מלחמת לוב–מצרים
מלחמת לוב–מצרים הוא כינויה של תקרית גבול שאירעה בין לוב למצרים בין ה-20 ל-24 ביולי 1977. עקב התקרבותה של מצרים בראשות אנואר סאדאת למערב ועקב שמועות על הסכם שלום קרב בין מצרים לישראל, החלו אלפי אזרחים ואנשי מיליציה עממית לובים לצעוד אל גבול מצרים. התנועה גובתה בירי ארטילרי ותנועת מטוסי קרב מעל שטח מצרים. צבא מצרים הגיב בתקיפות ובעוצמה, הפציץ בסיסי חיל אוויר לובים ונכנס בכוח של שלוש דיוויזיות לתוך שטח לוב, תוך איום כיבוש ערים בשטחה. מעשי האיבה הסתיימו ב-24 ביולי תוך הסכם להסגת הכוחות המצריים אל שטחם.
.svg) | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 20 ביולי 1977 – 24 ביולי 1977 (5 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | גבול מצרים-לוב | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מצרי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
רקע
עריכהלאחר עלייתו של אנואר סאדאת לשלטון במצרים ובמיוחד לאחר מלחמת יום כיפור, חל שינוי במדיניות המצרית שכלל התקרבות אל ארצות הברית ואל המערב. זאת בניגוד ללוב, שהמשיכה לדבוק בתמיכה בברית המועצות. שמועות על תחילת מגעים בין מצרים לישראל לקראת הסכם שלום אפשרי עוררו את זעמו של השליט הלובי, מועמר קדאפי, שראה בכך הפרה מצרית של הצהרת ועידת חרטום ("שלושת הלאווים": לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא לעריכת משא ומתן עם ישראל).
בתגובה לקרע בין המדינות עלה המתח ביחסים. שגרירויות המדינות הותקפו על ידי מפגינים וב-1 ביוני הורה קדאפי ל-225,000 העובדים המצרים בלוב לשוב לביתם. התסיסה האזרחית לובתה על ידי ממשלת לוב, עד ההצהרה על קיום "צעדה ספונטנית" לקהיר ששיאה היה בגבול מצרים ב-20 ביולי.
לפי דיווח משנת 1978 עולה כי המוסד הישראלי הזהיר ערב המאורעות את ממשלת מצרים מפני כוונות עוינות של לוב וניסיונות של קדאפי לחמם את הגזרה בתקווה למעשי איבה שיגלשו למצרים גופה ויאיימו על יציבות השלטון המצרי[1].
השתלשלות המאורעות
עריכהב-20 ביולי הגיעו אלפי צועדים, אזרחים ואנשי מיליציה אל גבול מצרים מול העיר המצרית סאלום. במקביל לעצירתם בגבול החל צבא לוב בירי ארטילרי ומטוסי מיראז' 5 לובים הוזנקו וטסו בשמי מצרים.
ב-21 ביולי נמשכה המתקפה על סאלום, כאשר גדוד הטנקים ה-9 של צבא לוב חצה את הגבול והתקדם תחת המטרייה האווירית וסיוע ארטילרי.
ב-22 ביולי החלה מתקפת הנגד החריפה. 3 דיוויזיות (אוגדות) של צבא מצרים הדפו את ההתקפה ושעטו אל תוך השטח הלובי. במקביל הפציץ חיל האוויר המצרי יישובים ובסיסי חיל אוויר לובים. ערי הגבול של לוב הושמו תחת מצור מצרי.
ב-24 ביולי נחתם הסכם הפסקת אש בתיווך נציגי הליגה הערבית, נשיא אלג'יריה הווארי בומדיין ויו"ר אש"ף, יאסר ערפאת. הכוח המצרי נסוג מן השטח הלובי, אך נוצר רושם הרתעתי מצרי.
למצרים נרשמו כ-100 נפגעים (פצועים והרוגים), כמו כן הופלו 6 מטוסים מצריים. ללובים נרשמו כ-400 נפגעים וכן אובדן ציוד רב שכלל 60 טנקים, 40 נגמ"שים, 40 מטוסי מיראז' 5 ומטוס מיג-23 שהושמדו על הקרקע. באוגוסט נחתם הסכם חילופי שבויים בין המדינות, אירוע שסיים את מצב הלוחמה סופית.
במאמר מערכת של הניו יורק טיימס סוכמה עילת המלחמה בין לוב למצרים: אם אין לערבים את ישראל להילחם בה, הם נלחמים זה בזה[2].
לקריאה נוספת
עריכה- Kenneth M. Pollack, Arabs at War: Military Effectiveness 1948–91, University of Nebraska Press, Lincoln and London, 2002, ISBN 0-8032-3733-2
- Simons, Geoff (2004). Libya and the West: From Independence to Lockerbie, I.B. Tauris. ISBN 1-8606-4988-2
קישורים חיצוניים
עריכה- שלמה נקדימון, שלמה נקדימון משרטט את היחסים האישיים שהתפתחו בין מנחם בגין לאנואר סאדאת, באתר הארץ, 10 במרץ 2011
- מלחמת לוב-מצרים באתר מלחמות העולם (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ הקשרים הסודיים של ישראל טיים, 14 באוגוסט 1978
- ^ Marvine Howe, הניו יורק טיימס 24 ביולי 1977