ממנטו (סרט, 2000)

ממנטו
Memento
מבוסס על	Memento Mori מאת ג'ונתן נולאן
בימוי	כריסטופר נולאן
הופק בידי	טים טוד
תסריט	כריסטופר נולאן, מבוסס על סיפור קצר מאת ג'ונתן נולאן
עריכה	דודי דורן
שחקנים ראשיים	גאי פירס, קארי-אן מוס, ג'ו פנטוליאנו מארק בון ג'וניור
מוזיקה	דיויד ג'וליאן
צילום	ולי פפיסטר
מדינה	ארצות הברית
חברת הפקה	Newmarket Films
חברה מפיצה	Newmarket Films
הקרנת בכורה	5 בספטמבר 2000
משך הקרנה	108 דקות
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	נאו-נואר, סרט מתח, סרט אימה, פילם נואר, סרט דרמה, סרט פלאשבק, סרט פשע, סרט בלשי, סרט המבוסס על יצירה ספרותית
תקציב	9,000,000‏$
הכנסות	39,700,000‏$
הכנסות באתר מוג'ו	memento
פרסים	מועמד לשני פרסי אוסקר
	דף הסרט ב־IMDb

ממנטו (באנגלית: Memento) הוא מותחן פסיכולוגי אמריקאי משנת 2000, שנכתב ובוים בידי כריסטופר נולאן על פי סיפור קצר בשם "ממנטו מורי" (אנ') (בלטינית: זכור את המוות), שכתב אחיו ג'ונתן. בסרט מככבים גאי פירס, קארי-אן מוס, וג'ו פנטוליאנו.

גיבור הסרט הוא אדם בשם לאונרד הסובל מאמנזיה אנטרוגרדית, בעיית זיכרון המונעת ממנו לזכור אירועים חדשים. כתוצאה מכך הוא נאלץ לקעקע על גופו "קעקועי מידע" על חייו, להשתמש במצלמת פולרואיד לזיהוי אנשים ובפתקיות המכילות פרטי מידע נוספים. עלילת הסרט נעה בצורה לא כרונולוגית — הסרט מחולק למספר קטעים קצרים, ומוצג מהסוף להתחלה, קטע אחד מסתיים, ומיד לאחר מכן מוצג הקטע שקדם לו. כך נמצא הצופה במצב דומה לזה של גיבור הסרט, כשאין ברשותו מידע על התרחשויות קודמות (מבחינה כרונולוגית) והוא למעשה "נטול זיכרון".

הסרט נבחר לאחד מעשרת הסרטים בעלי העלילה הלא ליניארית הטובים ביותר של אתר הקולנוע "The Script Lab".‏^[1]

הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה ה-57 ב־5 בספטמבר 2000 ויצא בארצות הברית ב-16 במרץ 2001. הוא זכה לשבחים על ידי המבקרים, ששיבחו את מבנה הנרטיב הלא-ליניארי והמוטיבים של זיכרון, תפיסה, צער, והונאה עצמית. הסרט הכניס 39.9 מיליון דולר אל מול תקציב צנוע של 4.5 מיליון דולר. ממנטו זכה לשבחים רבים, כולל מועמדויות לאוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר ולעריכת הסרט הטובה ביותר. הסרט נחשב כיום לאחד מיצירותיו הטובות ביותר של נולאן ואחד הסרטים הטובים ביותר בשנות האלפיים. בשנת 2017 ספריית הקונגרס של ארצות הברית ראתה את הסרט כ"משמעותי מבחינה תרבותית, היסטורית או אסתטית" ובחרה אותו לשימור במרשם הקולנוע הלאומי.

רקע

הסרט מבוסס על הסיפור הקצר "Memento mori" מאת ג'ונתן נולאן, שפורסם במהדורת מרץ 2001 של מגזין Esquire. בסיפור, לאדם בשם ארל יש אמנזיה אנטרוגרדית. בשל חוסר יכולתו לזכור דברים יותר מכמה דקות, הוא משתמש בפתקים ובקעקועים כדי לעקוב אחר מידע חדש. ארל חייב את מצבו להתקפה נגדו ונגד אשתו מידי תוקף לא ידוע. אשתו נאנסה ונהרגה וארל סבל מפגיעות קשות בראשו וכתוצאה מכך נוצרה האמנזיה שלו. הסיפור קופץ בין שתי מסגרות זמן. מסגרת הזמן הראשונה מוצאת את ארל כלוא במוסד לחולי נפש בו הוא לומד על מה שקרה לו באמצעות פתקים כתובים שמשאיר לעצמו. מסגרת הזמן השנייה מוצאת את ארל במנוסה לאחר שהוא בורח מהמוסד. הוא לומד זאת באמצעות נרטיב מגוף שלישי. מטרתו של ארל לאחר שנמלט מהמוסד היא למצוא את האיש שרצח את אשתו ולנקום את מותה.^[2]

