מסגד אל-חראם

מסגד אל-חראם
المسجد الحرام
	תצלום מ-1880
מידע כללי
סוג	מסגד
מיקום	מכה
מדינה	ערב הסעודית
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	622–הווה (כ־1,402 שנים)
סגנון אדריכלי	אדריכלות אסלאמית
מידות
גובה	137.5 מ'
קואורדינטות	21°25′19″N 39°49′34″E / 21.422°N 39.826°E
	http://www.gph.gov.sa/

אל-מסגִ'ד אל-חראם (בערבית: المسجد الحرام – "המסגד הקדוש") הוא מסגד גדול בעיר מכה, החשוב ביותר באסלאם, וגם המבנה הדתי הגדול ביותר בעולם. המסגד מקיף את הכעבה, המקום שאליו פונים המוסלמים בעת התפילה, ונחשב למקום הקדוש ביותר למוסלמים. המסגד ידוע בדרך-כלל בכינויים חראם או אל-חרם א-שריף.

המבנה המצוי כיום מכסה שטח של 356,800 מ"ר, כולל מרחבי התפילה החיצוניים והפנימיים, ויש בו מקום להכיל עד 820,000 מתפללים בתקופת החג'.

היסטוריה

מראה המסגד במבט למעלה

מקורו על-פי האמונה

על-פי התאולוגיה האסלאמית, המסגד נבנה תחילה בידי המלאכים לפני בריאת האנושות, כאשר אלוהים קבע מקום תפילה בכדור הארץ כדי להחזיר את הבית בגן עדן שנקרא אל-בַּיְת אל-מַעְמוּר (ערבית: البيت المعمور), פירושו "בית התפילה של המלאכים". אל-בית אל-מעמור נמצא ישירות מעל הכעבה בגן-עדן. הכעבה הראשונה נבנתה בידי מלאכים, ואדם הראשון היה האדם הראשון שבנה אותה מחדש. מפעם לפעם המסגד נהרס ונבנה מחדש. על-פי אמונה נפוצה הכעבה האחרונה נבנתה בידי הנביא איברהים (אברהם) ובנו ישמעאל. הם צוו בידי אללה לבנות את המסגד, ואת הכעבה. האבן השחורה שוכנת בפינה הדרומית-מזרחית של הכעבה, והאמונה אומרת שהיא ירדה מן השמיים והשחירה בגלל חטאי האדם.

הִקצינו לאברהם את מקום הבית (הכעבה) למושב לו, באומרנו, אל תצרף לי כל שותף, וטהר את ביתי למען המקיפים ולמען העומדים בתפילה והכורעים והמשתחווים

— סורה 22, איה 26, הקוראן תרגום אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת ת"א, 2005

אברהם הגביה את יסודות הבית (הכעבה) ועמו ישמעאל - ריבוננו, קבל מאיתנו, הן אתה קשוב ויודע.

— סורה 2 איה 127, הקוראן, תרגום אורי רובין.

מסורת מוסלמית מניחה את סיפור החיפוש של ישמעאל ואמו אחר מים בסביבת המסגד. בסיפור, הגר רצה בין הגבעות של א-ספה ואל-מַרְווה בחיפושה אחר מים לבנה, עד שאלוהים לבסוף חושף בפניה את באר הזמזם, שבה מים זורמים ללא הפסקה עד היום. המוסלמים מחקים את חיפושה של הגר אחר מים כשהם רצים בין שתי הגבעות בכל עת שהם מבקרים בעיר מכה.

לאחר ההג'רה, על ניצחונות הנביא מוחמד כשחזר למכה, האנשים עצמם במכה הסירו את כל האלילים והפסלים בתוך הכעבה ומסביבה וניקו אותם לגמרי. צעד זה החיל את החוק האסלאמי על הכעבה ועל מבנה המסגד מסביב לה.

במאה העשרים ואילך

המבנה הנוכחי הוא התוצאה של הרחבה גדולה שהתחילה בשנת 1982, תחת חסותו של המלך פהד.

