פירוק חברות

(הופנה מהדף מפרק זמני)

דיני פירוק חברות הם מערכת של דינים העוסקים בסיום חייה של חברה, על דרך חלוקת נכסיה לזכאים וחיסולה כאישיות משפטית נפרדת. בנוסף, "פירוק החברה מביא [...] לפירוק הקשר בינה לבין חבריה ובינם לבין עצמם".[1]

פירוק חברות יכול להתבצע ברצון או שלא ברצון.

  • במקרה שפירוק החברה נעשה שלא ברצון, מטרת ההליך היא ניצול הנכסים והמשאבים הכלכליים אשר עדיין נמצאים ברשות החברה לשם כיסוי חלק מרבי מחובותיה. עילה מרכזית לפירוק חברה שלא מרצון היא חדלות פירעון – אי יכולת של החברה לשלם את התחייבויותיה הכספיות. בכך, הליך פירוק כזה הוא המקבילה התאגידית להליך פשיטת רגל המתרחש עקב חוסר יכולת של אדם טבעי לעמוד בתשלום חובותיו. קיימות עילות פירוק אחרות, כגון פירוק מן הצדק והיושר (לדוגמה, במצב בו השותפים בחברה הסתכסכו ואינם מסוגלים עוד לנהל אותה כעסק כלכלי). כמו כן, חברה יכולה להתפרק מרצון ממגוון סיבות.

פירוק הוא שמו של תהליך המתחיל בקבלת צו פירוק ועד לסיום עבודת המפרק (תהליך שיכול לארוך אפילו מספר שנים). בסיום תהליך הפירוק מוצא לתאגיד צו חיסול.

פירוק בהוראת בית המשפט

עריכה

בישראל החלו הליכי פירוק כנגד 10,000 חברות שונות עד לסוף שנת 2016[2] הדין הישראלי מכיר בארבע עילות, שבהתקיים אחת מהן, רשאי בית המשפט לפרק חברה: "החברה קיבלה החלטה מיוחדת שהיא תפורק בידי בית המשפט"; "החברה לא התחילה בעסקיה תוך שנה לאחר שהואגדה, או שהפסיקה את עסקיה למשך שנה"; חדלות פירעון; ופירוק מן הצדק והיושר.[3] בפועל, שתי העילות האחרונות הן החשובות ביותר, ובמיוחד העילה של פירוק עקב חדלות פירעון.

הליך של פירוק בידי בית המשפט מתחיל בהגשת בקשת פירוק. את הבקשה יכול להגיש נושה או החברה עצמה.[4] בנסיבות מצומצמות, גם בעל מניה יכול להגיש בקשה זו.[5] בית המשפט ידון בבקשה ויראה האם מתקיימת אחת מארבע העילות והאם מוצדק לתת צו לפירוק החברה. כבר בשלב שאחרי בקשת הפירוק, ועוד לפני מתן צו פירוק, בית המשפט עשוי למנות מפרק זמני כדי לשמור על נכסי החברה.

השלב הבא הוא מתן צו הפירוק. מאותו רגע, מתבצע עיכוב הליכים – נושה לא יכול עוד לתבוע את החברה או לדרוש ממנה את פירעון חובו או לאכוף את חיוביה כלפיו.[6] גם פעולות של הוצאת נכסים מתוך החברה בטלות.[7] בשלב זה, נעשית פניה לכונס הנכסים הרשמי והוא מבצע הערכה בדבר מצבה הכלכלי העדכני של החברה, הסיבות לכשלונה והשאלה האם בוצעה תרמית בנוגע לחברה, המצדיקה חקירה.[8] את המלצותיו מעביר כונס הנכסים הרשמי לבית המשפט אשר ברוב המקרים פועל על פיהן. הכונס הרשמי פועל גם לכינוס אסיפות של נושים ושל בעלי מניות על מנת שאלו יציעו מועמד לתפקיד המפרק הקבוע.

