מצוות הענקה

מצוות הענקה מחייבת אדון של עבד עברי להעניק לעבדו חלק מרכושו כאשר העבד משתחרר, לאחר שעבד שש שנים (או בשנת היובל). הענקה כוללת מצוות עשה להעניק, ולאו הניתק לעשה שלא לשלח את העבד ריקם, הכלולים שניהם בתרי"ג מצוות.

לא תשלחנו ריקם, הענק תעניק לו
(מקורות עיקריים)

מקרא	דברים, ט"ו, י"ג–י"ד
משנה	מסכת קידושין, פרק א', משנה ב'
תלמוד בבלי	מסכת קידושין, דף ט"ז-י"ז
משנה תורה	ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ג', הלכה י"ד
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו רל"ג, עשה קצ"ו ספר החינוך, מצווה תפ"א, מצווה תפ"ב

מקור המצווה

מקור המצווה הוא בספר דברים בפרשת ראה:

יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם :
יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה´ אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ :

— ספר דברים, פרק ט"ו, פסוקים י"ג–י"ד

הלכות המצווה מופיעות בפרק הראשון של מסכת קידושין.

מדיני המצווה

מצוות הענקה קיימת רק בעבד או שפחה עבריים שיצאו חפשי כלומר לאחר שש שנים או ביובל או בשאר הדרכים הדומות לכך. לעומת זאת, עבד הפודה את עצמו בכסף, או עבד הבורח (אפילו אם מיד לאחר שברח נשלמו שש שנים) אדונו אינו מחויב במצווה. לדעת הרמב"ם מצווה זו אינה חלה על מי שמוכר את עצמו לעבד אלא רק במי שנמכר על ידי בית דין, אך דעת בעלי התוספות היא שישנו חיוב להעניק גם לעבד שמכר עצמו. ישנן דעות הסוברות שחיוב המצווה חל רק אם האדון מסר לעבדו שפחה כנענית כדי שתוליד ממנו ילדים.

בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף י"ז, עמוד א') שלוש דעות בנוגע לגובה ההענקה המינימלי המחייב את האדון:

• דעת רבי מאיר – 15 סלעים
• דעת רבי יהודה – 30 סלעים, וכך פסק להלכה הרמב"ם
• דעת רבי שמעון – 50 סלעים

לדעת הרמב"ם, הסכום המינימלי של ההענקה הוא שלושים סלעים. יש להעניק לעבד מכל מיני הנכסים שיש לאדון מלבד בגדים וכסף.

טעם המצווה

לפי בעל ספר החינוך, הטעם למצווה הוא כדי להקנות לאדם רגש של חסד ורחמים כלפי מי שעבד עבורו, וכדי לחנך את האדם לתת למי שעשה עבורו אפילו יותר ממה שסיכם עמו.

קישורים חיצוניים

• הערך "הענקה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• הרבי מליובאוויטש מצוות הענקה לקוטי שיחות חלק כ"ד לקוטי שיחות חלק י"ט
• מצוות הענקה באתר אספקלריא
• הרב עזריאל אריאל, מצוות הענקה ושיקום עבריינים בימינו(הקישור אינו פעיל)