ב-20 בנובמבר 1979 – היום הראשון בשנת 1400 בלוח השנה המוסלמי (הראשון בחודש מוחרם), התרחש הקרב על הכעבה. כ-200 קנאי-דת מוסלמים, אנשי "אל-אח'ואן", חלקם צעירים יוצאי האחים המוסלמים במצרים שהיו רשומים ללימודים איסלאמיים באוניברסיטה האיסלאמית באל-מדינה, מקום בו הייתה השפעה חזקה של האחים המוסלמים, מתוגברים בערבים מחצי האי-ערב הטילו מצור על אל-מסג'ד אל-חראם במכה. ההתקפה שבוצעה בידי המורדים הונהגה על ידי ג'הימן אל-עותייבי ומוחמד איבן עבדאללה אל-קחטאני.

האירוע זיעזע את העולם המוסלמי שהמקומות הקדושים ביותר באסלאם ראו הרג ואלימות, כאשר מאות עולי-רגל שהו שם בעת החג' (העלייה לרגל) ונלקחו כבני-ערובה, ובסיום, מספר גדול^{[דרושה הבהרה]} של כוחות סעודיים וכוחות של התוקפים נהרגו כתוצאה מקרב על השליטה במקום.

ב-11 בספטמבר 2015 קרס עגורן על אחד מאגפי המסגד, וגרם ל-107 הרוגים ויותר מ-180 פצועים.^[2]

חשיבות דתית

מתפללים בתוך המסגד

קיבלה

הקיבלה היא הכיוון שאליו פונים המוסלמים בעת תפילתם (צלאה) – לעבר הכעבה. זה כדי לציין את האיחוד בסגידה לאל יחיד. בתחילה היה כיוון הקיבלה לכיוון "בית אֵל-מַקְדִס", ירושלים (ולכן נקראת הקיבלה הזאת "הראשונה מן השתיים"), אך הדבר נמשך רק לשבעה-עשר חודשים, עד שהקיבלה כוונה לכעבה שבמכה. לאחר כמה התחשבנויות של שותפיו של מוחמד, השינוי מאוד בפתאומיות בשעת תפילת-הצהריים באל-מדינה. מוחמד הנחה את התפילה כאשר אללה התגלה אליו והורה לו לקחת את הכעבה כקיבלה (כלומר לשנות את כיוון התפילה לכיוון מסגד אל-חראם). בהתאם לחשבונות מהעבר, מוחמד, שהיה מופנה לירושלים, וכשראה את ההתגלות, מיד פנה לכיוון מכה, והמתפללים שמאחוריו עשו כך גם-כן.

עלייה לרגל

ערך מורחב – חג'

החראם הוא החלק החשוב ביותר בעלייה לרגל של החג' והעומרה שמתרחשת בחודש ד'ו אל-חיג'ה בלוח השנה המוסלמי ובכל זמן בשנה, בהתאמה. העלייה לרגל של החג' היא אחת מחמשת עמודי האסלאם, וכל מוסלמי שבריא מבחינה גופנית ויכול להרשות לעצמו מסע שכזה נדרש לבצע אותו. בשנים האחרונות, כשלושה מיליון מוסלמים מבצעים את החג' מדי שנה.

אדריכלות

בניין המסגד, מבט מבפנים

כעבה

ערך מורחב – הכעבה

באופן מילולי, משמעות המילה כעבה בערבית מקום גבוה בעל הוקרה ויוקרה. ייתכן גם כי המילה כעבה נגזרה מהמילה כָעְבּ שפירושה קובייה. כמה מן השמות האלו כוללים:

אל-בַּיְת אל-עָתִיק שלפי הסבר אחד, פירושו 'הקדום והעתיק ביותר'. לפי הסבר אחר, פירושו 'חופשי ומשוחרר'.
אל-בַּיְת אל-חראם שתרגומו כפי הנראה 'הבית המכובד'.

