ויקיפדיה

מלחמת ארצות הברית–הפיליפינים

מלחמת ארצות הברית–הפיליפינים (באנגלית: The Philippine–American War; בספרדית: Guerra Filipino-Estadounidense) הייתה מלחמה בין הרפובליקה הפיליפינית הראשונה (אנ') וארצות הברית אשר התרחשה בין השנים 1899–1902.

מלחמת ארצות הברית–הפיליפינים
כוחות אמריקאיים בקרב על קווינגוה
כוחות אמריקאיים בקרב על קווינגוה
כוחות אמריקאיים בקרב על קווינגוה
תאריכים 2 ביוני 1899 – 4 ביולי 1902 (3 שנים)
מקום הפיליפינים, דרום-מזרח אסיה
תוצאה ניצחון אמריקאי; הכיבוש האמריקאי בפיליפינים
הצדדים הלוחמים

ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית

הרפובליקה הפיליפינית הראשונה
סיוע מוגבל: האימפריה היפניתהאימפריה היפנית האימפריה היפנית[1]

מנהיגים
ארצות הבריתארצות הברית תאודור רוזוולט  אמיליו אגינלדו 
מפקדים

ארצות הבריתארצות הברית ויליאם מקינלי
ארצות הבריתארצות הברית אלוול ס. אוטיס (אנ')
ארצות הבריתארצות הברית ארתור מקארתור הבן
ארצות הבריתארצות הברית ג'ון פרשינג

אנטוניו לונה (אנ')
האימפריה היפניתהאימפריה היפנית הארא טי[1]

כוחות

126,000[2]

80,000–100,000

אבדות

4,234–6,165[3] הרוגים, 2,818 פצועים

12,000–20,000 הרוגים

המלחמה החלה לאחר ההתנגדות העזה של הממשלה הפיליפינית לחוזה פריז, אשר בו הוחלט על העברת הפיליפינים מרשות ספרד לארצות הברית לאחר סיום מלחמת ארצות הברית–ספרד. המלחמה הייתה המשך של ניסיונות העצמאות של הפיליפינים, אשר החלו ב-1896.

הלחימה החלה ב-4 בפברואר 1899, בקרב בין כוחות אמריקאיים לפיליפיניים במנילה. ב-2 ביוני 1899 הכריזה הרפובליקה הפיליפינית הראשונה מלחמה על ארצות הברית.[4] המלחמה נגמרה באופן רשמי ב-4 ביולי 1902, בניצחונה של ארצות הברית. אף על פי כן, מספר קבוצות גרילה נשארו באזור ולחמו בכוחות האמריקאים עד 1913.

רקע

עריכה

המהפכה הפיליפינית

עריכה
  ערך מורחב – המהפכה הפיליפינית

ב-7 ביולי 1892 הקים אנדרס בוניפסיו, פקיד ממנילה, את ארגון ה"קטיפונאן", ארגון אנטי-ספרדי אשר שם לעצמו למטרה לשחרר את הפיליפינים מהכיבוש הספרדי. הארגון החל לבצע פעולות גרילה כנגד כוחות ספרדיים, בעיקר בפרובינציה קביטה בפיקודם של מספר מפקדים, ביניהם גם אמיליו אגינלדו, אשר כוחותיו השתלטו על רוב הפרובינציה. לאחר זמן מה צבר אגינלדו כוח ומונה לראש הארגון. ב-1897 מונה לנשיא הרפובליקה הפיליפינית הראשונה,[5] והוא נחשב לנשיא הראשון של הפיליפינים.

גלותו וחזרתו של אגינלדו

עריכה

בדצמבר 1897 הגיע המאבק בספרדים למצב של מעין תיקו. באוגוסט 1897 החל משא ומתן על הפסקת אש בין הנציב הספרדי, פרננדו פרימו דה ריביירה (אנ') לבין אמיליו אגינלדו. באמצע דצמבר הגיעו שני הדברים להסכם, לפיו ישלמו הספרדים 800,000 פסו מקסיקני לאגינלדו אם יצא לגלות.[6] אגינלדו יצא לגלות ושכן בהונג קונג.[6] לפני שעזב קרא למהפכנים להתפרק מנשקם ולהפסיק את הלחימה מול הכוחות הספרדיים.[5] אף על פי כן, המשיכו מספר קבוצות לבצע פעולות גרילה כנגד השלטון הספרדי.[5]

באפריל 1898, נפגש אגינלדו עם קונסולים אמריקאים בסינגפור, והם שכנעו אותו שיחזור לפיליפינים וישתלט על המהפכה, בתמורה למספר שירותים מצד האמריקאים.[7]

במאי 1898 הורתה מחלקת הצי של ארצות הברית לאדמירל ג'ורג' דיואי (אנ'), שהיה האחראי מטעם הצי על הנושא, לנתק מגעים עם אגינלדו מחשש שיציע יותר משתוכל ארצות הברית לתת.

