מיכאל ויק

מיכאל ויק (בגרמנית: Michael Wieck;‏ 19 ביולי 1928 – 27 בפברואר 2021) היה כנר וסופר גרמני. ספר הזיכרונות של ויק, Zeugnis vom Untergang Königsbergs (עֵד רְאִיָּה לנפילת קניגסברג, פורסם ב-1989. בו הוא מספר על הסבל שלו ושל משפחתו היהודית בחלקה תחת הנאצים ולאחר התבוסה הגרמנית תחת הסובייטים. סיפור זה תורגם לאנגלית בשנת 2003 תחת הכותרת A Childhood Under Hitler and Stalin: Memoirs of a Certified Jew, ובשנת 2004 – לרוסית בשם Закат Кёнигсберга (שקיעתה של קניגסברג). מהדורה רוסית מתוקנת יצאה לאור בשנת 2015.

מיכאל ויק

אין תמונה חופשית
לידה	19 ביולי 1928 קניגסברג, הקיסרות הגרמנית
פטירה	27 בפברואר 2021 (בגיל 92) שטוטגרט, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
מדינה	גרמניה, ניו זילנד
השכלה	בית הספר הגבוה למוזיקה הנס אייזלר
תפקיד	גלטונגסיודה
פרסים והוקרה	פרס אנדריאס גריפיוס (1989) צלב מסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (2016) מדליית אוטו הירש (2005)

ביוגרפיה

ויק נולד בקניגסברג, בירת פרוסיה המזרחית (כיום קלינינגרד, רוסיה). הוא היה בנם של שני מוזיקאים שהיו ידועים לפני עליית הנאציזם, קורט ויק והדוויג ויק-חוליש. הם היו המייסדים של רביעיית המיתרים קניגסברגר (Königsberger Streichquartett). ויק היה אחיינה של קלרה שומאן (לבית ויק).

אמו הייתה יהודייה. אביו היה פרוטסטנטי אך אדיש לדת. לאחר התייעצות עם רב, החליטו הוריו לגדל את ילדיהם, מיכאל ואחותו מרים (ילידת 1925), כיהודים ורשם אותם לקהילה היהודית בקניגסברג. על פי ההלכה היהודית, אדם שנולד מאם יהודייה הוא יהודי מלידה. לאחר פרסום חוקי נירנברג האנטי-יהודיים משנת 1935, ויק ואחותו סווגו, לא כמישלינג (בן תערובת), אלא כגלטונגסיודה ("נחשב כיהודי"). אנשים בהגדרה זו ניצלו בחלקם מהשואה.

לאחר עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בינואר 1933, חוו בני הזוג ויק התגברות באפליה, בדיכוי ובאנטישמיות. תחילה נפלטו מיכאל ומרים מבתי ספר ציבוריים ונשלחו לבתי ספר יהודיים. מאוחר יותר נאסר עליהם להשתתף בשיעורים. ב-1938 נשלחה מרים לפנימייה בסקוטלנד בקינדר-טרנספורט, ותפסה את מקומה של ילדה יהודייה-גרמניה אחרת שנסעה לארצות הברית. כך שרדה את השואה.

זמן קצר לאחר מכן, ויק נאלץ לעבוד במפעלים. באמצע 1941 חגג ויק בר מצווה בבית הכנסת האורתודוקסי הקטן "עדת ישראל", כי בית הכנסת היהודי הראשי של קניגסברג נהרס בפוגרום ליל הבדולח הנאצי בנובמבר 1938. במהלך הפוגרום השחיתו המבצעים את פנים אולם בית הכנסת האורתודוקסי, אך לא הציתו אותו כי הוא שכן בבניין מגורים. מאוחר יותר שיקמה הקהילה אולם תפילה בבניין והשתמשה בו עד שנאסרו לשימוש בתי הכנסת המעטים שנותרו בקניגסברג.

משפחת ויק חוותה את כאב הפרידה מקרובים וידידים יהודים שהיגרו. הכאב החריף באוקטובר 1941, כאשר המשטר הנאצי החל בגירושים שיטתיים של יהודי גרמניה לגטאות ולמחנות ריכוז. עם זאת, מכיוון שהוריו של ויק היו בנישואי תערובת - לקורט ויק לא היו אבות יהודים ידועים - נחסכו מהם גירוש ובסופו של דבר רצח, בניגוד לרוב חברי הקהילה היהודית של קניגסברג, שראשיתה לפני ארבע מאות שנים. בני משפחת ויק חוו מעשי חסד בודדים מכמה שכנים לא יהודים, אך אחרים פגעו בהם, והחיים נעשו עבורם קשים יותר ויותר ככל שהמלחמה התארכה.

