ויקיפדיה

מרד חמלניצקי

התקוממות הקוזאקים בשנת 1648
פירוש נוסף ערך זה עוסק במרד עצמו. אם התכוונתם לפרעות ביהודים במהלכו, ראו גזירות ת"ח-ת"ט.

מרד חמלניצקי (בפולנית: Powstanie Chmielnickiego, באוקראינית: Хмельниччина, "תקופת חמלניצקי"; ידוע גם כ"מרד הקוזאקים הגדול", "מלחמת הקוזאקים בפולנים", "מלחמת השחרור העממית האוקראינית" ועוד) הוא כינויה של התקוממות הקוזאקים והצמיתים בהנהגת בוגדן חמלניצקי שפרצה בשטח אוקראינה המודרנית בשנת 1648 ונמשכה לסירוגין עד למותו ב-1657.[2] המרד כוון נגד שלטון האיחוד הפולני-ליטאי ונועד לסלק את האצולה, את החוכרים היהודים ששירתו אותה ואת הכנסייה הקתולית הרומית מאוקראינה. המורדים הצליחו להביס את צבאות האיחוד מספר פעמים וכוננו שלטון עצמי במרבית הארץ. המלחמה גלשה גם מחוצה לה והגיעה לממלכת פולין גופא, לדוכסות הגדולה של ליטא ולנסיכויות הדנובה. ב-1654 הסכים הצאר הרוסי אלכסיי הראשון להעניק חסות לחמלניצקי, וכך הפך המרד למלחמה רוסית-פולנית. בתולדות עם ישראל זכור המאורע בשל מעשי הטבח שערכו המתקוממים באלפי יהודים, שנודעו כגזירות ת"ח-ת"ט.

מרד חמלניצקי
יאן קז'ימייז' בקרב ברסטצ'קו. תחריט על סרקופג המלך בכנסיית סן ז'רמן דה פרה, פריז.
יאן קז'ימייז' בקרב ברסטצ'קו. תחריט על סרקופג המלך בכנסיית סן ז'רמן דה פרה, פריז.
תאריכים 25 בינואר 1648 – 22 ביולי 1657 (9 שנים)
מקום אוקראינה, פולין, בלארוס, מולדובה ורומניה המודרניות
תוצאה הקמת המדינה הקוזאקית כמדינת חסות של רוסיה הצארית
הצדדים הלוחמים

האיחוד הפולני-ליטאי
נסיכות מולדובה (1653)
נסיכות ולאכיה (1653)
נסיכות טרנסילבניה (1653)

הסיץ' הזפורוז'י
חאנות קרים (1648-1654, לסירוגין)
נסיכות מולדובה (1653)

מפקדים

יאן קז'ימייז'
ירמי וישניובייצקי
סטפן צ'רנייצקי
יאנוש רדזיוויל
גאורגה שטפאן
מאתיי בסאראב
ג'רג' ראקוצי השני

בוגדן חמלניצקי
מקסים קריבונוס
טימיש חמלניצקי
אסלאם השלישי גיראי
טוגאי ביי
וסילה לופו

כוחות

150,000~

200,000~
‏20,000~[1]

רקע

עריכה
 
הדתות באיחוד הפולני-ליטאי ב-1573: צהוב - קתולים, ירוק - אורתודוקסים, כחול - לותרנים, סגול - קלוויניסטים.