מקורות סכסוך

עריכה
 
הנשיא הראשון של הפיליפינים, אמיליו אגינלדו, בתקופת המלחמה עם האמריקאיים, 1899

ב־22 באפריל 1898, בעת הגלות, נפגש אגינלדו בפגישה פרטית בסינגפור עם הקונסול האמריקני ספנסר פראט, ולאחר מכן החליט שוב לקחת את המנהיגות במהפכה הפיליפינית.[8] לדברי אגינלדו, פראט יצר קשר עם ג'ורג' דיואי (מפקד השייטת האסיאתית של חיל הים האמריקני) והעביר את הבטחותיו של דיואי לאגינלדו, כי ארצות-הברית תכיר בעצמאותה של הפיליפינים בחסות הצי האמריקני. פראט הצהיר כי אין צורך להיכנס להסכם כתוב רשמי, משום שדברי האדמירל וקונסול ארצות-הברית היו זהות להבטחה הרשמית של ממשלת ארצות-הברית. עם הבטחות כאלה הסכים אגוינאלדו לחזור לפיליפינים.[9]

ההיסטוריון הפיליפיני תיאודורו אגונצ'ילו כתב על "כפירה אמריקאית", ואמר כי האמריקאים היו הראשונים שפנו לאגוינאלדו בהונג קונג ובסינגפור כדי לשכנע אותם לשתף פעולה עם דיואי בהשתלטות על השלטון הספרדי. בהנחה שדיואי לא הבטיח לאגינלדו הכרה אמריקאית ועצמאות פיליפינית (לדיואי לא הייתה סמכות להבטחות כאלה), הוא כתב שלדיואי ולאגינלדו הייתה ברית בלתי רשמית להילחם באויב משותף. דיואי הפר את הברית הזאת על ידי משא ומתן חשאי לכניעה ספרדית לכוחות אמריקניים, וכי הוא טיפל באגינלדו בקשיחות לאחר הכניעה. אגונצ'ילו הסיק כי היחס האמריקאי לאגינלדו "... הראה שהם הגיעו לפיליפינים לא כעמית, אלא כאויב ערמומי".[10]

ההסכם הסודי של קומודור דיואי ותא"ל ווסלי מריט, עם המושל החדש של ספרד, פרמין יודנס ועם קודמו, באזיליו אוגוסטין, קבע כי הכוחות הספרדים יכנעו רק לכוחות האמריקאים, לא למהפכנים הפיליפינים. כדי להציל את כבודם, הכניעה הספרדית תתקיים לאחר קרב מדומה במנילה שבו הספרדים יפסידו; הפיליפינים לא יורשו להיכנס לעיר. ערב הקרב כתב תומאס אנדרסון אל אגינלדו, "אל תתנו לכוחות שלכם להיכנס למנילה ללא אישור המפקד האמריקאי, בצד זה של נהר פאסיג תהיו תחת אש".[11] ב-13 באוגוסט כבשו הכוחות האמריקנים את העיר מנילה מידי הספרדים.[12]

ב־21 בדצמבר 1898 פרסם הנשיא ויליאם מקינלי צו בעניין הפיליפינים. הגנרל סטיבן אוטיס המושל הצבאי של הפיליפינים באותה עת - עיכב את פרסומו. ב-4 בינואר 1899 פרסם הגנרל אוטיס גרסה מתוקנת שנערכה כדי לא לתת משמעות למונחים "ריבונות", "הגנה", שהיו קיימים בגרסה המקורית. אולם, מרכוס מילר - מאוחר יותר, בעיר אילוילו - שלא ידע על הגרסה המתוקנת שפורסמה על ידי אוטיס - העביר עותק של ההצהרה המקורית לפקיד פיליפיני באילוילו. הגרסה הזאת הגיעה אל אגינלדו, שהוציא ב-5 בינואר הצהרה נגדית.[13] בהצהרה הוא הביע מחאה בפני העולם, על ההתנהגות התוקפנית האמריקאית, של מי שהציגה את עצמה כמגינת העמים המדוכאים. הוא הביע מחאה על חדירת האמריקאים לתחום הריבונות של האיים הפילפיניים.

אוטיס ראה את מחאתו של אגינלדו כהכרזת מלחמה, הוא התריע על המצב לכוחותיו. מאידך גיסא, הכרוז של אגינלדו העניק לפיליפינים נחישות להילחם במי שנתפס תחילה כבעל ברית והפך לאויב.[14]

פרוץ המלחמה

עריכה

בערב הרביעי בפברואר טוראי ויליאם גרייסון ירה את היריות הראשונות במלחמה בפינת הרחובות סוסיו וסילנסיו,[15] בפתיחת האש הזאת הרג גרייסון קצין פיליפיני וחייל פיליפיני נוסף.[16] היסטוריונים פיליפינים טוענים כי החיילים שנרצחו לא היו חמושים.[17] פעולה זו עוררה את קרב מנילה ב-1899. למחרת הגיע הגנרל הפיליפיני איזידורוס טורס דרך הקווים עם דגל לבן, כדי למסור הודעה מאגינלדו לגנרל אוטיס. בהודעה נאמר כי הלחימה החלה בטעות, ואגינלדו מעוניין להפסיק את פעולות האיבה באופן מיידי והציע להקים אזור נייטרלי בין שני הכוחות. אוטיס דחה את הבקשות האלה, והשיב כי "הלחימה, שהתחילה, חייבת להימשך עד הסוף".[18] ב־5 בפברואר הורה הגנרל ארתור מקארתור על כוחותיו להתקדם נגד הכוחות הפיליפינים, והחלה התנגשות מזוינת בקנה מידה מלא.[19]

אסטרטגיית המלחמה האמריקאית

עריכה

הסיפוח של הפיליפינים על ידי ארצות הברית היה מוצדק על ידי הממשלה וכלי התקשורת בארצות הברית בשם שחרור והגנה על העמים במושבות הספרדיות לשעבר. סטיוארט קרייטון מילר כתב: "האמריקאים יצאו למלחמה נגד ספרד כדי לשחרר את הקובנים, הפורטוריקנים והפיליפינים מעולמם הרודני. אם ישהו זמן רב בפיליפינים, המעשה אמור להגן על הפיליפינים מפני כובשים אירופים שממתינים לנסיגה אמריקאית. וכן כדי להדריך את הפיליפינים בדמוקרטיה אמריקאית. "[20]

