שילוח הקן
ביהדות, מצוות "שילוח הקן" היא מצווה מן התורה, הנוגעת לדרך בה יש לנהוג כאשר נתקלים בקן ציפורים, ורוצים לקחת את הביצים והגוזלים. על פי המצווה אין לקחת את הציפור וגם את ביציה, אלא יש לשלח את האם, ורק לאחר מכן ניתן לקחת את הביצים או הגוזלים שבקן. שכרו של מקיים המצווה הוא "ייטב לך והארכת ימים".
 | |
| ברבור עם אפרוחים וביצים בקן | |
| מקרא | ספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים ו'–ז' |
|---|---|
| משנה | מסכת חולין, פרק י"ב |
| תלמוד בבלי | מסכת חולין, דף קל"ח, עמוד ב' |
| משנה תורה | ספר קדושה, הלכות שחיטה, פרק י"ג |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימן רצ"ב |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו ש"ו, עשה קמ"ח ספר החינוך, מצווה תקמ"ד, מצווה תקמ"ה |
מקור המצווה
עריכה"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ אֶפְרחִים או בֵיצִים וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים:
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:"
פרטי המצווה
עריכההמצווה נוהגת רק בציפורים כשרות ורק כאשר הציפור הנקבה דוגרת על הביצים ולא הזכר ויש שסבורים שהנקבה רובצת בלילה. מצווה זו קיימת בכל זמן,[1] אך ישנן דעות בקבלה שאין לקיימה בימי ספירת העומר ובשנת שמיטה.[2]
ישנה מחלוקת בפוסקים בגדר מצווה זו: יש הסוברים שקיימת מצווה לשלח את האם גם כאשר עושה זאת רק לשם קיום המצווה וללא צורך בביצים,[3] פוסקים אלו מסתמכים, בין השאר, על הטעם שמביא הזוהר למצווה - העלאת זיכרון ישראל לה', וטעם זה שייך בכל מקרה. פוסקים אחרים סוברים שהמצווה נאמרה רק על אדם הזקוק לביצים למטרת אכילה, ושאם ישלח את האם ללא צורך בביצים אף יעבור בכך על איסור צער בעלי חיים.[4] להלכה אפשר (אומנם, אין חיוב) לקיים את המצווה גם כשאין צורך בביצים[5] [ואחר שילוח האם, יגביה אותם על מנת לזכות בהם, ואחר כך אם ירצה יחזירם למקומם]. לשיטת הרמב"ם מצוות שילוח הקן בנויה לפי הכלל של לאו הניתק לעשה, כלומר: חל איסור לקחת את האם מעל הבנים, ואם עבר על הלאו של לקיחת האם חלה עליו מצווה לשלח את האם כדי לתקן את הלאו. לשיטתו, הפוגע בקן ציפור ומשלח את האם אינו מקיים מצוות עשה, אלא רק שומר את עצמו שלא לעבור על מצוות לא תעשה.[6]
המצווה נוהגת רק בציפורי בר שאינן שייכות לאף אחד, ולכן אם הקן נמצא בשטח פרטי הוא נקנה מיד לבעל הבית, וממילא אין מצווה לשלח. אולם ישנם הסוברים שהיות ובזמננו רוב האנשים אינם מעוניינים שיונים יקננו ברשותם, ממילא אין החצר זוכה בביצים אם לא כיוון מפורש שהוא מעוניין בהם (ספר שלח תשלח עמ' עו, בשם פוסקי זמננו). ונוהגים שבעל הבית מכווין שגם אם ייעשה קן ברשותו איננו רוצה לזכות בביצים, ובכך הביצים הפקר ויכול לקיים את המצווה לכל הדעות.
לפי הרמב"ם יש לשלח את האם על ידי אחיזה בכנפיה,[7] ולהלכה, אפשר להבריחה על ידי הקשה עם מקל.