השלב שלאחר מכן הוא מינוי המפרק הקבוע. ההחלטה בדבר זהות המפרק מתקבלת על ידי בית המשפט. זה יכול לבחור במועמד שהציעו הנושים או בעלי המניות או למנות אדם אחר לתפקיד המפרק הקבוע (גם כונס הנכסים הרשמי יכול להתמנות לתפקיד זה). עם מינוי המפרק הקבוע, מגיעים ללב-לבו של הליך הפירוק: השלב בו מכנסים את נכסי החברה על מנת להגדיל את קופת הפירוק ככל הניתן על מנת לאפשר העברה לנושים את הסכומים שהם זכאים להם. בפירוקים של חברות גדולות, שלב זה יכול להימשך שנים רבות. במהלך הפירוק, החברה מוסיפה להתקיים בתור אישיות משפטית נפרדת. האורגנים של החברה (הדירקטוריון והמנכ"ל) אינם פועלים עוד, ומוחלפים על ידי המפרק. האספה הכללית של בעלי המניות ממשיכה להתקיים, אם כי החלטותיה מוגבלות כעת לנושאים הקשורים בפירוק. בנוסף, בית המשפט רשאי למנות ועדת ביקורת,[9] שתפקידה לפקח על המפרק וכן לסייע לו בעבודתו. כל עוד חברה נמצאת בפירוק, יש לציין את דבר ההליך לצד שמה: "... בע"מ (בפירוק)".

לאורך כל הליך הפירוק רשאים המפרק, הכונס הרשמי, נושים וגורמים מעוניינים אחרים לפנות לבית המשפט בבקשות שונות, כגון בקשה למתן הוראות (מצד המפרק), ערעור על החלטת המפרק (מצד נושים) או פניה מצד נושה או בעל מניות בדרישה שבית המשפט יפעיל את כוחו לפקח על המפרק בכל עניין שבו הוא מפעיל את סמכותו.[10] כאשר המפרק סבור, כי חוב של גורם מסוים לטובת החברה אינו שנוי במחלוקת, או שיש לו תביעה או טענה אחרת כלפי צד שלישי, הוא יכול לבקש צו מבית המשפט, על דרך של בקשה למתן הוראות, שיכפה על אותו גורם לקיים את החיוב לחברה. לבקשה למתן הוראות יש תחולה רחבה למדי, והיא מאפשרת התמודדות עם מגוון סכסוכים, באופן המזכיר מעין ניהול תיק אזרחי בתוך תיק הפירוק הראשי.[11]

בגמר תהליך זה, לאחר שהמפרק סבור כי מימש את כל נכסי החברה שיכל לאתר וסילק את החובות לנושים במידת האפשר, יגיע הפירוק לקיצו. בית המשפט, לאחר שראה שפורקו עסקי החברה כליל, ויתן צו (שישלח גם אל רשם החברות) המורה על חיסול החברה, ובכך יסתיים קיומה.[12]

לאחר שחברה חוסלה, אין עוד אפשרות לתבוע אותה. עם זאת, ניתן לבצע הליך של החייאת חברה ("ביטולו של חיסול").[13] ניתן לפתוח בו על ידי פניה לבית המשפט, מאת המפרק או אדם אחר המעוניין בכך. תוצאתו היא שהחברה חוזרת להיות רשומה כך ש"ניתן לנקוט כל הליך שאפשר היה לנקוט אילולא חוסלה החברה". ביטול חיסול יבוצע, בדרך כלל, כאשר מתגלה נושה חדש (לדוגמה, נושה נזיקי) שלא היה ידוע בזמן הפירוק. גם אם לחברה לא נותרו כלל נכסים (המצב הרגיל בגמר פירוק), ניתן להקימה מחדש ולו כדי לבצע הרמת מסך כלפי בעלי מניותיה. הליך החייאת חברה ניתן לביצוע עד שנתיים מיום החיסול.