 
חיילים פיליפינים מחוץ למנילה, 1899

ב־11 בפברואר 1899 - שבוע לאחר הירייה הראשונה במלחמה - כוחות חיל הים האמריקני הרסו את העיר אילוילו בהפגזה של ספינות קרב. העיר נכבשה על ידי כוחות קרקע בראשות גנרל מרקוס מילר, ללא אובדן בחיי האמריקנים.[21]

חודשים לאחר מכן, לאחר שטיהרו את מנילה מהכוחות הפיליפינים, פנו הכוחות האמריקנים צפונה, ועסקו במרדף אחר כוחות המורדים שנמלטו.[22] בתגובה לשימוש בטקטיקת לוחמת גרילה על ידי הכוחות הפיליפינים, החל בספטמבר 1899,[23] האסטרטגיה הצבאית האמריקאית עברה לדיכוי ההתנגדות. הטקטיקה התמקדה בשליטה על שטחים מרכזיים עם מעצר והפרדה של האוכלוסייה האזרחית ב"אזורי הגנה "מלוחמי הגרילה.[24] (בשיטה אסטרטגית זו ארצות הברית השתמשה עשרות שנים מאוחר יותר, במהלך מלחמת וייטנאם). בשל אירועי המלחמה והתנאים התברואתיים, רבים מהאזרחים הפיליפינים נפטרו מדיזנטריה.[25]

גנרל אוטיס זכה לגינויים על כמה מפעולותיו בפיליפינים. אף על פי שמפקדיו בוושינגטון פקדו עליו למנוע סכסוך צבאי, הוא עשה מעט מאוד כדי למנוע את פריצת המלחמה. אוטיס סירב לקבל כל מצב מלבד כניעה ללא תנאי מצבא הפיליפינים. לעיתים קרובות הוא קיבל החלטות צבאיות גדולות בלי להתייעץ תחילה בוושינגטון. הוא פעל באגרסיביות בהתמודדות עם הפיליפינים בהנחה שההתנגדות שלהם תתמוטט במהירות. גם לאחר שההנחה הזאת הוכחה ככוזבת, הוא המשיך להתעקש כי ההתקוממות הובסה, וכי שאר הנפגעים נגרמו על ידי "קבוצות מבודדות של פורעי חוק".[26]

 
ציור המתאר את גנרל מקארתור, צופה על שדה הקרב בקלוקאן, פברואר 1899

אוטיס גם היה פעיל בצנזורה של המידע על הטקטיקה הצבאית מהתקשורת האמריקאית. כשמכתבים שתארו את הזוועות האמריקניות הגיעו לתקשורת האמריקנית, מחלקת המלחמה התערבה ודרשה מאוטיס לחקור את מקוריותם. אוטיס העביר כל קטע עיתון כזה אל מפקדו של מחבר המכתב המקורי, שהיה משכנע או מכריח את החייל לכתוב הכחשה על המכתב המקורי.[27]

בינתיים, טען אוטיס כי מורדים פיליפינים עינו שבויים אמריקאים בצורה "שטנית".[28] בחודשים האחרונים של 1899 ניסה אגינלדו להציע כי גורמים נייטרליים - עיתונאים זרים או נציגי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום - יבדקו את פעולותיו הצבאיות. אוטיס סירב, אבל אגינלדו הצליח להבריח ארבעה עיתונאים - שני אנגלים, קנדי אחד ויפני אחד - לפיליפינים. הכתבים חזרו למנילה כדי לדווח כי השבויים האמריקאים "טופלו יותר כאורחים מאשר אסירים", "קיבלו את מיטב המזון שהמדינה נותנת, והכל נעשה לטובתם". ארבעת הכתבים גורשו מהפיליפינים מיד עם פרסום הכתבות שלהם.[29][30] גם סגן מפקד חיל הים האמריקני ג'. ג' גילמור, שהיה שבוי בעצמו, הודה כי הוא קיבל "יחס סביר" והוא לא היה רעב יותר מאשר החוטפים שלו.[31]

כאשר הגיע פ' א' בלייק מ"הוועד הבינלאומי של הצלב האדום" לבקשתו של אגינלדו, אוטיס מנע ממנו לצאת ממנילה. צוותו של אוטיס סיפר לו על כל ההפרות המשפט ההומניטארי הבינלאומי על ידי החיילים הפיליפינים. בלייק מעולם לא חצה את הקווים האמריקניים, אבל אפילו בתוך שטחם ראה כפרים שרופים ו"גופות מושחתות להחריד, עם בטן פתוחה". בלייק המתין לדווח על ממצאיו עד שחזר לסן פרנסיסקו, שם אמר לאחד הכתבים כי "חיילים אמריקנים נחושים להרוג כל פיליפיני באופק".[32][33]

אסטרטגיית המלחמה הפיליפינית

עריכה
 
ציור התקפת הפיליפינים על הכוחות האמריקאיים במנילה, 1899

האומדנים של הכוחות הפיליפינים נעים בין 80,000 ל-100,000 לוחמים. עם עשרות אלפי אנשים בכוחות עזר. רוב הכוחות היו חמושים רק בסכינים, קשתות וחצים, חניתות וכלי נשק פרימיטיביים אחרים, שהיו נחותים בהרבה מהתותחים וכלי הנשק האחרים של הכוחות האמריקניים.[34]