ב-1569, הדוכסות הגדולה של ליטא וממלכת פולין צורפו זו לזו באיחוד לובלין ויצרו את האיחוד הפולני-ליטאי, או רפובליקת שני העמים. הליטאים, שהיו מעוניינים באיחוד כדי להבטיח לעצמם תמיכה נגד הצאר, נאלצו להעביר לשליטה פולנית שטחים נרחבים באוקראינה של היום, אותם כבשו במאה ה-13. האצילים הפולנים, השלאכטה (szlachta) נעשו לכח המוביל באיחוד לאחר הנהגת מונרכיה נבחרת ב-1573. הם נהרו לנחלות החדשות, הקימו לטיפונדיות ענק והחילו חוקי צמיתות על האיכרים הרוּתֶנִים (השם הנהוג לסלאבים מזרחיים ככלל עד המאה ה-18) המקומיים. אל מול חולשת המלך, הם נהגו כרצונם באוכלוסייה, תוך הפרת החוק לעיתים קרובות.[3] הנסיכים המקומיים, כמו בית אוסטרוגסקי, נקטו באותן שיטות: גדול אויביו של חמלניצקי, הוויווד ירמי וישניובייצקי, הוא "הדוכס ווישנעוועצקי" המוזכר ביוון מצולה, היה רותני ממשפחה אדוקה שאמו הייתה דודניתו של המטרופוליט מקייב. הוא קיבל חינוך ישועי והמיר את דתו לקתולית בגיל עשרים. המאבק שהתפתח היה בעיקרו מעמדי, בין בעלי האדמות הגדולים לכל היתר.[4][5] בקרב האצולה רווחה התפישה ה"סרמאטית", האמונה כי חבריה – ללא הבדלי מוצא ובין אם היו רותנים, ליטאים, פולנים או גרמנים – הם צאצאי אותם נוודים קדומים ומהווים חטיבה חברתית נפרדת ונעלה מפשוטי העם. התרבות הפולנית והדת הקתולית התפשטו בקרבם בגלל הדומיננטיות של השלאכטה ברפובליקת שני העמים;[6] בימי המלחמה, זיהו האצילים את עצמם ואת השיטה החברתית באופן בלעדי עם האיחוד כולו.[7]

לחיכוך באוקראינה היה גם מימד אמוני חזק: המלך והמגנאטים ניסו לכפות על פשוטי העם כמו גם על האצילים הרותנים להמיר את דתם מנצרות אורתודוקסית לקתולית. ב-1596 שוכנעו מספר בישופים רותניים (אנ') להכיר בסמכות האפיפיור ולהקים כנסייה אוניאטית. הבישופים שסירבו הוכרזו כמורדים על ידי המלך זיגמונט השלישי והוא החל ברדיפה שיטתית של הכנסייה האורתודוקסית.[8] להיבט הדתי הזה הייתה חשיבות מכריעה ב-1648, וכל הלא-אורתודוקסים זוהו כאויבים בידי המורדים,[9] אף כי המרת דתם מעולם לא היוותה מטרה בעיני האחרונים; למרבית ההרוגים מעולם לא הוצעה האפשרות.[10] ההיסטוריון אדוארד פראם כתב כי "הדת מילאה תפקיד מכריע כאמצעי להגדרה עצמית ולזיהוי האויב, אך הדוקטרינה הדתית לא הייתה במוקד הסכסוך."[11]

האצילים מסרו את מרבית הקרקע לחוכרים, רובם יהודים שהיגרו לאוקראינה בעקבותיהם: ב-1616, חצי מהאדמות היו שכורות בידיהם. כמו כן, יהודים רבים רכשו את הזיכיונות למכור טבק או משקאות חריפים באחוזות. מצב עניינים זה הביא לעוינות עזה מצד האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים.[4]

ההתמרמרות הרבה שעוררו צעדיהם של השלאכטה תועלה במהירות למעשי מרד, שהכח המניע בהם היה הקוזאקים מהסיץ' הזפורוז'י. אלה התגוררו בערבות הפרא מעבר לנהר הדנייפר, אזור ספר שהיה נתון לשליטת הרפובליקה בשם בלבד, וקיימו אורח חיים צבאי-למחצה. הם היו שרויים בשגרה של לחימה מתמדת נגד הטטרים מחאנות קרים. הממשל ניסה לאכוף את שליטתו עליהם, וב-1572 הונהגה מערכת של "קוזאקים רשומים" שצורפו לצבא ונהנו מזכויות-יתר. בו בזמן, התמידו האצילים בנסיונותיהם לשחוק את חירויות השאר. הזפורוז'ים, שהיו גם אורתודוקסים מסורים, התקוממו שמונה פעמים בין 1592 ל-1638.[12] מעשי המרי שלהם ונטייתם להפר את השלום עם השולטנות העות'מאנית על ידי ייזום פשיטות לשטחה הגבירו את ניסיונות האיחוד לרסנם על ידי הגבלת מספרם.[13]

ערב ההתקוממות

עריכה
 
ולדיסלב הרביעי, מלך פולין.