את הרעיון לסיפור קיבל ג'ונתן משיעור פסיכולוגיה כללי שלקח באוניברסיטת ג'ורג'טאון. הוא העלה את הרעיון לאחיו כריסטופר במהלך נסיעה בכביש משיקגו ללוס אנג'לס. אחיו הגיב בחיוב לרעיון ועודד אותו לכתוב טיוטה ראשונה. לאחר שחזר ג'ונתן לוושינגטון הבירה, כדי לסיים את המכללה, הוא שלח לאחיו טיוטה כעבור חודשיים וכריסטופר התחיל לעבוד על תסריט ואילו ג'ונתן החל לסיים את הסיפור הקצר.

בסופו של דבר הכין כריסטופר את הסרט העלילתי "ממנטו", בכיכובו של גאי פירס, שנכתב בהשראת סיפורו של ג'ונתן, אם כי שונה בתכלית. לדוגמה, בסיפור הקצר ארל נמצא במוסד לחולי נפש והדמות הראשית בסרט לא. כמו כן, בסרט ניסיונותיו של הגיבור לנקום ברוצח אשתו מתומרנים על ידי דמויות אחרות. בסיפור הקצר, דמויות אחרות, כמו רופאים, מוזכרות רק בקצרה. סיפורו הקצר של ג'ונתן פורסם בסופו של דבר במגזין Esquire, אם כי ניתן למצוא אותו גם בספר ההכנה של ג'יימס מוטראם על הסרט "The Making of Memento" וכקטע נסתר במהדורת ה־DVD המיוחדת של הסרט.^[3]^[4]

עלילת הסרט

הסרט מתחיל בצילום פולארויד של אדם מת. כשרצף העלילה נע אחורה, התצלום חוזר למצבו הלא מפותח ונכנס למצלמה לפני שהאיש נורה בראשו. לאחר מכן הסרט ממשיך ומתחלף בין קטעי שחור-לבן וקטעי צבע.

הקטעים בשחור-לבן מתחילים בכך שלאונרד שלבי, חוקר ביטוח לשעבר, נמצא בחדר מוטל ומשוחח עם מתקשר בלתי נראה ואלמוני. ללאונרד יש אמנזיה אנטרוגרדית והוא לא מצליח לאחסן זיכרונות אחרונים, תוצאה של התקפה של שני גברים. לאונרד מסביר שהוא הרג את התוקף שאנס וחנק את אשתו, אך הגבר השני הכה אותו ונמלט. המשטרה לא מקבלת שיש תוקף שני, אך לאונרד מאמין ששמו של התוקף הוא "ג'ון ג." או "ג'יימס ג.". לאונרד חוקר באמצעות פתקים, צילומי פולארויד וקעקועים. לאונרד נזכר באדם בשם סמי ג'נקיס, שהייתה לו אמנזיה אנטרוגרדית, מימי עבודתו בענף הביטוח. לאחר שבחן את חוסר יכולתו של סמי ללמוד משימות באמצעות חזרה עליהן, לאונרד האמין שמצבו במקרה הטוב פסיכולוגי (ואולי מזויף) ודחה את תביעת הביטוח שלו.

אשתו הטורדנית של סמי ביקשה שוב ושוב מסמי לתת את זריקות האינסולין לסוכרת שלה, בתקווה שהוא יזכור וימנע מעצמו לתת לה מנת יתר קטלנית. עם זאת, סמי המשיך במתן הזריקות ואשתו מתה.

רצפי הצבע מוצגים הפוך-כרונולוגית. בכרונולוגיה של הסיפור, לאונרד עושה על גופו קעקוע של לוחית הרישוי של ג'ון ג. כשהוא מוצא פתק בבגדיו הוא פוגש את נטלי, ברמנית שמתרעמת על לאונרד מכיוון שהוא לובש את הבגדים ונוהג במכוניתו של החבר שלה, ג'ימי גרנץ. לאחר שהבינה את מצבו של לאונרד, היא משתמשת בו בכדי לגרום ללאונרד להוציא אדם בשם דוֹד מחוץ לעיר ומציעה למצוא את לוחית הרישוי כטובה. בינתיים, לאונרד נפגש עם איש קשר, טדי, שעוזר לגרש את דוֹד, אך מזהיר מפני נטלי.