מערכת חברתית נוקשה למדי הייתה קיימת בפיליפינים בתקופת הקולוניאליזם הספרדי. המטרה שהציבה לעצמה הרפובליקה הפיליפינית הראשונה הייתה לייסד מדינה ריבונית, עצמאית ויציבה, בהנהגת האוליגרכיה המורכבת מחברי המעמד המשכיל (הידועה כמעמד אילוסטרדו). מושלים מקומיים, בעלי קרקעות, אנשי עסקים - אלה ששלטו בפוליטיקה המקומית. המלחמה הייתה בשיאה כאשר מעמד האילוסטראדו והאיכרים היו מאוחדים בהתנגדות לסיפוח ארצות-הברית. לאיכרים, שייצגו את רוב הכוחות הלוחמים, היו אינטרסים שונים ממנהיגיהם וממנהיגי כפריהם. יחד עם הפיצול האתני והגאוגרפי, התאמה בין האינטרסים של אנשים מקבוצות חברתיות שונות הייתה משימה קשה. האתגר של אגוינאלדו והגנרלים שלו היה לשמור על התנגדות ציבורית פיליפינית מאוחדת, מה שהיווה את מרכז הכובד האסטרטגי של המהפכנים.[35]

מרכז הכובד הפיליפיני המבצעי היה היכולת לקיים כוח של 100,000 חיילים לא סדירים. הגנרל הפיליפיני פרנסיסקו מקאבולוס תיאר את מטרת המלחמה של הפיליפינים - "לא להביס את צבא ארצות הברית אלא לגרום להם הפסדים מתמידים ". בשלבים המוקדמים של המלחמה השתמש הצבא המהפכני הפיליפיני בטקטיקה הצבאית הקונבנציונלית של התנגדות חמושה מאורגנת. התקווה הייתה לגרום לנפגעים אמריקניים רבים, שיביאו לתבוסתו הפוליטית של מקינלי על ידי ויליאם ג'נינגס בריאן בבחירות לנשיאות 1900. הם קיוו שבריאן, שהיה בעל דעות אנטי-אימפריאליסטיות חזקות, יסיג את הכוחות האמריקאים מהפיליפינים.[36]

ניצחון הבחירות של מקינלי בשנת 1900 הביא לדמורליזציה עבור המורדים, ושכנע פיליפינים רבים כי ארצות הברית לא תצא מהאיים במהירות. יחד עם שורה של הפסדים קשים בשדה הקרב נגד כוחות אמריקאים, שהיו מצוידים בטכנולוגיה מעולה, אגינלדו השתכנע שצריך לשנות את גישתו. החל ב־14 בספטמבר 1899 קיבל אגינלדו את עצתו של גנרל גרגוריו דל פילר ונתן פקודה לשימוש בלוחמת גרילה במקום בפעולות צבאיות נוספות באי בולאקאן.[37]

מלחמת גרילה

עריכה

במשך רוב 1899, המנהיגות המהפכנית ראתה את לוחמת הגרילה, רק כאפשרות טקטית של נסיגה סופית, לא כאמצעי פעולה שמתאים יותר למצבם הירוד. ב־13 בנובמבר 1899 קבע אמיליו אגינלדו כי מלחמת הגרילה תהיה האסטרטגיה.[38] ההחלטה הפכה את הכיבוש האמריקאי של הארכיפלג הפיליפיני לקשה עוד יותר עבורם בשנים הקרובות. בארבעת החודשים הראשונים של מלחמת הגרילה, היו לאמריקנים כמעט 500 נפגעים. הצבא הפיליפיני החל לערוך מארבים ומבצעי דמים. בתחילה נראה היה שהפיליפינים יוכלו להילחם באמריקאים ולכפות עליהם לסגת. הנשיא מקינלי שקל נסיגה כאשר החלו פשיטות הגרילה.

ממשל צבאי

עריכה

ב-20 בדצמבר 1900, הגנרל ארתור מקארתור הבן, שהחליף את אלוול אוטיס כמושל הצבאי האמריקני ב-5 במאי, הכריז בפיליפינים ממשל צבאי, תוך הוצאת צו כללי של צבא ארצות הברית. הוא הודיע כי פעולות הגרילה לא יהיו נסבלות ותיאר את הפעולות שינקוט הצבא האמריקאי באנשי הגרילה ובאזרחים. לוחמי גרילה שלא לבשו מדים אלא בגדי איכרים, ועברו ממעמד אזרחי למעמד צבאי, יהיו אחראים למשע הגרילה. כמו כן יפגעו בחברי הוועדות שאספו כספים עבור המהפכניים, וגם אלה ששיתפו לכאורה פעולה עם ארצות הברית, בערים הכבושות, אבל בפועל נתנו סיוע לאנשי הגרילה. לכל אלה יתייחסו כאל "מורדים או בוגדים". מנהיגים פיליפינים שהמשיכו לפעול למען עצמאות פיליפינית גורשו לגואם.[39]

 
כניעת כוחות פילפינים, מניחים את נשקם על האדמה.

סוף הרפובליקה הפיליפינית הראשונה

עריכה

הצבא הפיליפיני המשיך לספוג תבוסות מצבא ארצות הברית החמוש יותר במהלך שלב הלוחמה הקונבנציונלית, ואילץ את אגינלדו לשנות את בסיס הפעילות שלו לאורך כל תקופת המלחמה.

