיות את "צמחיית ההר הפצוע", התחבר לערכיו ה"כנעניים". דנציגר עמד בראש צוות ובו אנשי הטכניון ומשרד החקלאות, מומחים בתחומי האקולוגיה והקרקע. צוות זה התארגן כדי לבחון דרכים לשיקום אתר המחצבה שנפגע ולהמליץ בפני הנהלת נשר על תוכנית ניסיונית לשיקומה. הפרויקט אומץ על ידי מוזיאון ישראל, וניסוי בזריעה על משטח הוצג בתערוכה במוזיאון ישראל בפברואר 1971.

כריתת עצים בשטח המחצבה צמוד לגבעת העמדות, ללא גדר מגינה. 7 ביולי 2024

לאחר התערוכה אישרה הנהלת מפעל נשר תקציב לביצוע ניסוי דומה באתר המחצבה. הצוות החל לעבד תוכנית לשיקום ניסיוני של חלקה בת דונם אחד במדרון התלול. מטרת השיקום הייתה לעצב את המחצבה מחדש כדי שתשתלב בנוף. דנציגר נעזר בצילומי אוויר ובדגם של המחצבה. באותה עת הכוונה הייתה לעצב חלק מהקירות מחדש, וחלקים מהמחצבה אמורים היו לשמש לצורכי דיור ותעשייה, אולם רוב השטח נועד להיות אתר טבעי מעוצב. כמה אנשי מקצוע חברו לדנציגר. בישראל לא היה ידע בעניין זה, והעבודה הייתה חלוצית. לפי התוכנית נערכו פיצוצים כדי להתאים את השיפוע לשתילה, ואחר כך הונחו על המדרונות המתונים רשתות של מעוינים שבהן נשתלו צמחי סלעים מקומיים וצמחים שהובאו מהנגב, מאוסטרליה ומקליפורניה. הרעיון התחבר לתחום חדש באומנות הפלסטית שבו אומנים בארצות־הברית ובאירופה מבצעים עבודות בנוף הפתוח. השלב השני, שלא הגיע למימוש, נועד לתת למחצבה המשוקמת תפקיד חברתי חדש. אף על פי שהפרויקט לא הושלם, הוא משמש ציון דרך בתולדות האומנות הישראלית מכיוון שמדובר במאמץ לגאול את הטבע מן ההרס של החברה המודרנית. בעיני צוות המתכננים נודע ערך חשוב לפעולת השיקום, כדברי יצחק דנציגר: ”הדינמיט והדחפור פוצעים את הטבע תוך ימים ספורים. באמצעים דומים עלינו לאפשר לטבע להיאחז שוב בשממה שהאדם יצר, ולהפעיל בו סדר אקולוגי חדש. הניסוי ]...[ הוא כלי שיספק לנו מידע ]...[ ועלינו להעבירו לכל גורם העשוי להימצא ביום מן הימים מול בעיה מוסרית כזו שלפנינו”.

מבנים בשטח המחצבה

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא תקלדות, תחביר לקוי, ניסוחים עמומים ומגמתיים.

בניין המגרסה מימין, והביצה במחצבה משמאלו, אפריל 2024

בית המשאבה שעתיד להיהרס למרגלות גבעת העמדות, יולי 2024

גשר המגרסה ביום הריסתו, 5 בספטמבר 2024

פירוק גשר המגרסה ב-5 בספטמבר 2024 בשעות הלילה

גשר המגרסה בשנת 1966

בשטח המורחב של המחצבה, הכולל את גבעת העמדות, שוכנים שישה מבנים. ארבעה מתוכם נמצאים ברשימת השימור של תוכנית הבנייה של חברת כלל תעשיות שאושרה בשנת 2019 והם חלק מתוכנית בניין עיר של העיר נשר.^[5]