חלוקת הנכסים בפירוק

עריכה

השאלה המרכזית והקשה ביותר בדיני הפירוק היא: כיצד ראוי לחלק את נכסי החברה בין נושיה? מראש ידוע, כי נכסי החברה אינם מספיקים כדי לשלם לכל נושה את סכום החוב המקורי שלו. לכן, כלל הנושים או אחוז ניכר מתוכם יצטרכו לאבד חלק כלשהו מהחוב שלהם, אותו ציפו לקבל מהחברה לפני שהפכה חדלת פירעון. השאלה, האם נושה מסוים יזכה להחזר חובו, חלק ממנו או שמא יאבד את כולו, תלויה בסדר העדיפות של אותו נושה בפירוק. עקרון העדיפות (המכונה לעיתים "כלל העדיפות המוחלטת") קובע כי קיימות דרגות שונות של נושים; נכסי החברה יחולקו תחילה לנושים בדרגה הגבוהה ביותר, ולאחר שנפרע חובם של אלו, יעבור המפרק לדרגה הבאה ויחלק להם את חובותיהם, וכן הלאה. אם קופת הפירוק מתרוקנת בשלב כלשהו לפני שמגיעים לאחת הדרגות, הנושים באותה דרגה ומטה לא יקבלו דבר. סדר העדיפות נקבע בדין, כדלהלן:[14]

  1. בעלי זכות קניינית קבועה:
    1. "שעבוד ראשון" על נכס – שעבוד הנקבע בחוק, וגובר על כל שעבוד אחר הרובץ על אותו נכס. לרוב מדובר בשעבוד לטובת רשויות המס, בגין מס המגיע על מקרקעין, ורובץ על מקרקעין אלו.
    2. חובות מובטחים בשעבוד קבוע – נושים, אשר בנוסף לזכות החוזית שיצרו מול החברה להחזר חובם, גם רכשו זכות קניינית מסוג שעבוד בנכס של החברה. משהחברה לא החזירה להם את חובם (שהרי היא חדלת פירעון), ובהתאם לקבוע בהסכם היוצר את השעבוד (כאשר הסכם זה יכול להיות איגרת חוב, הלוואה בנקאית הכוללת משכון, הסכם משכנתא וכדומה), הם רשאים להיפרע מן הנכס המשועבד – מינוי כונס נכסים לתפיסת הנכס, מכירתו וקבלת התמורה לכיסם. כתוצאה מכך, כמובן, יוצא הנכס מבין נכסי החברה הניתנים לחלוקה בפירוק. שעבוד קבוע דורש רישום אצל רשם החברות; (וביחס לחלק מהשעבודים, גם אצל רשמים נוספים - שעבוד מקרקעין למשל נדרש להירשם גם בטאבו) אם השעבוד לא נרשם, הרי שאין לו תוקף כלפי המפרק ושאר הנושים של החברה. במקרה כזה, מי שדימה להיות בעל שעבוד הופך לנושה לא-מובטח, הנותר עם זכות חוזית רגילה מול החברה.
    3. שעבודים מיוחדים – סוגים מסוימים של זיקות לנכס, המקנים לנושה זכות קניינית או מעין-קניינית. אלו כוללים את הערת האזהרה, את העכבון ואת השעבוד על מטלטלין, לטובת שלטונות המס, מכוח פקודת המיסים (גביה). גם כאן, ההצדקה לקדימות היא "קנייניות" הזכות שהוקנתה לנושה, כך שיש לו יכולת ישירה להיפרע מנכס מסוים ולהוציא אותו ממאסת הנכסים של החברה.