לאונרד מגלה שקודם לכן רשם הערה על תצלום הפולארויד של טדי והזהיר את עצמו שלא לסמוך עליו. נטלי מספקת ללאונרד את רישיון הנהיגה עבור ג'ון אדוארד גמל, שמו המלא של טדי. כשהוא מקבל אישוש למידע שלו על "ג'ון ג." ואזהרותיו, לאונרד מסיע את טדי לבניין נטוש, המוביל לפתח בור, שם הוא יורה בו למוות.

ברצף הסופי בשחור-לבן, בהנחיית קול אדם בטלפון, נפגש לאונרד עם טדי, שוטר סמוי, שמצא את "ג'ון ג" של ליאונרד, ג'ימי, ומכוון את לאונרד לבניין הנטוש. כשג'ימי מגיע, לאונרד חונק אותו אנושות ומצלם את הגופה בפולארויד. עם פיתוח התצלום, הקטע בשחור-לבן הופך לצבעוני. לאונרד מחליף בגדים עם ג'ימי ושומע אותו לוחש "סמי". מכיוון שלאונרד סיפר רק את סיפורו של סמי לאלה שפגש, לפתע הוא מפקפק בתפקידו של ג'ימי. טדי מגיע וטוען שג'ימי היה ג'ון ג., אבל כשלאונרד לא מפריע, טדי טוען שהוא עזר לו להרוג את התוקף האמיתי לפני שנה ומאז הוא משתמש בלאונרד. טדי מציין כי מכיוון שהשם "ג'ון ג." נפוץ, לאונרד ישכח באופן מחזורי ויתחיל שוב ואפילו לטדי עצמו יש שם "ג'ון ג.". יתר על כן, טדי טוען כי סיפורו של סמי הוא סיפורו של לאונרד עצמו, זיכרון שלאונרד הדחיק כדי להימלט מאשמה.

לאחר ששמע את טדי מתוודה על כל אלה, לאונרד שורף את התצלום של ג'ימי המת ובמונולוג מסביר שהוא מוכן לשקר לעצמו כדי להשיג צדק נגד מי שעשה לו עוול. לכן הוא מצביע על טדי תוך הזמנת קעקוע של מספר לוחית הרישוי של טדי וכתיבת הערה לעצמו שאין לסמוך על טדי כדי שהוא יבלבל את טדי בג'ון ג. ויהרוג אותו. לאונרד נוסע במכוניתו של ג'ימי, בביטחון שלמרות השקר הזה, הוא ישמור על מספיק מודעות לעולם כדי לדעת שלמעשיו יש השלכות.

שחקנים דמויות

לאונרד (לני) שלבי (גאי פירס) - חוקר תביעות ביטוח לשעבר.
נטלי (קארי-אן מוס) - חברתו של ג'ימי גראנץ.
ג'ון אדוארד גאמל/טדי (ג'ו פנטוליאנו) - שוטר סמוי שמכנה את עצמו טדי.
ג'יימס פ. "ג'ימי" גראנץ (לארי הולדן) - סוחר סמים שעבד עם חברתו, נטלי ועשה עסקים מהבר שלה.
סמואל ר. "סמי" ג'נקיס (סטיבן טובולובסקי) - מקרה שלני חקר במסגרת עבודתו בחברת הביטוח.
קתרין שלבי (ג'ורג'ה פוקס) - אשתו של לני.
בארט (מארק בון ג'וניור) - פקיד המלונית שבו שוהה לני.
דוד (קאלום קית' רני).
גב' ג'נקיס (הרייט סנסום האריס) - אשתו של סמי.

מבנה הסרט

הסרט בנוי משני קווי זמן: אחד בצבע ואחד בשחור-לבן. רצפי הצבעים מתחלפים ברצפים בשחור-לבן. האחרונים הם בסדר כרונולוגי. קטעי הצבע, אם כי מוצגים קדימה (למעט הראשון, שמוצג לאחור), מסודרים לאחור. מבחינה כרונולוגית, הרצפים בשחור-לבן מגיעים קודם ורצפי הצבעים מגיעים אחר כך.

תוך שימוש בתוכנית המספור שהציע אנדי קליין - שלקח מספרים מ־1 ל־22 עבור הרצפים בשחור-לבן והאותיות A-V עבור הצבעים - עלילת הסרט כפי שהוצגה מתחילה בכותרות פתיחה ואז 1, V, 2, U, 3, T, 4, S, ..., 22 / A, כתוביות סיום.

יש מעבר חלק מהרצף 22-לבן לרצף A והוא מתרחש במהלך פיתוח תצלום פולארויד.