ב-1632 מת זיגמונט, ובנו ולדיסלב ירש אותו. המלך החדש מיהר להפסיק את רדיפת האורתודוקסים והסדיר את מעמד הכנסייה. הוא היה אהוד בקרב הרותנים והקוזאקים, אף כי האצולה המשיכה להפקיע אדמות באופן שרירותי ולנהוג כרצונה באוקראינה.[14] ב-1638 דוכא מרד פווליוק(אנ'). מספר הרשומים הוגבל ל-6,000, והזפורוז'ים כולם הוכרזו רשמית כשווי ערך לאיכרים בלבד.[15]

ב-1645 פרצה מלחמה בין העות'מאנים לרפובליקה של ונציה בכרתים. ולדיסלב והוונציאנים הגיעו להסכמה סודית לפיה האיחוד יתערב בלחימה. כדי לעקוף את התנגדות פרלמנט האצילים, הסיים, תכנן המלך להציע בחשאי לקוזאקים לפתוח ביזמתם בעימות עם הטטרים וכך להצית מלחמה עם הטורקים.[16] מניעיו כללו גם את הרצון לחזק את המונרכיה, אולי אף לבטל את בחירת המלך.[17] באפריל 1646, הגיעה אל המלך משלחת מהסיץ', ביניהם אציל זוטר בשם בוגדן חמלניצקי.[18] בתמורה להסכמתם להשתתף במזימתו, הציע להם ולדיסלב את השבת כל זכויותיהם והכפלה מיידית של מספר הרשומים ל-12,000.[19] תוכנית המלך נחשפה לבסוף על ידי הוונציאנים, שהיו מעוניינים להרתיע את העות'מאנים, והוא נאלץ לוותר עליה אל מול התרעמות הסיים שהתכנס באוקטובר.[20]

 
בוגדן חמלניצקי

בתחילת 1647 התרחשה סדרת אירועים שהניעה את חמלניצקי למרוד בשלטון האיחוד. הדיווחים לגביה מעורפלים. ככל הנראה המגנאט הפולני אלכסנדר קונייצפולסקי חמד לעצמו את נחלתו של הקוזאק, הכפר סובוטיב, או חשש מתחרות מצדו בעסקי המשקאות החריפים; אחד מעושי-דברו, דניאל צ'פלינסקי, פשט על ביתו, גזל את רכושו ולפי גרסאות אחדות אף הלקה את בנו בן העשר, שמת כתוצאה מכך. כמו כן, צ'פלינסקי נשא לבסוף את האשה שחמלניצקי האלמן תכנן להתחתן עמה, אם כי לא ברור אם חטף או פיתה אותה. חמלניצקי הגיש תלונות רבות לבתי-המשפט ונענה ריקם. הוא אף פנה אל המלך, שאהד את עניינו אך היה מנוע מלהתערב בענייני האצילים.[21]

הקוזאק הנגזל החל לארגן התקוממות. הוא נסע ברחבי הארץ ושוחח עם אַטָמַנים, מנהיגי הקוזאקים המקומיים, בפניהם הציג את המכתבים שנתן המלך בפגישתם. באמצעותם, שכנע את שומעיו כי ולדיסלב היה מוכן להעניק להם ויתורים נרחבים. הוא אף הציג את המרי המתוכנן כמעשה תמיכה בשליטם נגד האצולה המרדנית, וכך העניק למרידה לגיטימיות[13] – ייתכן שראייה זו של הדברים שיקפה בכנות את דעתו של חמלניצקי עצמו.[22] בסוף 1647, כששב לביתו, נעצר בפקודת קונייצפולסקי. בינואר 1648 הצליח להימלט מהמאסר בעזרת חברים ועשה את דרכו אל הסיץ', מעבר לדנייפר, שם היה מחוץ להישג ידן של הרשויות. עם הגעתו, החל ביצירת ברית בין הקוזאקים מהערבות לבין הרשומים. ב-25 לחודש הוביל מתקפה מוצלחת על חיל-המצב של האיחוד באי מיקיטינסקאיה, משכן מועצת הסיץ'. רבים מהרשומים במקום החליפו צדדים והצטרפו אליו. חמלניצקי החל מיד בשיגור אגרות לכל חלקי אוקראינה בקריאה להצטרף למרד.[23]

