מנזר פרן
מנזר פרן (נקרא גם הלאורה של פרן, ברוסית Фара́нская ла́вра, באנגלית: Faran Monastery) הוא המנזר הנוצרי הראשון שהוקם במדבר יהודה, בסביבות שנת 330 לספירה. המנזר הוקם בנחל פרת, ליד עין פרת, על ידי הנזיר חריטון שנחשב למייסד נזירות מדבר יהודה. המנזר נחרב בשנת 614 לספירה בידי הפרסים, אך שופץ בסוף המאה ה-19 בידי הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית, וניתן לראות בו שרידים של המנזר הביזנטי.[1] המנזר נמצא בשמורת הטבע נחל פרת ופתוח למבקרים בתיאום מראש.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מנזר אורתודוקסי  |
| מדינה | ישראל |
| מייסדים |
חריטון |
| קואורדינטות | 31°50′00″N 35°18′07″E / 31.833333333333°N 35.301944444444°E |
|
(למפת הרי ירושלים רגילה)   מנזר פרן | |
  | |
"חיי חריטון" והקמת המנזר
עריכהבעקבות יצירתו של קירילוס מסקיתופוליס, שכתב ביוגרפיות של נזירים משפיעים במדבר יהודה,[2] בחר נזיר אלמוני לכתוב את "חיי חריטון" – תולדות חייו של מייסד המנזרים הראשונים במדבר יהודה.[3][4] זהו המקור הבלעדי לחייו ופועלו של חריטון, נכתב במאה השישית, כמאתיים שנה אחרי מותו של חריטון, מתוך מגמה ברורה להנציח את שמו של ראשון נזירי מדבר יהודה, לכן דיוקו לוקה בחסר. חסרים מקורות המתארים את השלב הראשוני של נזירות מדבר יהודה, ועולות שאלות בנוגע למקורותיה. אין עדות כלשהי על קשר בין הנזירות הנוצרית לבין תופעות דומות של כיתות יהודיות, כגון האיסיים.[5] כמו כן, לא ברורה ההשפעה של הנזירויות השונות באזור (בסוריה ובמצרים) על חריטון, אך ניכר כי הוא ייסד זרם נזירות מסוג חדש.[6] המילה "לאורה" שנועדה לתאר את סוג המנזר החדש שהקים, מעידה על עצמאות מסוימת מנזירות מצרים.[7]
על פי מחבר "חיי חריטון", הנזיר היה בן למשפחת אצולה מהעיר איקוניום (קוניה שבדרום טורקיה). בתום רדיפות הדת שחווה, אחרי שנת 312 לספירה, החליט לעלות לרגל למקומות הקדושים שבארץ ישראל.[8] המחבר מספר סיפור מיסטי על ראשיתו של מנזר פרן:
בדרך מן הירדן לירושלים הוא נפל בידי שודדים ונכלא במערה בפרן (עין פרה, מצפון לדרך ירושלים-יריחו). נחש שנכנס לכדי היין של השודדים הרעיל את היין וגרם למותם, וחריטון מצא את עצמו חופשי ויורש ממון השודדים ומערת המסתור שלהם. הוא השתמש בכסף להקמת מנזר והפך את המערה שבה היה שבוי לכנסייה.
— לאה דה סגני (מבוא ותרגום), קירילוס מסקיתופוליס: חיי נזירים במדבר יהודה, עמ' 46.
המחבר מציין שהקמת המנזר קרתה בימיו של מקאריוס, הגמון ירושלים בשנים 314–333 לספירה, והחוקרים משערים שהוא הוקם בשנת 330 לספירה.[9] קירילוס מסקיתופוליס מציין כי שמו של המנזר נגזר מכפר קרוב שנשא את אותו שם,[10] אך החוקרים טוענים כי המקור הוא שמו העתיק של המקום – גיא "פרתאי" (Pheretai), הנזכר אצל יוסף בן מתתיהו כמקום ששימש מסתור בזמן המרד הגדול.[11] הטענה מתבססת על מערות מסתור מהתקופה שנמצאו בקרבת המנזר.[12] המנזר היה מסוג "לאורה", ומאפייניו, ששילבו חיי התבודדות עם חיי שיתוף, היו חדשים וייחודיים.[6] לאחר הצלחת המנזר, חריטון עזב את מנזר פרן מפאת המוני המבקרים שפקדו אותו, ובהמשך נדודיו הקים עוד שתי לאורות: דוקה (הר קרנטל) וסוקה (נחל תקוע). רק בערוב חייו חזר חריטון למנזר פרן, שם נקבר לפי הסיפור.[13]
"חיי חריטון" מציין את חשיבותו הרוחנית של מדבר יהודה בעיני חריטון, שהגיע אליו במטרה "לחקות את אורח חייהם של אליהו ויוחנן המטביל במדבר".[14] הקרבה לירושלים ולמקומותיה הקדושים תרמה אף היא.[15] אך המדבר הציע גם יתרונות פיזיים: מחסה טבעי במערות, בדידות ושקט הנובעים ממיעוט תושבים, תוך קרבה מסוימת ליישובים איתם אפשר לסחור (לקנות מזון ולמכור את מעט התוצרת הנזירית). שלוש הלאורות של חריטון מוקמו בקרבה לנביעות מעיין, שכן בשלב זה עדיין לא למדו הנזירים את אמנות איסוף מי הגשם.[16]