ניתן לראות את קו העלילה של הסרט (הסדר הכרונולוגי של הסיפור) כ"קטע וידאו נסתרת" במהדורה המוגבלת של הסרט, בו פרקי הסרט מחוברים לסדר הכרונולוגי ומוצגים: 1, 2, 3, ..., 22 / A, B, ..., V ואז כותרת הפתיחה עוברת "אחורה" למה שהוצג (רצף כותרת הפתיחה נע לאחור במהלך הסרט, כך שהיא מוצגת בסוף בגרסה זו).

סטפנו גיזלוטי כתב מאמר הדן כיצד נולאן מספק לצופה את הרמזים הדרושים לפענוח קו העלילה ולעזור לנו להבין את רצף האירועים. רצפי הצבע כוללים חפיפה קצרה המסייעת לרמוז לקהל לעובדה שהעלילה מוצגת בסדר הפוך. מטרת הרצף ההפוך המקוטע היא לאלץ את הקהל לחוש אהדה ולחוות את יכולתו הלקויה של לאונרד ליצור זיכרונות חדשים ארוכי טווח, שבהם לא ניתן לזכור אירועים קודמים, מכיוון שהקהל עדיין לא ראה אותם.^[5]

נושאים

מאז שחרורו, הסרט היה נושא לדיון נרחב על קולנוע, הן במבנה הסיפורי הייחודי והן בנושאים. אלה המחפשים אחר הסברים על עלילת הסרט השתמשו בפורומים מקוונים, או חומרים מדעיים, או התעלמו מהאתר והפורומים הרשמיים של הסרט במטרה לשמור על השערות אישיות משלהם. במאמר המנתח את עבודתו של נולאן, מייק ד'אנג'לו ציטט את ממנטו כ"מחקר מופתי באשליה עצמית מכוונת", רומז למעשיו של לאונרד עצמו לקראת סוף הסרט ולתפקידו כסופר לא אמין. באותו נושא של הונאה עצמית, ג'יימס מוני מאתר filmandphilosophy.com מציין כי הסרט מציע כיצד "הזיכרונות שלנו מתעתעים בנו, או ליתר דיוק, לפעמים אנו מטעים את עצמנו על ידי 'בחירה' לשכוח או על ידי מניפולציות על זיכרונות שלנו מאירועי העבר." השימוש של לאונרד בבלבול מהווה את הדילמה, כפי שהסביר פרופסור המרכז הרפואי SUNY Downstate, ג'ון קובי, לאתר BrainFacts.org: "ב'ממנטו' אנו ניצבים מול השאלה כמה מזיכרון העבר של לאונרד אמיתי וכמה בנוי מתוך אמונות ומשאלות."

בריאיון עם צ'אק סטיבנס בשנת 2001 נולאן גם הצהיר: "החלק הכי מעניין בזה מבחינתי הוא שנראה שהקהל מאוד לא מוכן להאמין לדברים שטדי [פנטוליאנו] אומר בסוף ובכל זאת למה? אני חושב שזה מפני שאנשים בילו את כל הסרט בהתבוננות בתצלומו של לאונרד של טדי, עם הכיתוב: "אל תאמין לשקרים שלו." הדימוי הזה באמת נשאר בראשם של אנשים והם עדיין מעדיפים לסמוך על התמונה הזו גם אחרי שהבהרנו מאוד שהזיכרון הוויזואלי של לאונרד מוטל בספק. זה היה די מפתיע, וזה לא היה מתוכנן. מה שתוכנן תמיד היה שלעולם לא נלך מחוץ לראשו של לאונרד ולשמור על הקהל במצב פרשני זה של ניסיון לנתח את מה שהם רוצים להאמין או לא. מבחינתי, עיקר הסרט הוא שהבחור האחד שעשוי להיות הסמכות האמיתית של מה שקרה הוא שגולם על ידי ג'ו פנטוליאנו... שהוא כל כך לא אמין, במיוחד בהתחשב במטען שהוא נושא מסרטיו האחרים: הוא כבר נראה בעיני הקהל כשחקן של הדמות הזו שתמיד לא אמינה. אני מוצא את זה מאוד מפחיד, באמת, את רמת חוסר הוודאות והרשעות שג'ו מביא לסרט."

זיכרון, מציאות וזהות עצמית

הסרט בוחן שני מוטיבים במחשבה האנושית: מהי המציאות ומהי הזהות העצמית. שני מוטיבים אלה בנויים על הזיכרון.