בחודש מרץ יצא לבחצ'יסראי, אל חצרו של הח'אן מקרים אסלאם השלישי גיראי. אף על פי שהעות'מאנים אסרו עליו לפשוט מעבר לגבול כדי לא לגרור עוד מדינות למלחמתם בוונציאנים, קיבל הלה את הצעת חמלניצקי לברית צבאית: הוא היה נתון בלחץ כבד מהנסיכים לאפשר להם לערוך מסעות ביזה, ובקושטא שררה אי-ודאות עקב טירופו המתגבר של איברהים הראשון. הרותני נאלץ להסכים לשרוף את 3,000 הסירות בהן השתמשו הקוזאקים כדי לפשוט על חופי הים השחור, והותיר בקרים את בנו טימיש חמלניצקי כבן ערובה. בתמורה הובטחה לטטרים הזכות ליטול שלל ככל שיחפצו. הח'אן העמיד לרשות הקוזאק 4,000 פרשים בפיקודו של טוגאי ביי. לבסוף, לא התנגד השער הנשגב לברית: השולטן-הילד החדש מהמט הרביעי (דהיינו, הווזיר הגדול והוולידה שולטן) אשרר אותה באוגוסט, מיד לאחר עלותו לשלטון.[24] ב-18 באפריל שב חמלניצקי לסיץ', שם כונסה אספת נכבדים שבחרה בו להֶטְמׇאן, או מצביא עליון, של הזפורוז'ים. בשלב זה התפשטו הידיעות לגבי היקף ההתקוממות, וצבא האיחוד יצא כדי לדכא אותה.[23]

המרד

עריכה

ניצחונות הקוזאקים

עריכה
 
נס הקרב המקורי של חמלניצקי.
המרד על מפת אוקראינה המודרנית
 
 
 
מיקיטינסקאיה
 
פרקופ
 
בחצ'יסראי
 
קורסון
 
צ'רקאסי
 
הנהר הצהוב
 
בילה צרקווה
 
פילאבצי
 
לבוב
 
זמושץ'
 
זברז'
 
זבוריב
 
באר
 
ברסטצ'קו
 
בטוה
 
ז'בנץ
 
קייב
 
נמירוב
 
טולצ'ין
 
פולונאה
 
לובני
 
הומל
 
פינסק
 
לואייב
 
סטרוקונ'
 
פריאסלאב
 
איזיאסלאב
 
קמנץ-פודולסקי
 
צ'יהירין

בשלהי אפריל חצה חמלניצקי את הדנייפר בראש כוח מעורב, שכלל כ-8000 קוזאקים וטאטארים, והחל להתקדם עם צבאו צפונה בגדה המערבית של הנהר. ב-29 בחודש הוא נתקל בכוח חלוץ פולני קטן, שכלל כ-3,000 חיילים, בפיקוד סטפן פוטוצקי, בנו של הטמאן הכתר, שנשלח לדכא את המרד. הכוח הפולני נסוג לגדה הצפונית של נחל "המים הצהובים" (Zhovti Vodi) והקים שם מחנה מבוצר. תגבורת של כמה אלפי קוזאקים רשומים, שנשלחה לעזרתו של פוטוצקי, ערקה לצידו של חמלניצקי והעצימה את צבאו. רוב הקוזאקים הרשומים במחנהו של פוטוצקי ערקו אף הם. למרות זאת הצליח כוחו של פוטוצקי, שכלל עתה כאלף לוחמים בלבד, להדוף שורת התקפות של חמלניצקי במשך כשבועיים. בליל 15/16 במאי ניסה פוטוצקי לסגת בחסות החשיכה, אך צבאו הותקף במהלך נסיגתו והושמד.

בלילה שבין ה-19 ל-20 בחודש מת המלך ולדיסלב, והאיחוד הפולני-ליטאי שותק בשל הצורך לבחור יורש. חמלניצקי המשיך בינתיים בהתקדמותו צפונה, וב-25 במאי הפתיע צבאו את צבאם של הֶטְמׇני הכתר מיקולאי פוטוצקי ומרצ'ין קלינובסקי, שכלל כ-5000 חיילים, ותקף את המחנה המבוצר שלהם לא הרחק מהעיר קורסון. צבאו של חמלניצקי, שקיבל תגבורות חזקות וכלל עתה למעלה מ-15 אלף לוחמים, נהנה מעדיפות מספרית גדולה על הכוח הפולני. ב-26 בחודש ניסו ההטמנים לסגת צפונה, אך חמלניצקי שלח כוח שאיגף את צבאם וחסם את דרך נסיגתם. הצבא הפולני הותקף מכל העברים ונמחה כמעט כליל ושני ההטמנים נפלו בשבי המורדים.