גבעת העמדות – היא גבעה בעיר נשר השוכנת בשולי מחצבת נשר הישנה. על הגבעה שרידי בונקרים של הצבא הבריטי ממלחמת העולם השנייה, עמדות תותחים ששימשו להגנה על האזור מפני התקפות אוויריות ועמדת בטון מבוצרת ממלחמת העצמאות. מצידה המערבי משקיפה הגבעה על שכונת גבעת נשר, מצידה הצפוני על עמק זבולון ומפרץ חיפה ומצידה המזרחי, מחצבת נשר שעברה ניסוי שיקום נקודתי במסגרת פרויקט ניסיוני של האמן יצחק דנציגר, פרויקט שיקום מחצבת נשר. על רכס גבעת העמדות היה מאבק של תושבי נשר בתוכנית של חברת כלל שרצתה לבנות מבנים לגובה שיסתירו את הנוף הנשקף מהגבעה. המאבק הסתיים בפשרה בשנת 2019 בבית דין מינהלי.
בית הדואר המנדטורי בנשר הוקם באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 בנשר, על ידי מפעל נשר חיפה והיה במשך שנים רבות סניף הדואר המרכזי ששירת את כל תושבי שכונת הצריפים נשר, מפעל המלט, מפעלים באזור וכן את תושבי קיבוץ יגור. המבנה הוא ברשימת המבנים לשימור שאושרה על ידי מינהל התכנון במסגרת תוכנית הבנייה בתוך מחצבת נשר הישנה. המבנה שוכן בצידה הצפון מערבי של המחצבה, ונמצא בסכנת הריסה בעקבות דרישת חברת כלל נדל"ן (חברת בת של כלל תעשיות), הבונה את שכונת אגמי הכרמל להרוס את המבנה כדי לסלול עליו כביש.
המגרסה – בשטח המחצבה נמצא מבנה "המגרסה" ששימשה לקליטת חומר (אבן גיר) מן המחצבה. החומר נערם בסככת האחסנה. במגרסה הסלעים שנכנסו פוררו וגורסו. החומר הגרוס הועבר באמצעות מסוע על גבי גשר למפעל בצידו הצפוני של הכביש. במפעל החומר נכנס לאחסנה ומשם הועבר למטחנות לשימוש בתהליך יצור המלט. לאחר המעבר לחציבה במחצבת הח'רייבה, החומר הגיע למגרסה על גבי משאיות ונפרק לתוך משפך המוביל את החומר למגרסה. בשנת 1966 בנה המפעל רכבל שהוביל את החומר ממחצבת הח'רייבה ישירות למגרסה. בעקבות סגירת המפעל, אין שימוש יותר במגרסה. המבנה נכנס לרשימת השימור של המבנים בתוכנית כלל נדל"ן לבניית שכונת מגורים בשטח המחצבה. הגשר שעליו הונע החצץ באמצעות המסוע, לא נכנס לרשימת השימור ונהרס בחלקו (נכון למרץ 2024).
רצפת בית העם – יסודות בית העם ורצפתו (צריף הפועל) נבנו באמצע שנות ה-30, על ידי מפעל המלט נשר על שטח צריף כתות הלימוד של בית הספר לילדי עובדים הראשון. בית העם פעל עד סוף שנות ה-50 של המאה ה-20 שאז ננטש ובהמשך נהרס.
בית משאבה – בית משאבה שנבנה בשנות ה-30 של המאה ה-20 בשטח המחצבה. שימש כחלק ממערך המים של המפעל. בבית משאבה זה שאבו מים לצורכי שתייה. הפסקת השימוש בבית המשאבה הביאה ליצירת ביצה כל השנה בשטח המחצבה. הביצה שוכנת בשולי כביש 752. במסגרת תוכנית הבנייה של כלל נדל"ן מבנה זה יהרס, אף על פי שהופיע ברשימת השימור של עיריית נשר.
משרדים, מוסכים ותחנת דלק של קבוצת תעבורה – מבנים אלה שוכנים בחלק המזרחי של המחצבה מאזור המגרסה ועד השער היוצר מול קאנטרי נשר. המבנים האלה יפונו כשתיבנה השכונה "אגמי כרמל" בשטח המחצבה.
גשר המגרסה, ששימש כמסוע מהמגרסה למפעל – גשר מעל דרך בר יהודה, שתחילתו מהמגרסה ליד הביצה, עבר מעל דרך בר יהודה לתוך המפעל. הגשר לא הוכר כמבנה לשימור. חלקו בתוך המפעל נהרס בשנת 2022 לערך, ונשאר רק החלק מעל הכביש, חלק זה של הגשר הוסר ב-5 בספטמבר 2024. הונח במחצבת נשר הישנה, יפורק והמתכת תימכר.^[6]

פרויקט אגמי הכרמל – אגמי בראשית

בשנת 2015 יזמה חברת כלל תעשיות, בעלי השטח, תוכנית לפיתוח האזור, בשיתוף עם ראש עיריית נשר, אברהם בינמו.^[7] התוכנית כללה הקמת שכונת מגורים חדשה המחולקת לשני שלבים ובה כ-5,000 יחידות דיור, לצד שטחי מסחר ותעסוקה, על שטח של כ-2,500 דונם.