את המציאות אנו בונים מהעובדות הנקלטות בחושינו בהווה ומֻשוות כל העת לתמונת עולם הנמצאת במוחנו. כל אירוע נתפס אצלנו כגורם או נגרם על ידי אירוע אחר, סיבה ומסובב. כך אנו יוצרים את תמונת העולם, קרי המציאות. אצל לני הזיכרון לא פועל ולכן הקשר הזה לא קיים אצלו. מהלך הסרט מהסוף להתחלה ממחיש לצופה כמה קשה לתפוס את המציאות כאשר המסובב קודם בזמן לסיבה. לני מנסה לעקוף את הבעיה על ידי צילום המציאות ועל ידי עריכת רישומים שאינם בני חלוף וכך לשמר תמונת עולם. לני מאמין שזו המציאות שכן הכלים לתעוד שהוא משתמש כביכול אמינים יותר מהזיכרון. אך במהלך הסרט מתברר שקל מאוד ליצור אצל לני תמונת עולם מזויפת. אנו נרמזים שלני יוצר לעצמו במכוון מציאות. אנחנו נותרים עם השאלה: מציאות אמיתית או מציאות מפוברקת?

באופן פרדוקסלי, הזכרונות האמיתיים של לני מבוססים על מידע מניפולטיבי ושקרי - והם דוהים לאחר דקות, בעוד שהזכרונות היחידים המהווים את העוגן של חייו ונותנים לו מטרה וזהות - הם פיקטיביים ומומצאים על ידי לא אחר מאשר הגיבור.

הזהות העצמית אף היא בנויה על זיכרון. הזהות נבנית מזכרונותינו. בהשוואה לסרט אחר בא מוטיב זה לידי ביטוי מובהק בסרט בלייד ראנר שם מושתלים זיכרונותיה של אחייניתו של החוקר ברייצ'ל ה"רפליקנטית" (אנדרואידית) וכך ניתנת לה זהות. עד רגע אובדן הזיכרון, זהותו של לני ברורה לו. חוקר ביטוח, נשוי וחי עם אשתו חיים שלווים. מרגע אובדן הזיכרון הוא מנסה לבנות את זהותו, באמצעי התיעוד שהוזכרו, כמי ששם לו למטרה לנקום ברוצח אשתו. אבל שוב מתברר שקל להוליכו שולל, ובעצם מדובר בלני שיחד עם טדי מסתובב בארץ ורוצח אנשים סתם. שוב אפשר להבין מדבריו של טדי שלני מודע לזהותו זו אבל מעדיף ליצור זהות של נוקם.

הפקה

פיתוח

ביולי 1996, האחים כריסטופר וג'ונתן נולאן נסעו בכביש משיקגו ללוס אנג'לס, כשכריסטופר העביר את ביתו לחוף המערבי. במהלך הנסיעה, ג'ונתן העלה את הסיפור לסרט לאחיו, שהגיב בהתלהבות לרעיון. לאחר שהגיעו ללוס אנג'לס, ג'ונתן עזב לוושינגטון הבירה, כדי לסיים את לימודיו במכללה של אוניברסיטת ג'ורג'טאון. דמות הרוצח המסתורית המכונה רק "ג'ון ג." הייתה למעשה מחווה לפרופסור לתסריטאות מאוניברסיטת ג'ורג'טאון באותה תקופה, ג'ון גלאווין. כריסטופר ביקש שוב ושוב מג'ונתן לשלוח לו טיוטה ראשונה ולאחר מספר חודשים נענה ג'ונתן. כעבור חודשיים, כריסטופר העלה את הרעיון לספר את הסרט לאחור והחל לעבוד על התסריט. ג'ונתן כתב את הסיפור הקצר בו זמנית והאחים המשיכו להתכתב, ושלחו זה לזה תיקונים של עבודותיהם. בתחילה כתב כריסטופר את התסריט כסיפור ליניארי ואז היה "חוזר לסדר אותו מחדש כפי שהוא על המסך כדי לבדוק את ההיגיון בו." נולאן הושפע גם מהסיפור הקצר "Funes the Memorius" שכתב חורחה לואיס בורחס. "אני חושב ש'ממנטו' הוא בן דוד מוזר של 'Funes the Memorious' - על אדם שזוכר הכל, שלא יכול לשכוח כלום. זה קצת היפוך מזה." אמר נולאן.^[6]

סיפורו הקצר של ג'ונתן, שכותרתו "Memento M9ri", שונה בתכלית מסרטו של כריסטופר, אף על פי שהוא שומר על אותם אלמנטים חיוניים. בגרסתו של ג'ונתן, לאונרד נקרא ארל והוא מטופל במוסד לחולי נפש. כמו בסרט, אשתו נהרגה בידי אדם אנונימי ובמהלך ההתקפה על אשתו איבד ארל את יכולתו ליצור זיכרונות חדשים ארוכי טווח. כמו לאונרד, ארל משאיר לעצמו פתקים ויש לו קעקועים עם מידע על הרוצח. עם זאת, בסיפור הקצר, ארל משכנע את עצמו באמצעות פתקים בכתב שעליו להימלט מהמוסד ולרצוח את רוצח אשתו. בשונה מהסרט, אין שום עמימות לגבי ארל שמוצא והורג את הגבר האלמוני.