הידיעות על ניצחונותיו של חמלניצקי התפשטו בארץ והציתו התקוממות נרחבת בתוך ימים. בגדה השמאלית (המזרחית) של הדנייפר, מצפון לשטחי הסיץ' – אזור שבו רוב האצולה הזוטרה והכמורה נותרו אורתודוקסיות וסבלו מרדיפות המגנאטים – התמרדו כל שכבות האוכלוסייה נגד בעלי האחוזות. הנסיך ירמי וישניובייצקי נאלץ לפנות את נחלותיו הנרחבות בגדה המזרחית ולסגת מלובני עם צבאו הפרטי, תוך שהוא לוקח עמו את היהודים שהשתייכו לו. הגדה השמאלית נפלה לידי המורדים כמעט ללא מאבק, וכל השטח ממזרח לדנייפר היה עתה בפועל מחוץ לשליטת האיחוד. הם טבחו בקתולים, באוניאטים וביהודים שנפלו לידיהם, תוך שהם הורגים אלפים אם לא רבבות.[25] בגדה הימנית, שם הייתה נוכחות הכתר מבוססת בהרבה, התעורר מרד צמיתים אלים והרסני (חְלוֹפְּסְקַאיָה זְלוֹבַּה, "זעם הצמיתים") שהופנה אל כל מי שישב מחוץ לערים המבוצרות. הוא החל בפלך קייב, אך התפשט בהדרגה לווהלין, פודוליה ולרייסין האדומה, שחפפה בערך לגליציה המזרחית. עשרות אלפי מתנדבים משני עברי הנהר נהרו למחנהו של ההטמן; מיליציות וכנופיות חמושות קמו בכל אוקראינה. גונאר היינזוהן העריך כי כלל קורבנות ההתקוממות בשלב הפתיחה ההרסני שלה מנו בין 34,000 ל-42,500 איש.[26] רוברט ניסבת ביין סיכם את דיווחי בני הזמן:[27]

"בטווח של מאות מילין... בעלי אדמות הופשטו מעורם, נשרפו, עוורו ונוסרו לשניים. כל בית אחוזה וכל טירה מבודדת היו לאפר. כל כומר קתולי או אוניאטי שנתפס נתלה לפני מזבח כנסייתו, יחד עם יהודי וחזיר. מי שהתלבש או הסתפר כפולני נקרע לגזרים בידי כנופיות. בפולונאה, יהודים נקצצו לחתיכות ובשרם נמכר על ידי הקצבים. בבאר, הקוזאקים צלו ילדים רכים ואכלו אותם אל מול אמותיהם. הפליטים ששרדו נמלטו אל המצודות."

ב-1 ביוני,[28] הגיע חמלניצקי עם צבאו לבילה צרקווה ונעצר שם. היה עליו לארגן ולבסס את צבאו, שתפח ללא היכר בגלל זרם המתנדבים. כמו כן, הטטרים עזבו זמן קצר לאחר קורסון כדי למכור את אלפי העבדים שלכדו.[29] פאול רוברט מגושי העריך שחמלניצקי חשש מההתפרצות החברתית ומכך שהאיכרים יפנו בסופו של דבר גם נגד בעלי האדמות הרותניים: בבסיסו הוא שאף להשבת זכויות הקוזאקים ולפשרה עם האיחוד, בעוד שהמוני העם והזפורוז'ים מהערבות רצו להיפטר מהפולנים אחת ולתמיד.[30] ההטמן שיגר איגרת לוורשה, בה דרש להעלות את מספר הרשומים ל-12,000, לקבל תשלום עבור השירותים הצבאיים שסיפקו בחמש השנים קודם לכן ולהבטיח יחס הוגן לאורתודוקסים. הסיים הכריז מיד כי ההצעות יישקלו על ידי המלך הבא לכשייבחר. בשלב זה, כתב מגושי, ייתכן שחמלניצקי תכנן להפסיק את הלחימה. הוא אף פרש לביתו בצ'יהירין,[30] שם תועד על ידי מבקר, הכומר פטרוניוס, ב-27 ביוני.[31]