  2. הוצאות פירוק – ההוצאות הכרוכות בעצם קיומם של הליכי הפירוק. אלו כוללות את עלות מימושם של נכסי החברה, הוצאות לטובת כונס הנכסים הרשמי, הוצאות משפט ושכר המפרק. ההצדקה למיקומן הגבוה של הוצאות הפירוק בסדר העדיפות היא, שלולא פעולת בית המשפט, הכונס הרשמי והמפרק, ממילא לא היו מקבלים הנושים בדרגות הנמוכות יותר אף חלק מהחובות המגיעים להם. לכן, ראוי להטיל עליהם את מימון הליך הפירוק.
  3. חובות בדין קדימה:
    1. שכר עבודה. במקרים רבים, חברות המגיעות לפירוק צוברות חוב ניכר לעובדיהן בגין משכורות שלא שולמו. מסיבות סוציאליות, המחוקק הקנה לחוב זה קדימות.
    2. כספים שהחברה ניכתה משכר עובדיה כדי להעבירם למס הכנסה.
    3. מיסים (עירוניים וארציים) ודמי שכירות של שנה לפני תחילת הפירוק.
  4. חובות מובטחים בשעבוד צף – שעבוד צף נובע מתניה בחוזה שבין חברה לבין נושה. תניה כזו נפוצה מאוד באיגרות חוב. הצדדים מגדירים את הנכסים שעליהם חל השעבוד הצף (לרוב, כלל נכסי החברה). אם השעבוד הצף "מתגבש", הוא הופך לשעבוד קבוע והנושה יכול להיפרע מנכסי החברה כבעל זכות קניינית. במקרים של פירוק, השעבוד הצף מתגבש במועד הגשת הבקשה לפירוק. שעבוד צף, בשל היותו בלתי ספציפי אינו מונע הטלת שעבודים ספציפיים נוספים בהמשך, ובמקרה זה לשעבוד ספציפי אשר נרשם מאוחר יותר תוענק עדיפות על פני שעבוד צף שהוטל קודם לכן. על מנת למנוע סיכון זה, מוגדר גם שעבוד צף עם מגבלה על יצירת שעבודים (קבועים) מאוחרים יותר. במידה והחברה בכל זאת יצרה שעבודים כאלו, השעבוד הצף עם המגבלה יגבור על השעבוד הקבוע המאוחר. (פרט לשסל"נ – שעבוד ספציפי לרכישת נכס). ללא תנאי כזה, בעלי השעבוד הצף נמצאים בסדר העדיפות אחרי השעבודים הקבועים וכן, כאמור, אחרי הוצאות הפירוק והחובות בדין קדימה. בעלי השעבוד הקבוע והשעבוד הצף מהווים יחדיו את קבוצת הנושים המובטחים.
  5. חובות רגילים – כל חובות החברה שאינם מובטחים או מועדפים.
  6. בעלי המניות – זכאים לחלוקת יתרת הנכסים שלאחר סילוק כל החובות לנושים, אם נותרה. זו תחולק ביניהם לפי חלקם היחסי בהון המניות של החברה. (אלא אם נקבע אחרת בתקנון החברה)

