מיינה מצויה
מַיְנָה מצויה או מיינה הודית (שם מדעי: Acridotheres tristis) היא עוף ממשפחת הזרזיריים שבסדרה ציפורי שיר. צבעה הכללי חום-כהה, עם כתמים לבנים בכנפיים; הראש והצוואר – בצבע אפור-כהה; המקור, סביב העיניים, והרגליים – בצהוב.
 מיינה מצויה/הודית
| |
|---|---|
_on_Kapok_(Ceiba_pentandra)_in_Kolkata_W_IMG_4297.jpg)
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | ציפורי שיר |
| תת־סדרה: | תרופודה |
| משפחה: | זרזיריים |
| סוג: | מיינה |
| מין: | מיינה מצויה |
| שם מדעי | |
 Acridotheres tristisליניאוס, 1766 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
מקורה באזורים הטרופיים של דרום אסיה, היא הועברה למקומות שונים בעולם בעיקר לצורך הדברה ביולוגית של חרקים מזיקים והסתגלה היטב לסביבה האורבנית.
המיינה היא אוכלת-כול, וניזונה ממזון מגוון הכולל חסרי חוליות, פירות, גוזלים, ביצים ולטאות. היא נמנית עם העופות החקיינים (כמו מינים שונים של תוכים) ויש לה יכולת לחקות את צלילי סביבתה הקרובה[2].
ידועה כמתחרה עם מינים מקומיים על מזון ואתרי קינון וכגורמת נזק ליבולים חקלאיים. הוגדרה על ידי האו"ם כאחד ממאה המינים הפולשים המסוכנים בעולם.
קינון
עריכההמיינה המצויה היא מונוגמית, והקינון מתבצע באותו מקום שנה אחר שנה. בתקופת הקינון דוגרים שני בני הזוג על 4 עד 6 ביצים במשך 13–14 יום. בשונה מרוב העופות צבען של ביצי המיינה הוא תכלת כהה. הגוזלים פורחים מהקן לאחר 25 ימים, אך ההורים ממשיכים להאכיל אותם כחודש לאחר מכן[3]. תוחלת החיים של המיינה בטבע היא כ-12 שנים בממוצע[2].
השפעות אקולוגיות וכלכליות של המיינה
עריכהממחקר ראשוני שנעשה במעבדה לחקר המגוון הביולוגי באוניברסיטה העברית בירושלים, נמצא כי למיינה יש פוטנציאל לדחיקת מינים מקומיים.
המיינה היא מקננת-חורים והיא מתחרה על אותם חורי הקינון עם מינים מקנני-חורים מקומיים: דרור הבית, ירגזי מצוי, נקר סורי ושעיר. במחקר שנערך בפארק הירקון בתל אביב נצפתה המיינה משתלטת על אתרי קינון של דרורים ושל ירגזי תוך שהיא דוחקת החוצה את הזוגות המקומיים. באחד המקרים נצפתה פלישה אקטיבית לתיבת קינון בה קיננו זוג דרורים עם ארבעה גוזלים; המיינות הגיעו לתיבה והוציאו ממנה את הגוזלים, וכשבוע לאחר מכן נצפה באותה התיבה קינון של זוג המיינות. תצפיות אלו וההחלפות המרובות בפארק, של זוגות דרורים וירגזים במיינות, מצביעות על הפוטנציאל של המין לדחוק את מקנני-החורים המקומיים. בתקופת הרבייה ניתן לראות זוגות של מיינות סביב אתרי הקינון, ובפארק הן נצפו מגרשות פולשים כגון חתולים ובעיקר עורבים.
בנוסף נצפו אינטראקציות אלימות בתחרות על מקורות מזון. באחד המקרים מיינות הציקו לשלדג לבן-חזה שזה עתה תפס חרק, ולבסוף עזב השלדג את השלל והותיר אותו למיינות שאכלו אותו. במקרה נוסף, ארבע מיינות רדפו אחר בז מצוי שלכד זיקית; הבז, עוף דורס גדול מהמיינות, נכנע לבסוף להצקות האלימות ועזב את הטרף למיינות שניזונו ממנו.
מעבר לסיכון האקולוגי הכרוך בפלישת המיינות, מינים אלו מהווים סיכון גם לחקלאות, בעיקר למטעי נשירים וכרמים. פיקחותן ויכולת העברת המידע שלהן מקשות על תפיסתן והדברתן בסמיכות לאזורים חקלאיים.
בישראל
עריכה
בארץ ישראל המיינה היא מין פולש[4]. היא הובאה לישראל במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 כחיית מחמד למתחם הצפארי בפארק הירקון בתל אביב-יפו, ושוחררה או ברחה מהכלובים. תוך זמן קצר היא התפשטה מתל אביב לכל גוש דן ומשם צפונה, דרומה ומזרחה[5][6].