המבנה בשלמותו בנוי ללא השכבות של האבן האפורה-כחולה מהגבעות שסובבות את מכה. ארבע הפינות בכלליות מופנות לארבע רוחות השמיים. בפינה המזרחית נמצאת הרוּקְן אל-אָסְוואד (האבן השחורה, תעתיק מדויק: אלרכן אלאסוד), בפינה הצפונית נמצאת הרוּקְן אל-עִירָאקי ('הפינה העיראקית', תעתיק מדויק: אלרכן אלעראקי), במערבית נמצאת הרוּקְן א-שָאמִי ('הפינה הסורית', תעתיק מדויק: אלרכן אלשאמי) ובפינה הדרומית הרוּקְן אל-יָמָאנִי ('הפינה התימנית', תעתיק מדויק: אלרכן אלימאני). ארבע החומות מכוסות בבד (כסווה). הכסווה לרוב עשוי ממשי שחור ורקומים עליו השהאדה ופסוקים מהקוראן.

חצר

החצר נמצאת סביב הכעבה והמתפללים משתמשים במרחב הזה כדי לבצע תפילות טוואף וצלאה.

מסגד

בתחילה, המסגד היה מאוד קטן יחסית לגודלו היום אולם, עם הזמן הוא הורחב. תחת שלטון העות'מאנים הוא גדל בערך עד לגודלה של החצר כיום. עבודת הרחבה גדולה בוצעה בידי הממשל הסעודי ברעיונות האדריכלות המודרנית. המסגד הפך למקום בעל ממדי ענק, שיש ביכולתו לאכסן כמיליון מתפללים במהלך החג' (העלייה לרגל). המסגד גם מצויד באמצעי-נוחיות מודרניים כדוגמת מזגני-אוויר ומדרגות נעות שמסוגלות להוביל 100,000 אנשים בשעה. מחוץ למסגד העכשווי ישנה חזית שיש מפוארת, ויש לו שלוש קומות שכל אחת מהן יכולה להכיל אלפי מתפללים.

אימאמים ומואזינים

אימאמים באל-חרם א-שריף:

שייח' ד"ר עַבְּד א-רַחְמָן א-סוּדׇיְס (ערבית: عبد الرحمن السديس)
שייח' ד"ר סָעוּד א-שׁוּרָיְם (ערבית: سعود الشريم)
שייח' צָאלִח א-טָאלִבּ (ערבית: صالح الطالب)
שייח' מוּחמד א-סוּבָּיְל (ערבית: محمد السبيل)
שייח' אוסאמה חַ'יָּאט (ערבית: أسامة خياط)
שייח' צָאלִח בִּן חוּמָיְד (ערבית: صالح بن حميد)
שייח' צָלָאח אל-בּוּדָיְר (ערבית: صلاح البدير) (משנת 2005 במשך חודש הרמדאן למתפללי התָרָאוויח)
שייח' עבדאללה אל-ג'וּהָנִי (ערבית: عبدالله الجهني) (משנת 2005 במשך חודש הרמדאן למתפללי התָרָאוויח)

מואזינים באל-חרם א-שריף:

שייח' מוחמד פָארוּק (ערבית: محمد فاروق), מואזין של מסג'ד אל-חראם ומסג'ד נָמירָה, ביום ערפאת.
שייח' מוחמד שָאכֶּר מוּאזין (ערבית: محمد مؤذن).
שייח' אחמד רָיֵס (ערבית: أحمد ريس)
שייח' עָלִי אחמד מ֫וּלָא (ערבית: على أحمد ملا)
שייח' מָאגִ'ד אבראהים עַבָּאס (ערבית: ماجد ابراهيم عباس)

אימאמים קדומים:

שייח' עָלִי בִּן גָ'אבִּר המנוח (ערבית: على بن جابر)
שייח' עוּמָר א-סוּבָּיְל המנוח (ערבית: عمر السبيل) (בנו של מוּחָמָד א-סוּבָּיְל)
שייח' עָלִי אל-חוּדָ'יְפִי (ערבית: على الحذيفي) (האימאם הנוכחי של אל-מדינה) (לתָרָאוויח)
שייח' עַבְּד אל-בָּארִי א-ת'וּבָּיְתִי (ערבית: عبد الباري الثبيتي) (האימאם הנוכחי של אל-מדינה) (לתָרָאוויח)