שלב א': כלל כ-2,000 יחידות דיור על שטחי גבעת העמדות ומחצבת נשר הישנה, מדרום-מערב לכביש 752. במהלך שלב זה מפעל המלט המשיך לפעול במתכונת חלקית.
שלב ב': מתוכנן להיבנות בצפון-מזרח המחצבה, על שטח מפעל נשר חיפה, לאחר פינויו.^[8]

ממחצבת נשר הישנה. האזורים הבהירים בתמונה היו מכוסים עצים עד לתחילת כריתתם ב-8 במאי 2024. התמונה צולמה מכביש 7212

התוכנית עוררה מחלוקת ציבורית ומשפטית. חברי אופוזיציה במועצת עיריית נשר ותושבים מקומיים התנגדו לה, בטענה כי לא הובאה לדיון ציבורי מספק. ההתנגדויות הובילו להקפאת תמיכת העירייה בתוכנית ולהגשת התנגדויות רבות במהלך שלבי האישור.^[9] בינואר 2018 הופקדה התוכנית לציבור, ועם הגשת ההתנגדויות התקבלו מספר התאמות, ביניהן הנמכת מבנים על צלע הגבעה ושמירה על הנוף מגבעת העמדות. בסופו של דבר, התוכנית קיבלה אישור בתנאים שהותאמו בעקבות פשרה בבית המשפט^[10] וביוני 2022 הונחה אבן הפינה לפרויקט שקיבל את השם "אגמי כרמל". המחלוקות התעצמו עם התחלת כריתת העצים במאי 2024 כחלק מפיתוח השטח. ההתנגדויות כללו עררים מצד עמותות סביבתיות ותושבים, בטענה לפגיעה בסביבה ובערכי טבע מוגנים. מנגד, חברות הפיתוח טענו כי העיכובים שנגרמו בעקבות ההתנגדויות הסבו להן נזקים. בהמשך, הוגשו תביעות משפטיות מצד החברות בדרישה לפיצויים, בעוד עמותות סביבתיות טענו כי מדובר בתביעות השתקה.^[11]^[12]^[13]^[14]

בספטמבר 2024 החלה חברת אפריקה ישראל מגורים, בשיתוף שיכון ובינוי, בשיווק הפרויקט תחת השם "אגמי בראשית", תוך מיקוד באוכלוסיית תושבי נשר בשלב הראשון.^[15]

גלריית תמונות

חאן ערבי של משפחת חורי ולידו מימין מטבח הפועלים הראשון נשר בשטח מחצבת נשר הישנה.
קבוצת פועלים בעת העברת חומר מהמחצבה למפעל נשר למלט. צולם בשנות ה-20 של המאה ה-20.
גשר העברת חומר הגלם שנגרס מהמגרסה לקו הייצור. חומר הגלם מגיע מהמחצבה. פעם מ"מחצבת ח'רייבה". בהמשך מאזור מחצבה בטמרה, עד שמפעל נשר חיפה נסגר
קרוניות רכבל המטען של בית חרושת למלט נשר, 1983.
קרוניות אשר שימשו להעברת חומר הגלם שנחצב במחצבת "ח'רייבה" על הר הכרמל בקצה כביש 7212 למגרסה בבית החרושת המחצבה נסגרה. הקרוניות שימשו כעציצים במפעל, עד שהמפעל נסגר.
כביש 7212 כפי שצולם במרץ 2010 משכונת גבעת נשר, בתמונה אפשר לראות את הבטונדות שהובילו את החומר שנחצב במחצבת הח'רייבה למחצבת נשר הישנה, שהגנו בעבר על הנוסעים בכביש מהשפוכת של קרוניות הרכבל המטען. הבטונדות הוסרו בשנים שלאחר מכן.
זריחה במחצבת נשר הישנה. באופק עמק זבולון, רכסים ואיבטין. דצמבר 2023
הביצה והמגרסה בשטח המחצבה
חיתוך העמוד האחרון של גשר המגרסה בנשר באמצעות מבער, 5 בספטמבר 2024