ב-2015 הייתה המיינה הציפור החמישית בתפוצתה בישראל[7], כשתפוצתה גדולה מזו של דררה, בולבול וצופית. ב-2020 הייתה הציפור הרביעית בתפוצתה בישראל (לאחר עורב אפור, צוצלת ויונת הבית) והשנייה בתפוצתה באזור מרכז הארץ (כשקדם לה העורב האפור בלבד)[8][9]. מספירה שנערכה בינואר 2024 עולה שהמיינה היא הציפור השנייה הנפוצה בישראל, לאחר שהופיעה ב-59.5% מהדיווחים במסגרת ספירת הציפורים השנתית (עדיין אחרי העורב האפור, ולפני יונת הבית)[10].
מיינות מקננות גם במבנים, ארגזי חשמל, עמודי חשמל ואף בכנפיים של מטוס. בשדה דב נמצא קינון של מיינה מצויה במטוס ארקיע, שחנה במשך סוף השבוע בשדה התעופה.
יבוא של מיינות לישראל, החזקתן וסחר בהן, אינם חוקיים. לכידות חוזרות של מיינות והסחר בהן מעצימים את התופעה, מאחר שהמיינות מצטיינות בבריחה מכלובים. ב-2020 התירה רשות הטבע והגנים לירות בציפור הפולשת כדי למנוע את התפשטותה. לפי ההיתר, ציידים בעלי רישיון יכולים לירות במיינה ללא הגבלה[11].
מאמר אשר פורסם על ידי פרופסור אסף שוורץ וד"ר אגת קולאוני ב-2019 הראה שחברת הציפורים בפארק הירקון בת"א השתנה לחלוטין בשנים האחרונות. מחברה שבה הדומיננטיים הם מינים מקומיים, כדרור ודוכיפת, לחברה שהמינים החזקים בה הם פולשים כמו המיינות, הדררות והתוכים הנזיריים.[12] [13]
קישורים חיצוניים
עריכה
- מיינה מצויה, באתר ITIS (באנגלית)
- מיינה מצויה, באתר NCBI (באנגלית)
- מיינה מצויה, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- מיינה מצויה, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- מיינה מצויה, באתר GBIF (באנגלית)
- מיינה מצויה, בתוך מאגר המידע הלאומי לציפורי ישראל ע"ש יהורז כשר
- ארז ארליכמן, המאינה תקפה עם שחר, באתר ynet, 17 בספטמבר 2006 - ראיון עם עמיר בלבן מהתחנה לחקר ציפורי ירושלים של החברה להגנת הטבע
ארז ארליכמן, קרב בבית הספר: המאינות נגד הבזים האדומים, באתר ynet, 27 במאי 2016- אסף אופיר, הפולשות המעופפות: הציפורים שמטילות אימה על הטבע הישראלי, באתר חדשות 13, 1 ביוני 2019
משה גלעד, המיינה החביבה שמצייצת במרפסת שלכם היא סכנה קיומית לטבע הישראלי, באתר הארץ, 6 במאי 2024
הערות שוליים
עריכה- ^ מיינה מצויה/הודית באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ 1 2 http://www.oiseaux-birds.com/card-common-myna.html
- ^ Ali, Salim; Ripley, S. Dillon (2001). Handbook of the Birds of India and Pakistan, Volume 5 (2 (paperback) ed.). India: Oxford University Press. p. 278. ISBN 0-19-565938-4.
- ^ צפריר רינת, ציפור פולשת ומזיקה מתפשטת עד צפון רמת הגולן והערבה על חשבון מינים מקומיים, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2016
- ^ http://www.birds.org.il/he/species-page.aspx?speciesId=432
- ^ יבגני ברזה, הארבה לא לבד: המאינות פלשו לישראל, באתר ynet, 6 במרץ 2013; במקור, מתוך כתב העת "טבע הדברים"
- ^ תוצאות ספירת הציפורים - 2015, באתר פורטל צפרות
- ^ סיכום ספירת ציפורים 2020
- ^ ליעונה מנקלי, המיינה מצפצפת עליכם: איך ציפור אחת מצליחה לשגע מדינה שלמה?, באתר Xnet, 30 ביוני 2020
- ^ אילנה קוריאל, הספירה השנתית: אלו 10 הציפורים הנפוצות בישראל, באתר ynet, 8 באפריל 2024
- ^ מסמך ההיתר של רשות הטבע והגנים
- ^ להתראות דוכיפת, באתר הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל, 17 בדצמבר 2019
- ^ דרור רפאל, ערסית, שתלטנית וצווחנית: כיצד הפכה המיינה לציפור הנפוצה בישראל?, באתר מעריב, 18 במאי 2024