ב - 23 במרץ 1901, הגנרל פרדריק פונסטון וכוחותיו לכדו את אגינלדו בקרב בפלנאן, בעזרתם של כמה פיליפינים [87] [88] שהצטרפו לצד האמריקאים. האמריקנים העמידו פנים שהם שבויים לבושים במדי צבא פיליפיני. כאשר נכנסו פאנסטון ו"שוביו" למחנהו של אגוינאלדו, הם מיד פגעו בשומרים, והשתלטו במהירות ועצרו את אגינלדו.

ב־1 באפריל 1901, בארמון מלאקניאן במנילה, נשבע אגוינאלדו שבועת נאמנות, וקיבל את הסמכות של ארצות-הברית על הפיליפינים, והבטיח את נאמנותו לממשל האמריקני. ב־19 באפריל הוא פרסם כרוז של כניעה פורמלית לארצות הברית, ואמר לחסידיו להניח את נשקם ולהרים ידיים.

תפיסתו של אגינלדו הנחיתה מכה קשה על העניין הפיליפיני, אך לא כפי שהאמריקאים קיוו. הגנרל מיגל מלוואר השתלט על הנהגת הממשלה הפיליפינית או על מה שנותר ממנה.[40] במקור הוא נקט עמדה הגנתית נגד האמריקאים, אבל עכשיו יצא למתקפה כוללת נגד הערים באזור בטנגס. הגנרל ויסנטה לוקבאן שבסמאר וקציני צבא אחרים, המשיכו במלחמה באזוריהם.[41]

לבסוף נכנע מלוואר, יחד עם אשתו החולה וילדיו וכמה מקציניו, ב־16 באפריל 1902. עד סוף החודש נכנעו גם כ-3,000 מאנשיו. עם כניעת מאלוואר, החל מאמץ המלחמה הפיליפיני להידלדל עוד יותר.

סוף רשמי למלחמה

עריכה

"החוק הפיליפיני" התקבל ב־1 ביולי 1902 - ואישר את הצו המינהלי הקודם של הנשיא מקינלי, שהקים את "הועדה הפיליפינית השנייה". החוק קבע גם כי תוקם אספה מחוקקת המורכבת מבית התחתון נבחר, האספה הפיליפינית, ובבית העליון המורכב מהוועדה הפיליפינית. החוק גם נתן אפשרות הרחבה להסכם זכויות האדם של ארצות הברית בפיליפינים.[42][43] ב־2 ביולי שר-המלחמה של ארצות-הברית ביטל את תפקידו של המושל הצבאי. ב-4 ביולי, הנשיא החדש תיאודור רוזוולט, שנבחר לאחר ההתנקשות בנשיא מקינלי, הכריז על חנינה לאלה שהשתתפו בקונפליקט.[44][45]

ב - 9 באפריל 2002 הכריזה נשיאת פיליפינית גלוריה מקאפאגל ארויו כי מלחמת פיליפינים-אמריקה הסתיימה ב-16 באפריל 1902, עם כניעת הגנרל מיגל מלוואר. היא הכריזה על יום השנה המאה מאותו מועד כחג עבודה לאומי.[46]

נפגעים

עריכה
 
קריקטורה המתארת הוצאה להורג של שבויים פילפינים, בעקבות פקודתו של ג'קוב סמית: "להרוג כל פילפיני מגיל עשר ומעלה".

מספרם הכולל של הפיליפינים שמתו במלחמה נתון לוויכוח. מקורות מודרניים מצטטים כמות של 200,000 אזרחים פיליפינים מתים, כאשר רוב התמותה מיוחסת לרעב ולמחלות.[47][48][49][50] הערכות מסוימות מגיעות ל-1,000,000 (מיליון).[51] ב-1908 כתב מנואל אראלנו רמונדו, בגאוגרפיה הכללית של האיים הפיליפינים: "האוכלוסייה ירדה בגלל המלחמות, בחמש השנים שבין 1895 ל-1900, שכן בתחילת ההתקוממות הראשונה נאמדה האוכלוסייה ב-9,000,000, וכעת (1908), תושבי הארכיפלג אינם עולים על 8,000,000 ".[52] ראמל מעריך כי לפחות 16,000 ~ 20,000 חיילים פיליפינים ו-34,000 אזרחים נהרגו, עם עד 200,000 אזרחים, בעיקר ממגפת כולרה.[53] רודולף רומל טוען כי 128,000 פיליפינים נהרגו על ידי ארצות הברית בדמוסייד.[54] מחלקת המדינה של ארצות הברית קובעת שהמלחמה "גרמה למותם של יותר מ-4,200 אמריקנים וליותר מ-20,000 לוחמים פיליפינים", וכי "כ - 200,000 אזרחים פיליפינים מתו מאלימות, מרעב ומחלות".[55]בוב Couttie ציין בשנת 2016 כי הערכות של מקרי מוות של אזרחים נע בין 200,000 ל 3,000,000.[56]

לאחר המלחמה

עריכה

סכסוכים לאחר המלחמה

עריכה

לאחר סיום השלטון הצבאי ב-4 ביולי 1902, הוקמה משטרת פיליפינים ככוח משטרה רחב ידיים כדי לשמור על חיי היום-יום ולהתמודד עם שרידי תנועת המורדים. השלטונות הפיליפינים נטלו בהדרגה את האחריות לדיכוי פעילות גרילה ושודדים, מידי יחידות צבא ארצות הברית.[57] שרידי קבוצות התנגדות אחרות נותרו פעילים בלחימה צבאית בפיליפינים במשך קרוב לעשור לאחר סיום המלחמה הרשמי. עם תום המלחמה, לעומת זאת, העדיף המושל הכללי טפט להסתמך על משטרת הפיליפינים ולטפל בחשודים כדרך של אכיפת החוק ולא כפעולה צבאית המחייבת את מעורבות הצבא האמריקני. במשך תקופה של מספר שנים, היו ניסיונות התנגדות במקומות שונים באיי הפיליפינים, האחרונה מבין הקבוצות האלה הובסה או נכנעה למשטרת הפיליפינים ב־1911.[58]