מלבד עקרון העדיפות, העיקרון השני המנחה את חלוקת הנכסים בפירוק הוא עקרון השוויון: בין הנושים באותה דרגה, יחלק המפרק את הנכסים באופן יחסי לשיעור החוב שהיה בידי כל אחד מהם. כך, לדוגמה, אם כאשר מגיעים לדרגת החובות הרגילים נותרו בקופת הפירוק שני מיליון, וסך חובות החברה לנושיה בדרגה זו עומד על 20 מיליון – יקבל כל נושה בדיוק 10% מהחוב המקורי שלו, ללא תלות בשאלה מתי נוצר החוב, מהו סוג הנושה או מאפיינים אחרים של החוב המקורי.

סמכות

עריכה

בית המשפט המוסמך לפרק חברות הוא בית המשפט המחוזי.[15] פרט לפירוק מרצון, רק בית משפט יכול להחליט על סיום חייה של חברה. בכך שונה הדין מהמצב ששרר לפני כניסתו לתוקף של חוק החברות בשנת 2000: עד אז, היה רשם החברות יכול "למחוק" חברה. כיום, ההליך של מחיקת חברות אינו קיים ויש לסיים את חיי החברה באחת מדרכי הפירוק הקבועות בחוק.

המפרק

עריכה

המפרק הוא האדם שלידיו מועברים נכסי החברה[16] וניהולה[17] במטרה להוציא לפועל את הליך הפירוק. המפרק אינו רוכש, כמובן, זכות קניינית ישירה בנכסי החברה, אלא שהוא משמש עליהם בתור נאמן. בין תפקידיו וסמכויותיו נכללים כינוס נכסי החברה לתוך קופת הפירוק, לרבות על ידי הגשת תביעות בשם החברה; דיון בתביעות חוב של נושים (בכך יש לו סמכות מעין שיפוטית); הגעה לפשרה עם נושים; וחלוקת הנכסים שבקופת הפירוק לידי הזכאים להם, על פי סדר העדיפות שבדין. המפרק ניצב בפני אתגרים שונים, כגון הצורך לאתר נכסים של החברה ברחבי העולם, ביניהם נכסים שייתכן והוחבאו בכוונה; הגשת תביעות, לרבות נגד נושאי משרה בחברה, שניהלו אותה בתרמית, על מנת להגדיל את קופת הפירוק מכיסיהם של אלו שתרמו לקריסת החברה; ניהול משא ומתן עסקי כדי להביא למכירת נכסי החברה, או כלל פעילותה, למרבה במחיר; שמיעת והכרעת תביעות חוב של מספר גדול של נושים; ואיזון בין אינטרסים סותרים של גורמים שונים שלמענם המפרק אמור לפעול – נושים, החברה עצמה ובית המשפט. המפרק מוגדר כקצין בית המשפט והוא נתון לפיקוח מתמיד שלו. המפרק חייב לדווח באופן תקופתי על מהלכי הפירוק וכן להיות חשוף לערעור על החלטותיו בפני בית המשפט. גורם נוסף שעליו מוטל לפקח על מפרקים הוא כונס הנכסים הרשמי. המפרק מקבל שכר גבוה על תפקידו, ולעיתים נטען שאחוז גבוה מדי משווי החברה המפורקת נכנס לכיסו של המפרק במקום להגיע לנושי החברה.[18]

בפירוק בידי בית המשפט, קיימים שלושה סוגי מפרקים, בהתאם לשלב בו נמצא ההליך: מפרק זמני שלאחר בקשת פירוק ולפני צו פירוק; מפרק זמני שלאחר צו פירוק ולפני מינוי מפרק קבוע; ומפרק קבוע. ייתכן שאותו אדם עצמו ימלא את שלושת התפקידים. כל עוד לא מונה מפרק, ובכל זמן אחר שבו אין מפרק לחברה (כגון עקב התפטרות, בטרם מונה מחליף), ישמש כונס הנכסים הרשמי כמפרק החברה.[19] רק אדם טבעי, ולא תאגיד, יכול להיות מפרק. זאת, מאחר שבית המשפט רשאי למנות רק עורך דין או רואה חשבון לתפקיד של מפרק.[20]

פירוק מרצון

עריכה

חברה רשאית להתפרק מרצונה. במקרה שהחברה היא בעלת כושר פירעון (יכולה לשלם את כל חובותיה תוך שנה מתחילת הפירוק),[21] הדין מכיר בזכותם של בעלי החברה (בעלי המניות) ליזום את הפירוק ולנהלו כראות עיניהם. במקרה כזה, לרוב, סיבת הפירוק תהיה רצונם של בעלי המניות להוציא מהחברה את הונה העצמי ולהשקיעו בדרכים אחרות. כדי להתחיל בפירוק מרצון נדרשת החלטה של האספה הכללית.[22] בעלי המניות עצמם הם שממנים את המפרק ויכולים לפטרו. המפרק הוא שלוח של החברה ואינו נתון לפיקוח ישיר של בית משפט.[23]

גם כאשר החברה אינה בעלת כושר פירעון, היא יכולה להתפרק מרצון. (למשל, כיוון שאורגני החברה מבינים שמצבה אינו צפוי להשתפר, ויכולת הפירעון שלה רק תלך ותפחת עם מעבר הזמן) במצב זה, נוטה הדין להקנות את ניהול הפירוק לידי הנושים. בכוחה של אספת הנושים למנות את המפרק[24] ואת ועדת הביקורת[25] ולהחליפם. זאת, מכיוון שפירוק מרצון ללא הצהרת כושר פירעון דומה, מבחינת מטרותיו וזהות הזכאים לנכסי החברה (שהם הנושים), לפירוק בידי בית המשפט מחמת חדלות פירעון.

בהליכי פירוק מרצון תיתכן מעורבות של בית המשפט, אם כי היא עדיין נמוכה בהרבה מאשר בהליך של פירוק בידי בית המשפט. המפרק עצמו, בעלי מניות ונושים רשאים לפנות לבית המשפט "בבקשה שיחליט בכל שאלה הנובעת מן הפירוק".[26]

סדר חלוקת הנכסים בפירוק מרצון זהה לזה שבפירוק בידי בית המשפט. בכל פירוק חלים עקרון העדיפות ועקרון השוויון.