דעת רוב הפוסקים שאין לברך על שילוח הקן.[8]
טעמי המצווה
עריכה
המשנה במסכת ברכות,[9] לפי פירושו בגמרא, שוללת נתינת טעם במצוות שילוח הקן: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו". ומסבירה הגמרא:[10] "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות",[11] כלומר שאנחנו לא מבינים את הטעם האמיתי של המצוות, ולכן איננו יכולים לקבוע כי הוא נובע מאמפתיה לבעלי חיים. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי המתפלל נחשב "כקורא תיגר על [=גוער ב-] מדותיו של הקדוש ברוך הוא: על קן ציפור הגיעו רחמיך, ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך?".[12] כלומר שהמתפלל מניח בצורה עזה ולא ראויה שמגיע לו מענה לתפילתו.
רוב הפרשנים במשך הדורות סברו כי יש טעם למצוות שילוח הקן כמו לשאר המצוות, למרות דברי משנה זו.
דעת הרמב"ם
עריכההרמב"ם בספרו מורה נבוכים[13] כותב כי בניגוד למה שנכתב בגמרא יש טעם למצווה זו, ומסביר כי ישנה מחלוקת האם דרשינן טעמא דקרא.[14] לפי הרמב"ם, המשנה בברכות היא כדברי הדעה השנייה שאין למצוות טעם כלל. אומנם, קובע הרמב"ם כי הדעה הראשונה שכן יש טעמים הגיוניים במצוות היא הנכונה והיא דעת "כולנו, ההמון והסגולות", ואכן סובר הרמב"ם כי טעם מצוות שילוח הקן היא רחמים על האם "שלא תצטער בראות לקיחת הבנים". כדברי הרמב"ם יש במדרש:[15] "כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה... וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות... שנאמר, כי יקרא קן צפור לפניך".
עוד מוסיף הרמב״ם וזה לשונו ״ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה״.[16]
ספר החינוך
עריכהלפי ספר החינוך,[17] מטרת המצווה היא אכן רחמים על בעלי החיים, ואין המשנה המוזכרת מתכוונת לשלול זאת. לפי החינוך, כוונת הגמרא "שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות" היא, שלא נחשוב ונשווה בין הרחמנות הטבעית שיש לבני אדם לבין חמלה שיש לאלוהים, אותה אנו לא מסוגלים להבין. בנוסף, כותב החינוך שהמצווה באה להזכיר לאדם שהבורא משגיח על העולם ועל בעלי החיים שבו, וכך ידע האדם שאלוהים משגיח אף על דרכיו שלו.
הרמב"ם מוסיף טעם נוסף למצווה והיא הדאגה לבעלי החיים, כי אם האדם לא יוכל לקחת את האם, לעיתים יעזוב אף את הבנים ש"על הרוב אינם ראויים לאכילה", וכך יינצל הקן כולו, ובכך יצטמצם אכילת בעלי חיים. הרלב"ג מסביר,[18] שאסור לפגוע בקן הציפורים לפני שישלים הקן את מטרתו בטבע, שהיא גידול האם את בניה.[19]
הכשרת האדם לחמלה כלפי בעלי חיים
עריכהלפי הרמב"ן,[20] בניסיון ליישב את דברי הגמרא עם הטעם המקובל בשליח הקן, הגורס כי המצווה מכשירה את האדם לחמול על יצורים חיים, הוא מסביר כי תועלת המצווה היא להרגיל את האדם במידת הרחמנות, וכוונת הגמרא בזה שאין לייחס את המצווה לחמלת האלוהים היא, כי אין פירוש הדבר שהאלוהים ריחם על הציפור (כדעת הרמב"ם), כי אם אלוהים מרחם על בעלי החיים הוא היה אוסר את השחיטה, אלא ודאי מטרת המצווה היא לחנך את "האדם עצמו" שלא יתאכזר "וללמד אותנו המדות הטובות", כי כאשר האדם יתנהג ברחמים לבעלי החיים, הוא ינהג כך גם בחייו האישיים.[21].[22]
האבן עזרא, החזקוני והרשב"ם,[23] מדגישים בטעם המצווה את "האכזריות והרעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד".[24]
עוד טעם כותב הרמב"ן, כי על אף ההיתר לאכול בעלי חיים, אסרה התורה להכחיד לגמרי מין ממיני החיות, ולהכחיד בבת אחת שני דורות של ציפורים, זו הדרך להשמיד את המין כולו, ולכן אסרה זאת התורה.[25]
הספורנו[26] כותב כי טעם המצווה הוא גמילות חסדים עם העניים, שמתפרנסים מעופות השדה שהם הפקר, ולכך בא הציווי, כדי שיהיה גם להם מאין לאכול.