ביולי 1997, חברתו של כריסטופר נולאן (לימים אשתו) אמה תומאס הראתה את התסריט שלו לאהרון ריידר, בכיר ב'סרטי ניומרקט' (Newmarket Films). ריידר אמר כי התסריט היה, "אולי התסריט החדשני ביותר שראיתי אי פעם" וזמן קצר לאחר מכן, ניומרקט אישרה תקציב של 4.5 מיליון דולר. ההכנות וטרום ההפקה נמשכו שבעה שבועות, במהלכם התחלף מיקום הצילומים ממונטריאול, קוויבק ללוס אנג'לס, קליפורניה, כדי ליצור אווירה מציאותית ונוארית יותר לסרט.

ליהוק

במקור, בראד פיט אמור היה לגלם את לאונרד. פיט התעניין, אך נאלץ לוותר בשל צפיפות בלוח הזמנים שלו. בין השחקנים הנחשבים האחרים נכללו אהרון אקהרט (שלימים עבד עם נולאן על האביר האפל) ותומאס ג'יין, אך התפקיד ניתן לגאי פירס, שהכי הרשים את נולאן. פירס נבחר בין השאר בשל "חוסר היותו סלב" (לאחר שפיט ויתר, הם החליטו להימנע מהמרדף אחר כוכבים מהרשימה הראשונה ולעשות את הסרט בפחות כסף באמצעות שחקן איכותי במחיר סביר) והתלהבותו של פירס מהתפקיד.

לאחר שהתרשמה מהופעתה של קארי-אן מוס כטריניטי בסרט המדע הבדיוני "מטריקס" משנת 1999, ג'ניפר טוד הציעה לה את תפקיד נטלי. בעוד שמרי מק'ורמק רצתה לגלם את התפקיד, החליט נולאן ללהק את מוס כנטלי, לדמות השוטר המושחת טדי, הוזכר הקומיקאי דניס לירי, אם כי הוא לא היה פנוי ומוס הציעה את ג'ו פנטוליאנו, שעבד עמה על המטריקס. אף על פי שהיה חשש כי פנטוליאנו עשוי להיות נבל מדי עבור הדמות, הוא עדיין לוהק ונולאן אמר שהוא הופתע מהעדינות של השחקן בהופעתו.

שאר דמויות הסרט לוהקו במהירות לאחר שלוהקו שלוש הדמויות המובילות. סטיבן טובולובסקי והארייט סנסום האריס מגלמים את סמי ג'נקיס ואשתו בהתאמה. מארק בון ג'וניור קיבל את תפקיד ברט, פקיד המוטל, מכיוון שג'ניפר טוד אהבה את "המראה והגישה" שלו לדמות (כתוצאה מכך הוא הופיע מחדש בתפקידים מינוריים בהפקות אחרות של נולאן).

צילומים

הצילומים התקיימו בתאריכים 7 בספטמבר עד 8 באוקטובר 1999,לוח זמנים של 25 יום. פירס הגיע מדי יום למהלך הצילומים, אף שכל שלושת השחקנים הראשיים (כולל פנטוליאנו ומוס) הופיעו יחד רק ביום הראשון וצילמו קטעי חוץ מחוץ לביתה של נטלי. כל הסצנות של מוס הושלמו בשבוע הראשון, כולל סצינות מעקב בביתה של נטלי, בבר של פרדי ובמסעדה בה היא פוגשת את לאונרד בפעם האחרונה.

פנטוליאנו חזר לסט הצילומים בסוף השבוע השני כדי להמשיך לצלם את הסצינות שלו. ב־25 בספטמבר צולמה סצנת הפתיחה בה לאונרד הורג את טדי. אף על פי שהסצנה נמצאת בתנועה הפוכה, נולאן השתמש בצלילים שהושמעו קדימה.

למחרת, ב־26 בספטמבר, לארי הולדן חזר לצלם את הרצף בו לאונרד תוקף את ג'ימי. לאחר סיום הצילומים חמישה ימים לאחר מכן הוקלטו קולו של פירס. לסצנות בשחור-לבן, קיבל פירס אישור לאלתר את הנרטיב שלו, מה שאפשר תחושה של סרט תיעודי.