למנזר פרן הייתה חשיבות מיוחדת כדגם הראוי לחיקוי, שהשפיע על מנזרים עתידיים והפך לצורה הנזירית הנפוצה ביותר במדבר יהודה. מעיד על כך הביטוי "לאורה על-פי דוגמת פרן", החוזר פעמיים בכתביו של קירילוס.[9] אחד הנזירים החשובים שניסה לשחזר את הדגם של מנזר פרן הוא אותימיוס, ששהה במנזר כחמש שנים בראשית דרכו הנזירית.[17]
מבנה המנזר והממצאים הארכאולוגיים
עריכהסקר ארכאולוגי של המנזר בוצע בקיץ 1987 בניהולו של יזהר הירשפלד:
איזור הלאורה תחום על ידי שני קירות מצוק הנישאים לגובה 30–50 מ'. שביל הגישה ללאורה, המגיע מכיוון דרום, נחלק לשניים: סעיף אחד יורד אל המעיין וסעיף שני פונה מערבה אל מבני הגרעין הצמודים למצוק הדרומי. בתחילת המאה ה-20 נוסד במקום זה מנזר רוסי-אורתודוכסי קטן שמבניו שננטשו כיסו חלק משרידי המנזר הקדום. במהלך הסקר הובחנו שרידיהם של ארבעה מבנים שהיוו חלק מגרעין הלאורה: כנסיית מערה, כנסייה נוספת לרגליה, מבנה מערבי ומאגר מים חצוב בסלע המצוק… אותרו שרידיהם של תאי מתבודדים של לאורת פרן, הפרושים על המדרונות משני צידי הנחל, על שטח של כ-30 דונם: שישה בגדה הדרומית ותשעה בגדה הצפונית. המרחק הממוצע בין התאים הוא 36 מ'. מרבית התאים פשוטים, ומידותיהם 4x6 מ' בממוצע. לצד התאים הוכשרו חלקות עיבוד קטנות.
— יזהר הירשפלד, "מנזרים במדבר יהודה ובשומרון – 1987 (א)", חדשות ארכיאולוגיות צג (1989), עמ' 72–73.
משמעותה המילולית של "לאורה" היא "שביל צר", והיא מתייחסת כנראה לשביל שחיבר את שני חלקי המנזר – תאי המתבודדים ומבני הציבור.[18] לפי מספר התאים שהתגלו, מוערך מספר הנזירים בכ-20–25.
כנסיית המערה היא אחת המרשימות שהתגלו, ובה כביכול התרחש סיפור הצלתו של חריטון מהשודדים. הגישה למערה הייתה באמצעות מדרגות ופיר אנכי, ושלושת החדרים הצמודים לכנסייה כנראה נועדו למגוריו של אב המנזר. עד שנות השלושים של המאה ה-20 פעלה כנסיית מערה זו כמנזר רוסי-אורתודוקסי קטן.[19]
ממצאים נוספים שהתגלו באזור: קמרון שייתכן ומסמן את מקום קבורתו של חריטון; תא מבודד יותר הנמצא ק"מ אחד מערבית ללאורה; מערת התבודדות במצוק הצפוני; מערות קבורה וקאפלת קבורה כ-1.5 ק"מ ממזרח ללאורה, שכנראה היו בית הקברות של פרן; אמת-מים שהוליכה את מי המעיין למכלול הקבורה. נמצאה גם טחנת קמח, אך היא אינה שייכת ללאורת פרן, אלא למנזר ששופץ במאה ה-20.[20]
אופי החיים במנזר
עריכהעד ימי אותימיוס במאה החמישית, ממדי הנזירות היו מצומצמים ודלי השפעה – המנזרים היו עדיין קטנים מאוד, ובשלוש הלאורות שהקים חריטון (פרן, דוקה וסוקה) לא היו יותר מכמה עשרות מתבודדים.[21] אין עדות לקשר כלשהו שהתקיים בין שלוש הלאורות.[22] כאמור, החיים במנזר שילבו בין התבודדות לבין שיתוף פעולה: הנזירים חיו בתאים נפרדים במשך השבוע, אך נפגשו בסופי השבוע לטקס המיסה ולארוחה משותפת. לכל נזיר היה מרחב עצמאות בתאו, אך תפקידים שונים חולקו בתורנות והטילו על הנזירים אחריות מסוימת לכלל.[23] מחבר "חיי חריטון" מספר כי חריטון קבע תקנות בעל-פה לנזיריו: הורה להסתפק בארוחה אחת בסוף היום (שכללה רק לחם, מלח ומים), קבע שבעה מועדי תפילה ביום, וחייב עבודת כפיים לפרנסה (בעיקר קליעת סלים או שזירת חבלים[24]). הוא הנחיל גם ערכים חדשים לנזירות, בכך שהעדיף את אהבת הזולת על פני הסגפנות, ופתח את מנזריו לאירוח זרים ועזרה לעניים.[25]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- ספי בן-יוסף (עורך), מדריך ישראל החדש, כרך 13: מדבר יהודה ובקעת ים המלח (ירושלים: כתר, 2001).