טעמים נוספים
עריכהסברת הנצי"ב בטעם המצווה היא, כי זהו "שילום גמול הרחמים", הרי האם יכלה לברוח מהצייד, ונלכדה בגלל רחמיה על בניה וניסיונה להגן עליהם, וזו אכזריות גדולה אם נשתמש במידת הרחמים של הציפור נגדה.[27] שד"ל מסכים לטעם זה ומוסיף שעל ידי שנמנע מלצוד את האם "יקבע בלבותינו כי לא ייצא מצדקה הפסד", לפי שד"ל, חוץ מהרחמים על האם, ישנה תועלת לאדם במצווה זו כשיראה את גדולת מידת החמלה בעיני הבורא.
טעם אחר למצווה מביא ר' יוסף אבן כספי,[28] שאומר שבמצווה זו רצה הבורא ללמד את האדם ענווה. האדם על אף מעלותיו הוא "גשמי", ממש כמו החי, הצומח, והדומם, ולכן התורה רוצה "בעיקר הכוונה, שלא נאכל בשר כי יספיקו לנו הצמחים", ועל אף שלא אסר את אכילת בעלי החיים לגמרי, רצה הקב"ה להגביל הרבה פעמים את אכילתם כדי ש"יהיה בין עינינו תמיד, כי אנחנו כחמור וכפרד, ככרוב וכרימון, גם כאבן דומם".
הרש"ר הירש רואה במצווה זו דוגמה ליחס של כבוד לאימא המטפלת בילדיה, ובמיוחד לאמא יהודיה, המפורסמת במסירותה לצאצאיה. עוד טעמים על דרך הקבלה, מביאים הרמב"ן, יצחק אברבנאל ויצחק עראמה.[29]
גישת הזוהר
עריכהעל פי ספר הזוהר,[30] שילוח האם הוא מעשה סמלי, שנועד לעורר רחמי שמיים על עם ישראל: בכך שהציפור מצטערת שנלקחו אפרוחיה, וקול בכיה מגיע לשמיים, כך גם ה' נזכר שבניו נלקחו לגלות.[31]
שכר המצווה
עריכהשילוח הקן היא אחת משתי המצוות שמפורש בתורה השכר למקיימי המצווה. השכר המובטח הוא
"לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:"
בתלמוד[32] מסופר, כי אלישע בן אבויה הפך לאפיקורס לאחר שראה כי ילד, שקיים את רצון אביו, ועלה באמצעות סולם על עץ במטרה לקיים את מצוות שילוח הקן, נפל ומת. הסתירה בין השכר אותו הבטיחה התורה למקיימי מצוות שילוח הקן ומצוות כיבוד אב ואם ("והארכת ימים", "למען יאריכון ימיך") לבין מותו של הילד - מה שקרה בפועל, גרמה לאלישע בן אבויה לכפור בתורה. בהמשך, הגמרא מעירה שהוא טעה בפירוש המילים "והארכת ימים" - שלפי ר' יעקב מדברות על החיים בעולם הבא.
שילוח הקן בתרבות
עריכה- היוצר מיקי גבריאלוב מעיד שהזמר אריק איינשטיין שאב השראה מהמצווה הזאת כשהגה עמו את השיר עוף גוזל, העוסק אף הוא בשמחה המהולה בעצב של אב הנפרד מילדו כמו ציפור שנפרדת מגוזלה.
- הסרט חופשת קיץ בבימויו של דוד וולך מאזכר את מצוות שילוח הקן כאפיזודה בסרט וכמטאפורה המונחת ברקע העלילה.
לקריאה נוספת
עריכה- הרב יהושע ון דייק, גדרה של מצוות שילוח הקן והאם נוהגת בשביעית, שו"ת 'מבשן אשיב' כרך ב', הוצאת מכון התורה והארץ, התש"פ, 2020, עמ' תנ"ו-תנ"ט
קישורים חיצוניים
עריכה- הרב אליעזר מלמד, הלכות שילוח הקן, באתר פניני הלכה
- שילוח הקן - לקט מקורות
- מצוות שילוח הקן - טעמים שונים, מאת: אראל סגל
- קצת על מצוות שילוח הקן (אורכב 10.06.2020 בארכיון Wayback Machine) באתר אור תורה (אורכב 13.08.2019 בארכיון Wayback Machine)
- דביר עמר, סיפורם של האנשים שנמצאים במרדף מתמיד אחרי קיום מצוות נדירות כמו שילוח הקן, בעיתון בשבע
- הרב יואל שוורץ, אם על בנים – מדריך לקיום מצוות שילוח קן ציפור. הלכות, טעמים וסגולות.