ממשלת ארצות הברית חתמה על אמנת קיירם-בייטס עם סולטנות סולו עם פרוץ המלחמה, שאמורה הייתה למנוע התנגדות בחלק זה של הפיליפינים (שכללה חלקים ממינדנאו, ארכיפלג סולו, פאלוואן וסבח).[59] אולם, ארצות הברית, שמעולם לא התכוונה לכבד את האמנה, בגדה בהם, ביטלה את האמנה והחלה ליישב על אדמת מורו, פעולה אשר עוררה את מרד מורו שנמשך עד 1913.

השפעה תרבותית

עריכה

השפעת הכנסייה הקתולית צומצמה כאשר ממשלת ארצות הברית החילונית הפרידה את הכנסייה מהמדינה, ורכשה את אדמות הכנסייה, וחילקה אותן מחדש - אחד הניסיונות המוקדמים ביותר לרפורמה אגררית בפיליפינים.[60] גודל השטח הגיעה לכארבע מיליון דונם. הרכישה הושלמה ב-22 בדצמבר 1903.[61] תוכנית חלוקת האדמות נקבעה לפחות בשלושה חוקים. סעיף 10 בחוק הקרקעות הציבורי מגביל רכישות עד למקסימום של 160 דונם עבור אדם או 10240 דונם עבור תאגיד או אגודה. הקרקע הוצעה גם לחקלאים חסרי קרקע, במחירים נמוכים ובתשלומים שנתיים. סעיף 28 לחוק הקרקעות הציבוריות קבע, כי חוזי שכירות עשויים להחתם לתקופה מקסימלית של 25 שנים, הניתנים לחידוש למשך 25 שנים נוספות.[62][63]

בשנת 1901 הגיעו מארצות הברית לפחות חמש מאות מורים - 365 גברים ו-165 נשים. השם תומסיטה אומץ עבור המורים האלה, אשר ביססו את החינוך כאחת התרומות הגדולות של אמריקה לפיליפינים. עשרים ושבעה מהמורים המקוריים מתו ממחלות טרופיות או נרצחו על ידי המורדים הפיליפינים במהלך 20 החודשים הראשונים. למרות הקשיים, הם המשיכו, לימדו ובנו מוסדות למידה שהכינו את התלמידים למקצועות או לעיסוקים נבחרים. הם פתחו את אוניברסיטת הפיליפינים ואת בית הספר הפיליפיני לאמנויות בשנת 1901 ופתחו מחדש את בית הספר הימי בפיליפינים, שהוקם בשנת 1839 על ידי מועצת המסחר של מנילה בחסות ספרד. בסוף 1904, הקורסים העיקריים נלמדו בעיקר על ידי פיליפינים בפיקוח אמריקאי.[64]

עצמאות פיליפינית וריבונות (1946)

עריכה

ב־20 בינואר 1899 מינה הנשיא מקינלי את הוועדה הפיליפינית הראשונה (ועדת שורמן), קבוצה של חמישה אנשים בראשותו של ד"ר גייקוב שרמן, נשיא אוניברסיטת קורנל, לחקור את התנאים באיים ולהמליץ עליהם. בדו"ח שהוציאו לנשיא בשנה שלאחר מכן, הודו הנציגים בשאיפות הפיליפיניות לעצמאות; הם הכריזו, עם זאת, שהפיליפינים אינם מוכנים לכך. המלצות ספציפיות כללו הקמת ממשלה אזרחית מהר ככל האפשר (המנהל הכללי של האיים באותה תקופה היה בידי המושל הצבאי), כולל הקמת בית מחוקקים, ממשלות אוטונומיות ברמת המחוז והעירייה, ומערכת חדשה של בתי ספר יסודיים ציבוריים חינם.[57]

מלכתחילה הגדירו נשיאי ארצות הברית ונציגיהם באיים את משימתם הקולוניאלית כהכנת הפיליפינים לעצמאות בסופו של דבר. למעט קבוצה קטנה של "שומרי מצפון", הנושא לא היה אם הפיליפינים יקבלו את השלטון העצמי, אלא מתי ובאיזה תנאים. ההתפתחות הפוליטית באיים הייתה מהירה ומרשימה במיוחד לאור המחסור המוחלט של מוסדות ייצוגיים.[65]

