מקור-חסידה מצוי
מקור-חסידה מצוי (שם מדעי: Erodium moschatum) הוא צמח חד-שנתי, ולעיתים דו-שנתי, ממשפחת הגרניים[1][2]. גובהו נע בין 10 עד 50 ס"מ, והוא מכוסה בכל חלקיו שערות לבנות ובחלקו העליון גם שערות בלוטיות[3]. הצמח שכיח מאוד הן בבתי גידול טבעיים, כגון בתה ושדות, והן בבתי גידול מופרעים, כגון צידי דרכים, גינות ומעזבות, בכל אזורי ישראל, למעט המדבר[4]. מין זה מאופיין בשערות דלילות ולבנות (אינו צמיר) ובעלים מנוצים (אך לא מנוצים פעמיים), עם עלעלים משוננים או שסועים. תקופת הפריחה העיקרית נמשכת מסוף ינואר ועד סוף אפריל. עם זאת, ניתן למצוא פרטים בודדים פורחים כבר בסוף נובמבר, ואף פירות ירוקים בתחילת דצמבר. ראו ערך מורחב.
 מקור-חסידה מצוי
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | גרנאים |
| משפחה: | גרניים |
| סוג: | מקור-חסידה |
| מין: | מקרו-חסידה מצוי |
| שם מדעי | |
 Erodium moschatumברוטל, 1789 | |
תפוצה בעולם
עריכה
תחום התפוצה הטבעי של מקור-חסידה מצוי כולל את מקרונזיה, מערב אירופה, אגן הים התיכון, איראן ואתיופיה. זהו צמח חד-שנתי או דו-שנתי הגדל בעיקר בבתי גידול סובטרופיים. הוא נפוץ באזורים ים-תיכוניים ואירנו-טוראניים, עם התפשטות גם לאזורים אירו-סיביריים וסודניים.
בארצות רבות, מקור-חסידה מצוי הפך לחלק מהצמחייה המקומית ולעיתים נתפס כמין פולש, כמו בדרום אפריקה.
תכונות המאפשרות לצמח להתפשט: עמידות לתנאים סובטרופיים, ים-תיכוניים ואף לאזורים צחיחים למחצה. שערות בלוטיות המגנות עליו מפני יובש וטורפים. עלים מנוצים המשפרים את יעילות הפוטוסינתזה בתנאים מגוונים. זרעים המוגנים בתוך הפרודה, המאפשרים להם להישמר לאורך זמן בתנאי סביבה קשים.
ואלה הארצות בהן התאזרח מקור-חסידה מצוי:
באסיה, הוא מופיע בטאיוואן, קוריאה ויפן.
באירופה, הצמח נפוץ באוסטריה, בלגיה, גרמניה, בריטניה, אירלנד, הונגריה, שווייץ וצ'כוסלובקיה.
באוקיאניה (מלבד אוסטרליה), הצמח נמצא בניו זילנד (האי הצפוני והאי הדרומי), איי צ'טהאם ונורפוק, וכן בטסמניה. באוסטרליה, הוא נפוץ במדינות ניו סאות' ויילס, קווינסלנד, דרום אוסטרליה וויקטוריה.
באמריקה, הצמח התפשט לצפון-מזרח וצפון-מערב ארגנטינה, צ'ילה (צפון, מרכז ודרום), קולומביה, בוליביה, אקוודור, פרו, ונצואלה, אורוגוואי וגואטמלה. בארצות הברית הוא נמצא באריזונה, קליפורניה, אורגון, וושינגטון, מיין, מסצ'וסטס, ניו ג'רזי, דלאוור, פנסילבניה, ניו יורק וקונטיקט, וכן בקנדה באונטריו ובקוויבק.
בית גידול ותפוצה בישראל
עריכהבית הגידול של מקור-חסידה כולל בעיקר בתי גידול טבעיים, אך הוא נפוץ גם בסביבת האדם, כגון בתות, שדות בור, צידי דרכים ומקומות מוזנחים. תפוצתו רחבה, וניתן למצוא אותו בשפלה, בהר, בבקעה, בעמק יזרעאל, במדבר יהודה, בגולן, בסיני ובעבר הירדן.
מורפולוגיה
עריכה
מקור-חסידה מצוי הוא צמח חד-שנתי, לעיתים דו-שנתי, שגובהו נע בין 10 ל-50 ס"מ. הצמח מכוסה בכל חלקיו שערות לבנות, ובחלקו העליון ישנן גם שערות בלוטיות[5].
הגבעולים מעטים או רבים, לרוב שרועים, מסועפים, ועבים למדי[5].
פטוטרות העלים ארוכות. הלוואים קרומיים, לבנים, דמוי ביצה רחבה עד מוארכת, קהים, ואורכם 8 עד 10 מ"מ.
העלים מסורגים, מנוצים פעם אחת, ואורכם 5 עד 15 ס"מ. לכל עלה יש 7 עד 13 עלעלים המרוחקים זה מזה במידה ניכרת. העלעלים דמויי ביצה, אורכם נע בין 2 ל-4 ס"מ (אורכם עולה על רוחבם), ושפתם משוננת או שסועה[6]. העלה בעל עירוק מנוצה, כלומר, מהעורק המרכזי מסתעפים עורקים צדדיים דקים לאורך העלעלים. זאת בשונה מגרניון, שעליו בעלי עירוק דמוי כף יד, שבו העורקים הראשיים מסתעפים מנקודה אחת אל האונות העיקריות של העלה[7].