- מאמרים בנושא שילוח הקן, באתר ספריית אסיף
- איך מפנים קן יונים עם גוזלים - סטופ יונים
- תכלית מצוות שילוח הקן באתר פרשת יהדות
- פרחי ירושלים, קן ציפור באתר יוטיוב
הערות שוליים
עריכה- ^ ספר החינוך, מצווה תקמ"ה
- ^ הגהות השמש לרש"ש שער טו, אות ג
- ^ ראו שו"ת חוות יאיר, סימן סז, מהדורת לבוב תרנו, עמ' לט
- ^ שו"ת חתם סופר, אורח חיים, ק:"ובמקום שנלמד שלא להתאכזר, אדרבא, נרגיל עצמנו באכזריות ולצער בעלי חיים"
- ^ ראו יביע אומר חלק י סימן לב
- ^ ראו במניין המצוות שבתחילת הלכות שחיטה, שם כתב הרמב"ם "(ה) לשלח האם אם לקחה על הבנים", וראו גם במשנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות שחיטה, פרק י"ג, הלכה ג'
- ^ משנה תורה, הלכות שחיטה, פרק יג, הלכה ה
- ^ ספר שלח תשלח
- ^ פרק ה', משנה ג'
- ^ מסכת ברכות, דף ל"ג, עמוד ב'
- ^ לפי דעה אחרת שם, הטעם שמשתקים אותו, הוא משום ש"מטיל קנאה במעשה בראשית"
- ^ ברכות פרק ה ט ע"ג, מגילה פרק ד עה ע"ג. ובדומה נמצא בגמרא (ברכות לג ע"ב, מגילה כה ע"א), "אתה חסת על קן צפור, אתה חוס ורחם עלינו"
- ^ חלק שלישי, פרק מח
- ^ חלק שלישי, פרק כו
- ^ דברים רבה, פרשה ו' פסקה א'
- ^ ספר מורה נבוכים לרמב"ם - לימוד מחשבת ישראל, באתר פרשת יהדות
- ^ מצווה תקמה
- ^ בפירושו לספר דברים, פרק כב, פסוק ז
- ^ גם האברבנאל כותב טעם זה, אך לשיטתו עיקר העניין הוא, לא לפגוע באמא-שהאברבנאל משווה לעץ העושה פרי, שאסור לפגוע בו כדי שימשיך לתת פריו, גם כאן אין לפגוע באמא, ולכן אף אם בסופו של דבר כן יפגע בגוזלים, עדיין תכלית המצווה הושלמה
- ^ בפירושו לספר דברים, פרק כב פסוק ו-ז
- ^ יצחק עראמה מעיר שלדעתו אף כוונת הרמב"ם היא לתועלת זו
- ^ וכן ראו במאירי, מסכת ברכות, דף לג, עמ' ב שמסביר כך את דברי הגמרא
- ^ בפירושם לספר דברים, שם
- ^ אם כי הרשב"ם מסייג טעם זה "לתשובת המינים"
- ^ וכן כותב רבינו בחיי שם
- ^ בפירושו שם
- ^ ובדומה לנצי"ב, אומר הרלב"ג כי אסור לאדם לצוד ציפור על ידי הדבר שאמור דווקא לגרום למינה לגדול, והוא הרחמים שלה על בניה לגדלם ולשומרם
- ^ בספרו על התורה "משנת כסף", נחמה ליבוביץ מביאה את פירושו בספרה "עיונים בספר דברים", עמ' 211
- ^ שער 97, מהדורת פרעססבורג, עמ' עט
- ^ זוהר חדש, רות, דף כה, עמ' ב. תיקוני הזוהר, תקונא שתיתאה, דף כג, עמ' א
- ^ שילוח הקן, באתר דעת
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף לט, עמ' ב
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.