- לאה דה סגני (מבוא ותרגום), קירילוס מסקיתופוליס: חיי נזירים במדבר יהודה (ירושלים: יד בן-צבי, 2005).
- יזהר הירשפלד, "מנזרים במדבר יהודה ובשומרון – 1987 (א)", חדשות ארכאולוגיות צג (1989), עמ' 72-29.
- יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה: מנזרי מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית (ירושלים: יד בן צבי, 2002).
- אהרון לירון, הנצרות וארץ הקודש (תל אביב: צ'ריקובר, 1997).
- יוסף פטריך, נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית: מפעלם של סבאס ותלמידיו (ירושלים: יד בן-צבי, 2002).
- ריכב רובין, "מנזרי ה'לאורה' במדבר יהודה בתקופה הביזאנטית", קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה 23 (1982), עמ' 25–46.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ ספי בן-יוסף (עורך), מדריך ישראל החדש, כרך 13: מדבר יהודה ובקעת ים המלח (ירושלים: כתר, 2001), עמ' 184.
- ^ ליצירתו המלאה מתורגמת לעברית ראו: לאה דה סגני (מבוא ותרגום), קירילוס מסקיתופוליס: חיי נזירים במדבר יהודה (ירושלים: יד בן-צבי, 2005).
- ^ לאה דה סגני (מבוא ותרגום), קירילוס מסקיתופוליס: חיי נזירים במדבר יהודה (ירושלים: יד בן-צבי, 2005), עמ' 15.
- ^ הטקסט המלא של "חיי חריטון" תורגם לאנגלית ופורסם בחוברת: V.L. Wimbush (ed.), Ascetic Behavior in Greco-Roman Antiquity: A Source Book (Minneapolis 1990), pp. 393-421.
- ^ לאה דה סגני (מבוא ותרגום), קירילוס מסקיתופוליס: חיי נזירים במדבר יהודה, עמ' 43-44.
- ^ 1 2 לאה דה סגני (מבוא ותרגום), קירילוס מסקיתופוליס: חיי נזירים במדבר יהודה, עמ' 46.
- ^ Derwas J. Chitty, The Desert a City: an Introduction to the Study of Egyptian and Palestinian Monasticism Under the Christian Empire (Crestwood: St Vladimir’s Seminary, 1999), pp.15.
- ^ לעומת החוקרים, "חיי חריטון" מקדים את תאריך עזיבתו של חריטון את ביתו לשנים 270–275 לספירה. להרחבה ראו: לאה דה סגני, עמ' 46. וכן: יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה: מנזרי מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית, (ירושלים: יד בן-צבי, 2002), עמ' 19.
- ^ 1 2 יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה, עמ' 20.
- ^ לאה דה סגני (מבוא ותרגום), קירילוס מסקיתופוליס: חיי נזירים במדבר יהודה, עמ' 136.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים (כרמל: ירושלים, 2009) ספר רביעי: 512, עמ' 419.
- ^ יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה, עמ' 20, 152.
- ^ לאה דה סגני (מבוא ותרגום), קירילוס מסקיתופוליס: חיי נזירים במדבר יהודה, עמ' 50.
- ^ יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה, עמ' 19.
- ^ יוסף פטריך, נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית: מפעלם של סבאס ותלמידיו (ירושלים: יד בן-צבי, 2002), עמ' 6.
- ^ יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה, עמ' 27-28.
- ^ לאה דה סגני (מבוא ותרגום), קירילוס מסקיתופוליס: חיי נזירים במדבר יהודה, עמ' 18, 46.
- ^ יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה, עמ' 86.
- ^ יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה, עמ' 237-238.
- ^ יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה, עמ' 90-91.
- ^ לאה דה סגני (מבוא ותרגום), קירילוס מסקיתופוליס: חיי נזירים במדבר יהודה, עמ' 10.
- ^ יוסף פטריך, נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית: מפעלם של סבאס ותלמידיו, עמ' 8.
- ^ לאה דה סגני (מבוא ותרגום), קירילוס מסקיתופוליס: חיי נזירים במדבר יהודה, עמ' 47.
- ^ על אותימיוס מסופר שבפרן למד לשזור חבלים. ראו: לאה דה סגני (מבוא ותרגום), קירילוס מסקיתופוליס: חיי נזירים במדבר יהודה, עמ' 79.
- ^ יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה, עמ' 22.