תפקידי, סמכויות וחובות המפרק בפירוק מרצון דומים לאלו של מפרק בפירוק בידי בית המשפט. עם זאת, קיימים הבדלים הנובעים מכך שהליך הפירוק מרצון אינו נכפה על החברה, אלא מוצע על ידה, כמו האפשרות שהדירקטוריון ימשיך לפעול כאורגן של החברה, לצד המפרק.[27]

סיומו של פירוק מרצון – "משפורקו עסקי החברה כליל" – הוא באספה סופית של החברה, בה מציג המפרק דו"ח מסכם על הפירוק.[28] לאחר מכן, שולח המפרק את הדו"ח לרשם החברות (בנוסף לאיגרת פירוק חברה). שלושה חודשים לאחר שנרשם גמר הפירוק אצל רשם החברות, רואים את החברה כמחוסלת.[29]

בשנת 2019, נכנס לתוקף תיקון לחוק החברות התשנ"ט-1999, כאשר סעיף 342 לחוק החברות מסדיר הליכי פירוק מרצון חדשים ומבטל את ההוראות שעסקו בפירוק חברה מרצון בפקודת החברות התשמ"ג-1983.[30] התיקון ביטל את הדרישה לפרסום הפירוק ברשומות, וכמו כן יצר הליך חדש - פירוק מרצון בהליך מזורז, לפיו חברה שאינה פעילה יכולה להתפרק בשלב אחד בלבד ובזמן קצר יותר.[31]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • אירית חביב-סגל, "היסודות הנורמטיביים לדיני הפירוק והקפאת הליכים בראי הפסיקה הישראלית החדשה", משפט ועסקים ב, 249 (2005)
  • יוסף ויצמן מחיקת חובות בישראל הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין (2024)

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא פירוק חברות בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ע"א 877/07 סיגל גפן ואח' נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ ואח', ניתן ב־02.09.2010
  2. ^ הכונס הרשמי, חברות בפירוק, 18 בדצמבר 2016
  3. ^ סעיף 257 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן - פקודת החברות)
  4. ^ סעיף 259 לפקודת החברות
  5. ^ סעיף 260 לפקודת החברות
  6. ^ סעיפים 267 ו-269 לפקודת החברות
  7. ^ סעיף 268 לפקודת החברות
  8. ^ סעיפים 296 ו-297 לפקודת החברות
  9. ^ סעיף 348 לפקודת החברות
  10. ^ סעיף 307(ג) לפקודת החברות
  11. ^ רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' עו"ד אלקס הרטמן, ניתן ב־26.03.2007
  12. ^ סעיף 315 לפקודת החברות
  13. ^ סעיף 367(א) לפקודת החברות
  14. ^ צפורה כהן, פירוק חברות, עמ' 546–723 (2000)
  15. ^ סעיף 256 לפקודת החברות
  16. ^ סעיפים 305 ו-306 לפקודת החברות
  17. ^ סעיף 307(א)(2) לפקודת החברות
  18. ^ "המפצח": כך הפכו "מפרקי חברות" את ההליך לכלי להתעשרות עצמית, ערוץ 10
  19. ^ סעיף 304 לפקודת החברות
  20. ^ סעיף 2(א)(1) לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א-1981
  21. ^ סעיף 322 לפקודת החברות
  22. ^ סעיף 319 לפקודת החברות
  23. ^ רימונה פרקש־ברוך, חיסול ממוקד: איך לבצע פירוק סופי לחברה, באתר כלכליסט, 1 ביולי 2010
  24. ^ סעיף 325(ג) לפקודת החברות
  25. ^ סעיף 326 לפקודת החברות
  26. ^ סעיף 335 לפקודת החברות
  27. ^ סעיף 330(3) לפקודת החברות
  28. ^ סעיף 338 לפקודת החברות
  29. ^ סעיף 339(א) לפקודת החברות
  30. ^ אתר רשות התאגידים, הליכי פירוק מרצון חדשים בהתאם לתיקון לחוק החברות
  31. ^ הליכי פירוק מרצון חדשים בהתאם לתיקון לחוק החברות, באתר לשכת רואי חשבון בישראל, ‏5 בנובמבר 2019