חוק ג'ונס, שהועבר על ידי הקונגרס האמריקני בשנת 1916 כדי לשמש כחוק החדש בפיליפינים, הבטיח עצמאות בסופו של דבר והקים סנאט פיליפי נבחר. חוק ה-Tydings-McDuffie (רשמית חוק העצמאות הפיליפיני), שאושר ב-24 במארס 1934, סיפק ממשל עצמי בפיליפינים ועצמאות פיליפינית (מארצות הברית) לאחר עשר שנים. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה והארץ עברה כיבוש יפני בין 1941 ל-1945. ב-1946, הסכם של מנילה (1946) בין ממשלות ארצות הברית לבין הרפובליקה של הפיליפינים סיפק את ההכרה בעצמאותה של הרפובליקה של הפיליפינים תוך ויתור על הריבונות האמריקאית על האיים הפיליפינים.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מלחמת ארצות הברית–הפיליפינים בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 קשרים דיפלומטיים בין הפיליפינים ליפן. רפובליקת הפיליפינים - המוזיאון והספרייה הנשיאותיים. (באנגלית).
  2. ^ דדי, טימותי קיי., שיעורים מהתנגדות צבאית מוצלחת: הפיליפינים, 1899-1902, צבא ארצות הברית, 2005, עמ' 62.
  3. ^ קארל האק, טוביאס רטיג, צבאות קולוניאליים בדרום-מזרח אסיה, רוטלדג', 2006, מסת"ב 0415334136.
  4. ^ מקסימו מ. קאלאו, התפתחות הפוליטיקה בפיליפינים, אוריינטל קומרשיאל קומפאני, 1927, עמ' 199-200.
  5. ^ 1 2 3 רנטו קונסטנטינו, הפיליפינים: חזרה לעבר, פייפרבק, 1975, מסת"ב 9718958002.
  6. ^ 1 2 אמיליו אגינלדו, 2, הגרסה האמיתית של המהפכה הפיליפינית, טרלק, הפיליפינים: אוטוראמה, 1899.
  7. ^ אמיליו אגינלדו, 3, הגרסה האמיתית של המהפכה הפיליפינית, טרלק, הפיליפינים: אוטוראמה, 1899.
  8. ^ Aguinaldo, Don Emilio (1899). True version of the Philippine revolution. Tarlac, Philippines: self-published. p. 10-12
  9. ^ Aguinaldo, Don Emilio (1899). True version of the Philippine revolution. Tarlac, Philippines: self-published.p.10
  10. ^ Aguinaldo, Don Emilio (1899). True version of the Philippine revolution. Tarlac, Philippines: self-published. pp. 213-214
  11. ^ Aguinaldo, Don Emilio (1899). True version of the Philippine revolution. Tarlac, Philippines: self-published. p.196
  12. ^ "Introduction". The World of 1898: The Spanish–American War. Washington, D.C.: Hispanic Division, United States Library of Congress. 2011. Retrieved December 25, 2016.
  13. ^ Agoncillo, Teodoro A. (1990) [1960]. History of the Filipino People (Eighth ed.). Quezon City: Garotech Publishing. ISBN 978-9718711064.pp 214-215
  14. ^ Agoncillo, Teodoro A. (1990) [1960]. History of the Filipino People (Eighth ed.). Quezon City: Garotech Publishing. ISBN 978-9718711064.p. 216
  15. ^ "National Historical Institute Board Resolution No. 7, s. 2003". Manila: National Historical Commission of the Philippines. Retrieved December 25, 2016.
  16. ^ Chaput, Donald (1980). "Private William W Grayson's war in the Philippines, 1899" (PDF). Nebraska History. 61: 355–66.
  17. ^ Palafox, Quennie Ann J. (September 6, 2012). "Betrayal of Trust – The San Juan Del Monte Bridge Incident". Manila: National Historic Commission of the Philippines. Retrieved December 25, 2016.
  18. ^ "The week". The Nation. Vol. 68 no. 1766. May 4, 1899. p. 323.
  19. ^ Agoncillo, Teodoro A. (1990) [1960]. History of the Filipino People (Eighth ed.). Quezon City: Garotech Publishing.p. 217
  20. ^ Miller, Stuart Creighton (1982). Benevolent assimilation: the American conquest of the Philippines, 1899—1903. New Haven, Connecticut: Yale University Press.p. 2
  21. ^ Special Dispatch (February 14, 1899). "Iloilo is taken and no American loses his life". San Francisco Call. 85 (76). San Francisco. p. 1.
  22. ^ Lone, Stewart (2007). Daily Lives of Civilians in Wartime Asia: From the Taiping Rebellion to the Vietnam War. Santa Barbara, California: Greenwood Publishing Group, p.65
  23. ^ Worcester, Dean Conant (1914). The Philippines: Past and Present. Volume II. New York: Macmillan Publishers.p. 285
  24. ^ Worcester, Dean Conant (1914). The Philippines: Past and Present. Volume II. New York: Macmillan Publishers.pp. 290-293
  25. ^ Lone, Stewart (2007). Daily Lives of Civilians in Wartime Asia: From the Taiping Rebellion to the Vietnam War. Santa Barbara, California: Greenwood Publishing Group. p. 207
  26. ^ Miller, Stuart Creighton (1982). Benevolent assimilation: the American conquest of the Philippines, 1899—1903. New Haven, Connecticut: Yale University Press, pp. 63-66
  27. ^ Miller, Stuart Creighton (1982). Benevolent assimilation: the American conquest of the Philippines, 1899—1903. New Haven, Connecticut: Yale University Press, p.89
  28. ^ Miller, Stuart Creighton (1982). Benevolent assimilation: the American conquest of the Philippines, 1899—1903. New Haven, Connecticut: Yale University Press, pp. 92-93
  29. ^ Miller, Stuart Creighton (1982). Benevolent assimilation: the American conquest of the Philippines, 1899—1903. New Haven, Connecticut: Yale University Press, p. 93
  30. ^ Public Opinion volume 27 (1899), p. 291
  31. ^ Literary Digest Volume 18 (1899), p. 499
  32. ^ Boston Globe June 27, 1900
  33. ^ Literary Digest Volume 20 (1900), p. 25;