הבר בטוחונגה, קליפורניה, נצבע מחדש ושימש כחלק הפנימי של חדרי המוטל של לאונרד ודוד ומראהו החיצוני של המלון דיסקונט. הסצנות בביתו של סמי ג'נקיס צולמו בבית פרברי קרוב לפסדינה ואילו ביתה של נטלי היה בברבנק. הצוות תכנן לצלם את הבניין הנטוש (שם הורג לאונרד את טדי וג'ימי) בבניין לבנים בסגנון ספרדי בבעלות חברת רכבות. עם זאת, שבוע לפני תחילת הצילומים, הציבה החברה כמה עשרות קרונות רכבת מחוץ לבניין, מה שלא היה אפשרי לצלם. מכיוון שחלקו הפנימי של הבניין כבר נבנה כסט, היה צריך למצוא מקום חדש. במקום זאת שימש בית זיקוק לנפט ליד לונג ביץ' והסצנה בה שורף לאונרד את רכוש אשתו צולמה בצד השני של בית הזיקוק.

פס־קול

דייוויד ג'וליאן חיבר את הפסקול של הסרט. ג'וליאן מודה בכמה פסקולים מסונתזים שהיוו לו השראה, כמו המוזיקה בבלייד ראנר של ואנגליס ו"הקו האדום" של הנס צימר. בזמן שחיבר את הפסקול, יצר ג'וליאן צלילים שונים ומובהקים כדי להבדיל בין הסצנות בצבע ובשחור-לבן: קטעים "פושרים וקלאסיים" בתחילה ו"רעש מעיק וגס" בקטעים האחרונים. מכיוון שהוא מתאר את הפסקול כולו כ"נעימה של לאונרד", אומר ג'וליאן, "הרגש אליו כיוונתי עם המוזיקה שלי היה געגוע ואובדן. אבל תחושה של אובדן אתה מרגיש, אך עם זאת אתה לא יודע מה איבדת ואתה מרגיש [שאתה] נסחף."^[7] בתחילה, רצה נולאן להשתמש בשיר "Paranoid Android" של רדיוהד במהלך כתוביות הסיום, אך הוא לא הצליח להבטיח את הזכויות. במקום זאת, נעשה שימוש ב"Something in the Air" של דייוויד בואי, אף על פי ששיר אחר של רדיוהד, גרסה מורחבת של "Treefingers", נכלל בפסקול הסרט.

הפצה

הסרט זכה לאזכורים רבים בתקשורת. הקרנת הבכורה שלו הייתה בפסטיבל ונציה בשנת 2000, שם זכה לתשואות ולאחר מכן הוקרן בפסטיבל הקולנוע האמריקאי דוביל ופסטיבל טורונטו. הסרט לא התקשתה למצוא מפיצים זרים והוקרן ביותר מ-20 מדינות ברחבי העולם. מסע הקידום שלו הסתיים בפסטיבל סאנדנס, שם הוקרן בינואר 2001.

מציאת מפיצים אמריקאים הוכיחה את עצמה כקשה יותר. ממנטו הוקרן בפני אולפנים שונים (כולל ראש מירמקס הארווי ויינשטיין) במרץ 2000. אף על פי שרוב מנהלי האולפנים אהבו את הסרט ושיבחו את כישרונו של נולאן, כולם ויתרו והאמינו שהיא מבלבלת מדי ולא תמשוך קהל גדול. לאחר שבמאי הקולנוע העצמאי המפורסם, סטיבן סודרברג, ראה את הסרט ונודע לו שהוא לא מופץ, הוא תמך בסרט בראיונות ובאירועים ציבוריים והעניק לו עוד יותר פרסום, אם כי לא הבטיח מפיץ. חברת סרטי ניומרקט, בצעד מסוכן כלכלית, החליטה להפיץ את הסרט עצמו. לאחר השבועות הראשונים להפצה, הסרט הגיע ליותר מ-500 בתי קולנוע והרוויח סך כולל של 25 מיליון דולר בקופות. הצלחת הסרט הפתיעה את מי שדחה את הסרט, עד כדי כך שווינשטיין הבין את טעותו וניסה לקנות את הסרט מידי ניומרקט.^[8]