התפרחות דמויות סוכך, עם 8 עד 20 פרחים (לעיתים רחוקות עד 12), נישאות על עוקצים בולטים שארוכים מהעלים התחתונים[7].
החפים דמויי ביצה עד דמויי ביצה-מוארכים, מחוברים חלקית בבסיסם[5].
עוקצי הפרחים ארוכים מעלי הגביע, מכוסים שערות ארוכות ושערות בלוטיות, לעיתים כמעט קרחים, בצבע חום בהיר.
הפרחים קטנים, ורוד-סגול, דו-מיניים, בעלי עטיף כפול, נכונים או מעט בלתי נכונים (עלי הכותרת אינם שווים באורכם)[6]. עלי העטיף והאבקנים יוצאים ישירות ממצעית הפרח. אברי הפרח מופיעים בכפולות של 5. עלי הגביע נותרים על הצמח לאחר הפריחה, בעוד שעלי הכותרת נושרים לאחר הפריחה.
הגביע מוארך, באורך 5 עד 7 מ"מ, מורכב מחמישה עלים שווים ומפורדים, הניתנים לתלישה בנפרד. בראש כל עלה גביע ישנו פיטם, אך הפיטם אינו מסתיים בזיף אחד או שניים קשים ובהירים שאורכם כאורך הפיטם או ארוכים ממנו, כפי שניתן לראות במינים כמו מקור-חסידה רומאי או מקור-חסידה גזור. עלי הגביע מכוסים בצפיפות בשערות בלוטיות, תכונה הבולטת במיוחד בפרי צעיר.
הכותרת מורכבת מחמישה עלי כותרת מפורדים, המסודרים לסירוגין עם חמשת הצופנים, ונושרים לאחר הפריחה. עלי הכותרת, דמויי ביצה הפוכה או מוארכים, מעט ארוכים מעלי הגביע, וקוטר הכותרת הפתוחה קטן מ-3 ס"מ. העלים בצבע ורוד-סגול ובבסיסם כתם סגול כהה, שממנו מתמשכים 3 עורקים כהים לאורך כל עלה כותרת.
האבקנים הנושאים מאבקים (פוריים) הם חמישה, בניגוד לגרניון שבו עשרה אבקנים נושאי מאבקים. בנוסף, קיימים חמישה אבקנים עקרים שאינם נושאים מאבקים. האבקנים קרחים, והאבקנים הפנימיים מתרחבים בבסיסם ומצוידים בשן בכל צד[5].
השחלה עילית, מורכבת מחמישה עלי שחלה מאוחים, היוצרים עמוד (ציר) מרכזי שהוא המשכה של מצעית הפרח. עמודי השחלה חמישה, מפורדים במידה מסוימת; הצלקות עשויות להיות חוטיות או כדוריות.
הפרי הוא מפרדת בעלת מקור שאורכו גדול גוף הפרי, עם גביע משתייר ומתפרה. בעת ההבשלה, עם ההתייבשות הוא מתפרק לחמש פרודות בעלות מקור (זיף) הניתקות מהעמוד המרכזי, המשכו של מצעית הפרח. כל הפרודה משמשת כיחידת התפוצה.
הפרודות הן חד-זרעיות ואינן נפתחות. אורך גוף הפרודה הוא 4 עד 5 מ"מ, בעוד שאורך המקור שלה מגיע ל-3 עד 4 ס"מ. חלקו העליון של המקור אינו מנוצה, אלא הוא נושא זיפים פשוטים, ארוכים, בודדים והדוקים לאורך צידו הפנימי. מתחת למקור, בראש הפרודה, ישנן שתי גומות, אחת בכל צד. מתחת לכל גומה עובר לרוחבה חריץ אחד בלבד. בקרקעית הגומה ישנן שערות בלוטיות, אך הגומה אינה מגוממת ואינה מוקפת בשורה של ריסים[6].
עם ההבשלה וההתייבשות, הפרודה ניתקת מהעמוד המרכזי ונותרת תלויה, ואז מקור הפרודה מתפתל ומשתרג מלמעלה למטה בצורת בורג, בניגוד לגרניון שבו מקור הפרודה נגלל כלפי מעלה בצורת סליל של שעון. הודות לתנועה סיבובית זו כל יחידת התפוצה: הפרודה והמקור מתנתקים מהעמוד נושרים ונתקעים בקרקע ומתברגת לתוך סדק בקרקע מאפשרת נביטה בטוחה של הזרעים בעונה הבאה.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Erodium moschatum (L.) L'Hér., POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ Erodium moschatum (Burm.f.) L'Hér., WFO: World Flora Online. Published on the Internet, 4-6-2024
- ^ Zohary, M., Flora Palaestina – Part Two, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1966, עמ' 236
- ^ מקור-חסידה מצוי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ^ 1 2 3 4 Zohary, M., Flora Palaestina – Part Two, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1966, עמ' 236
- ^ 1 2 3 מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 272-276
- ^ 1 2 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, תל אביב: כנה, 1998, עמ' 384-8