  34. ^ Deady, Timothy K. (2005). "Lessons from a Successful Counterinsurgency: The Philippines, 1899–1902" (PDF). Parameters. Carlisle, Pennsylvania: United States Army War College. 35 (1): 53–68. Archived from the original (PDF) on December 10, 2016. Retrieved December 10, 2016.
  35. ^ Deady, Timothy K. (2005). "Lessons from a Successful Counterinsurgency: The Philippines, 1899–1902" (PDF). Parameters. Carlisle, Pennsylvania: United States Army War College. 35 (1): 53–68. Archived from the original (PDF) on December 10, 2016. Retrieved December 10, 2016.p. 57
  36. ^ Deady, Timothy K. (2005). "Lessons from a Successful Counterinsurgency: The Philippines, 1899–1902" (PDF). Parameters. Carlisle, Pennsylvania: United States Army War College. 35 (1): 53–68. Archived from the original (PDF) on December 10, 2016. Retrieved December 10, 2016.p. 58
  37. ^ Worcester, Dean Conant (1914). The Philippines: Past and Present. Volume I. New York: Macmillan Publishers.p. 285
  38. ^ Linn, Brian McAllister (2000). The U.S. Army and counterinsurgency in the Philippine war, 1899–1902. Chapel Hill: University of North Carolina Press. pp 186-7
  39. ^ Linn, Brian McAllister (2000). The U.S. Army and Counterinsurgency in the Philippine War, 1899–1902. UNC Press Books. pp
  40. ^ Cruz, Maricel V. "Lawmaker: History wrong on Gen. Malvar." Manila Times, January 2, 2008 (archived on December 11, 2008)
  41. ^ Agoncillo, Teodoro A. (1990) [1960]. History of the Filipino People (Eighth ed.). Quezon City: Garotech Publishing, pp 247-297
  42. ^ "Philippines: United States Rule". Washington, D.C.: United States Library of Congress. Retrieved December 25, 2016.
  43. ^ "The Philippine Bill (enacted July 1, 1902)". ChanRobles Virtual Law Library: Philippine Laws, Statutes & Codes. Manila: ChanRobles & Associates Law Firm. 2016. Retrieved December 25, 2016.
  44. ^ Worcester, Dean Conant (1914). The Philippines: Past and Present. Volume I. New York: Macmillan Publishers, p. 293
  45. ^ "General amnesty for the Filipinos; proclamation issued by the President" (PDF). The New York Times. New York City. July 4, 1902.
  46. ^ Macapagal Arroyo, Gloria (April 9, 2002). "Proclamation No. 173. s. 2002". Manila: Official Gazette of the Republic of the Philippines. Archived from the original on December 28, 2016. Retrieved December 25, 2016.
  47. ^ Clodfelter, Michael, Warfare and Armed Conflict: A Statistical Reference to Casualty and Other Figures, 1618–1991
  48. ^ Benjamin A. Valentino, Final solutions: mass killing and genocide in the twentieth century (2005) p.27
  49. ^ FAS 2000: Federation of American Scientists, The World at War (2000)
  50. ^ Philip Sheldon Foner, The Spanish-Cuban-American War and the Birth of American Imperialism (1972) p.626
  51. ^ Tucker, Spencer (2009). The Encyclopedia of the Spanish-American and Philippine-American Wars: A Political, Social, and Military History. ABC-CLIO. p. 478
  52. ^ Boot, Max (2014). The Savage Wars of Peace: Small Wars And The Rise Of American Power (Revised ed.). New York City: Basic Books.
  53. ^ Rummel, Rudolph J. (1998). Statistics of Democide: Genocide and Mass Murder Since 1900. LIT Verlag Münster. p. 20
  54. ^ "Statistics of American Genocide and Mass Murder". www.hawaii.edu.
  55. ^ The Philippine-American War, 1899–1902 Archived October 19, 2016, at the Wayback Machine, U.S. State Department, Office of the Historian.
  56. ^ Bob Couttie, Philippine Genocide – The Numbers Don't Add Up.
  57. ^ 1 2 Dolan, Ronald E., ed. (1991). "United States Rule". Philippines: A Country Study. Washington, D.C.: United States Library of Congress.
  58. ^ "Otoy, Filipino bandit, slain by Constabulary". San Francisco Call. 110 (134). San Francisco. October 12, 1911. p. 5.
  59. ^ https://claimsabah.wordpress.com/2011/08/31/the-kiram-bates-treaty/
  60. ^ Seekins, Donald M. (1991). "The First Phase of United States Rule, 1898–1935". In Dolan, Ronald E. (ed.). Philippines: A Country Study (4th ed.). Washington, D.C.: United States Library of Congress.
  61. ^ Escalante, Rene R. (2007). The Bearer of Pax Americana: The Philippine Career of William H. Taft 1900–1903. Quezon City: New Day Publishers. ISBN 978-971-10-1166-6
  62. ^ "Act No. 926 (enacted October 7, 1903)". ChanRobles Virtual Law Library: Philippine Laws, Statutes & Codes. Manila: ChanRobles & Associates Law Firm. 2016. Retrieved December 25, 2016.
  63. ^ Escalante, Rene R. (2007). The Bearer of Pax Americana: The Philippine Career of William H. Taft 1900–1903. Quezon City: New Day Publishers. ISBN 978-971-10-1166-6.p. 218
  64. ^ Escalante, Rene R. (2007). The Bearer of Pax Americana: The Philippine Career of William H. Taft 1900–1903. Quezon City: New Day Publishers. ISBN 978-971-10-1166-6. p.219
  65. ^ Escalante, Rene R. (2007). The Bearer of Pax Americana: The Philippine Career of William H. Taft 1900–1903. Quezon City: New Day Publishers. ISBN 978-971-10-1166-6 pp. 48-54
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=מלחמת_ארצות_הברית–הפיליפינים&oldid=37610942"