בסוף אוגוסט 1944, קניגסברג הופצצה שוב ושוב על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי, וחלק גדול ממרכז העיר, כולל הטירה מימי הביניים וקתדרלת קניגסברג מהמאה ה-14, נהרס, נמחק או ניזוק. "אנשי קניגסברג לעולם לא ימחקו את לילות האימה הללו מזיכרונם", כתב ויק לימים.

לאחר מצור שנמשך כמעט שלושה חודשים, הצבא האדום כבש את קניגסברג ב-9 באפריל 1945, חודש לפני תום מלחמת העולם השנייה. העיר הפכה לעיי חורבות. מתוך 316,000 התושבים שחיו בה לפני המלחמה, נותרו כ-100,000. ויק העריך שכמחציתם מתו מרעב, מחלות או התעללות לפני שהגרמנים האחרונים הורשו (או נאלצו) לעזוב בשנים 50–1949. השלטונות הסובייטיים סירבו להכיר במעט היהודים הגרמנים שנותרו בחיים בקניגסברג כקורבנות הנאצים, ובתחילה התייחסו לכל דוברי הגרמנית כאל אויבים.

ויק נכלא בגולאג סובייטי ליד קניגסברג-רוטנשטיין. הוא והוריו בקושי הצליחו להתקיים לאחר מכן בקלינינגרד, כפי ששונה שמה ביולי 1946. בכך הוא דן במחצית השנייה של ספרו. ב-1949 הורשו בני הזוג ויק להגיע לאזור הכיבוש הסובייטי בגרמניה המחולקת. ויק עזב את האזור הסובייטי והתגורר במערב ברלין, שם שרדו קרובי אביו הנוצרים. לאחר מכן חי שבע שנים בניו זילנד. הוא היה מורה לכינור באוניברסיטת אוקלנד.

בשובו לגרמניה התיישב ויק בשטוטגרט. הוא הפך למאסטרו הראשון של התזמורת הקאמרית של שטוטגרט, ובשנים 1974–1993 היה גם כנר ראשון בתזמורת הרדיו הסימפונית של שטוטגרט.

בספר הזיכרונות שלו, ויק מהרהר על טבע האדם ודן בראשיתה ויסודה של ההכרה ובטבעה של האלוהות. הוא שמר על זיקה רגשית חזקה ליהדות, אך דגל בסוג של דאיזם, וחש ב"תחושה מוגדרת של משהו ש'קיים מאחורי הכל' שתמיד מתנגד לביטוי במילים". כמו כן דן בטבע האנושי ובפוטנציאל של המין האנושי לטוב ולרע.

פרסים

בשנת 2005 הוענק לוויק אות אוטו הירש - אות הוקרה שנתי שניתן לאנשים ששירתו את מטרת הפיוס היהודי-גרמני. הפרס נקרא על שמו של אוטו הירש, עורך דין ופוליטיקאי יהודי-גרמני משטוטגרט, שנכלא על ידי הנאצים ועונה למוות במחנה הריכוז מאוטהאוזן.

ב-17 בנובמבר 2016 הוענק לוויק עיטור הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. בהענקת הפרס בשמו של נשיא גרמניה יואכים גאוק, ראש עיריית שטוטגרט, פריץ קון, אמר כי בחייו וביצירתו, "ויק משלב מחויבות תרבותית, חברתית, פוליטית ומוזיקלית. המחויבות שלו לחברה פתוחה, סובלנית ושוויונית מרשימה."

מקורות

• Michael Wieck: Zeugnis vom Untergang Königsbergs: Ein "Geltungsjude" berichtet, Heidelberger Verlaganstalt, 1990, 1993,מסת"ב 3-89426-059-9.

• מיכאל ויק: ילדות תחת היטלר וסטלין: זיכרונותיו של "יהודי מוסמך", הוצאת אוניברסיטת ויסקונסין, 2003, מסת"ב 0-299-18544-3.

לקריאה נוספת

• הספד על מיכאל ויק בספר על יהודים פרוסיה המזרחית, 2021

קישורים חיצוניים

• מיכאל ויק, באתר Discogs (באנגלית)