שיווק

ג'ונתן נולאן עיצב את האתר הרשמי של הסרט. בדומה לאסטרטגיה השיווקית של פרויקט המכשפה מבלייר, האתר נועד לספק רמזים נוספים לסיפור, תוך שהוא לא מספק מידע קונקרטי. לאחר היכרות קצרה באתר, מוצג לצופה גזיר עיתון המפרט את רצח לאונרד את טדי. לחיצה על מילים מודגשות בכתבה מובילה לחומר נוסף המתאר את הסרט, כולל הערותיו ותצלומיו של לאונרד וכן דיווחי המשטרה. יוצרי הסרט השתמשו בטקטיקה אחרת על ידי שליחת תמונות פולארויד לאנשים אקראיים, המתארים את לאונרד המדמם ונטול חולצה המצביע על נקודה לא מסומנת על חזהו. מכיוון שניומרקט הפיצו את הסרט בעצמם, כריסטופר נולאן ערך את הטריילרים של הסרט בעצמו, שנמכרו לערוצי טלוויזיה בכבלים זולים כמו בראבו ו-A&E, ואתרים כמו יאהו ו-MSN, הטריילרים היו המפתח לכך שהסרט זכה לפרסום ציבורי רחב.

מדיה ביתית

ממנטו יצא ב-DVD וב-VHS בארצות הברית ובקנדה ב-4 בספטמבר 2001 ובבריטניה ב-14 בינואר 2002. המהדורה הבריטית מכילה קטע המאפשר לצופה לצפות בסרט בסדר כרונולוגי. בגרסה הקנדית אין תכונה זו אך פרקי הסרט מוגדרים לעשות זאת באופן ידני או באמצעות תכונות DVD. המהדורה המקורית האמריקאית אינה כוללת את התכונה הכרונולוגית וגם הפרקים לא הוגדרו כדי לעשות זאת.

מאוחר יותר יצא הסרט מחדש ב-DVD במהדורה מוגבלת הכוללת פרשנות שמע של כריסטופר נולאן, הסיפור הקצר המקורי של ג'ונתן נולאן עליו התבסס הסרט, ותיעוד ערוץ סאנדנס על יצירת הסרט. ה-DVD במהדורה המוגבלת מכיל גם תכונה נסתרת המאפשרת לצופה לצפות בסרט בסדר כרונולוגי. ה-DVD במהדורה מוגבלת ארוז כך שהוא נראה כמו תיק המקרה של לאונרד ממוסד לחולי נפש, ובתוכו כותבים "רופאים" ולאונרד. תפריטי ה-DVD מעוצבים כסדרת מבחנים פסיכולוגיים; על הצופה לבחור מילים, אובייקטים ותשובות מסוימות כדי להשמיע את הסרט או לגשת לתכונות מיוחדות. ה"הערות" של לאונרד על מארז ה-DVD מציעות רמזים לניווט ב-DVD. נראה כי חלק מ"החומרים" נועדו לגרום לפרנויה ואי וודאות (תמונה של אדם שלוחש: "הם יודעים מה עשית"), רומזת למצב הנפשי של שלבי.

ממנטו יצא מחדש בבריטניה ב-DVD עם מהדורה מיוחדת בת 3 דיסקים ב-27 בדצמבר 2004. מהדורה זו מכילה את כל התכונות המיוחדות שיש בשתי המהדורות האמריקאיות בחבילה אחת בתוספת כמה ראיונות חדשים. התפריטים מופיעים כקעקועים על גופו של לאונרד והם פשוטים יותר מה־DVD שיצא בארצות הברית ובו 2 דיסקים.

ממנטו יצא ב־Blu-ray ב-15 באוגוסט 2006. במהדורה זו חסרים התכונות המיוחדות המופיעות ב-DVD במהדורה מוגבלת, אך היא כוללת את פרשנות השמע של הבמאי כריסטופר נולאן. הדיסק בשכבה אחת כולל איכות צפייה MPEG-2 1080p ואיכות שמע PCM 5.1. הסרט יצא גם ב־iTunes להורדה דיגיטלית.

הסרט יצא מחדש ב-Blu-ray וב-DVD בארצות הברית ב-22 בפברואר 2011 על ידי Lionsgate לציון יום השנה העשירי לסרט. ה-Blu-ray מכיל קטע וידאו חדש של נולאן על מורשת הסרט.

אתחול

חברת AMBI Pictures, המחזיקה בזכויות על הסרט, הכריזה בנובמבר 2015 על כוונתם להפיק מחדש את הסרט, מוניקה בקרדי, מנהלת חברת AMBI Pictures, הצהירה שהם מתכננים "להישאר נאמנים לחזונו של כריסטופר נולאן ולהעביר סרט בלתי נשכח שהוא עצבני, אייקוני וראוי לפרסים כמו המקור".^[9] באוגוסט 2020 האולפנים הודיעו כי הסרט עודנו בפיתוח וכי הוא לא יהיה רימייק, אלא משהו דומה למקור.^[10]