בקרב השלאכטה היו הדעות חלוקות. הקנצלר המלכותי יז'י אוסולינסקי, תומכו הוותיק של ולדיסלב, עוד שאף להשתמש בסיץ' כדי לחזק את הכתר; רבים מהאצילים חששו ממנו. הסנטור האורתודוקסי האחרון, אדם קיסיל, רצה בשלום גם הוא. שניהם הנהיגו את הסיעה המתונה.[32] הסיעה הנצית – שכללה את מתנגדיו של אוסולינסקי והובלה בידי סגן-הקנצלר אנדז'יי לדז'ינסקי, וישניובייצקי וקונייצפולסקי – שאפה לדכא את המרד בטרם ייבחר מלך חדש. הסיים עסק בינתיים בגיוס צבא.[29]

התחדשות הלחימה והתפשטותה לליטא

עריכה

למרות שחמלניצקי הפסיק להתקדם מערבה, מספר אטמנים, שהבולט ביניהם היה מקסים קריבונוס, פנו עם אנשיהם לתמוך ברותנים המתקוממים. ב-10 ביוני (31 במאי לפי הלוח היוליאני שהיה נהוג שם אז) כבש קריבונוס את העיר נמירוב וב-24 בו, אחרי מצור בן ארבעה ימים, את טולצ'ין. בו בזמן אסף וישניובייצקי חיילים נוספים מהמגנאטים המקומיים ויצא למסע מלחמה על דעת עצמו; הוא נחל מספר הצלחות אך נאלץ לסגת עד פאתי ווהלין תוך זמן קצר. ב-10 ביולי הגיע קריבונוס לפולונאה שבווהלין, המצודה הגדולה ביותר באוקראינה, וזו נפלה לידיו כבר למחרת, כשהרותנים בתוך החומות קמו על המגינים. בשלוש הערים נטבחו אלפי קתולים, אוניאטים ויהודים. וישניובייצקי, מצדו, טבח בכפריים הרותניים. כמו כן, הטטרים שבו לזירה בראשית יולי עם חיל גדול של 11,000 פרשים, מעודדים מהצלחת מסע הביזה הקודם. התפתחויות אלה סיימו את הרגיעה היחסית. הן חמלניצקי והן הסיים נגררו לסיבוב לחימה נוסף.[30] בסוף החודש הוא כבר יצא לעזרת קריבונוס כשהלה כמעט הובס על ידי וישניובייצקי בקרב הגדול ביותר במסע המלחמה שלו, סמוך לעיר סטרוקונסטנטינוב. השלאכטה נסוגו לבסוף ב-28 ביולי, בטרם הגיע ההטמן. ב-30 ביולי שיגר חמלניצקי איגרת למגנאט דומיניק זסלבסקי, המפקד העליון של כוחות האיחוד, בה האשים את וישניובייצקי בהפרת השלום.[33]

בו בזמן גלשה ההתקוממות של הרותנים האורתודוקסים אל תוך גבולות הדוכסות הגדולה של ליטא, לדרומה של בלארוס המודרנית. באמצע יוני, חצה חיל קוזאקים בראשות פטרו הולובצקי את ביצות פולסיה ופשט על האחוזות המקומיות, תוך שהוא זוכה לסיוע מהמקומיים. אטמנים נוספים הצטרפו למערכה באזור. לקראת סוף החודש נפלה העיר סטארודוב, וימים אחדים אחריה גם הומל. המורדים התקדמו עד פינסק, שנכבשה ב-25 באוקטובר. בשלב זה התהפכה המגמה. הנסיך יאנוש רדזיוויל, בעל הקרקעות הגדול באזור, הטיל מצור על פינסק ולכדה לבסוף ב-9 בנובמבר. במהלך החודשים הבאים הוא הדף אותם עד לאזור סטארודוב. הלחימה בזירה משנית זו נמשכה עד לסיום המשא-ומתן בין הסיים לחמלניצקי וההודעה הרשמית על שביתת נשק בשלהי פברואר 1649. מעשי האיבה התחדשו בשנים לאחר מכן.[34][35][36]

פילאבצי ושביתת הנשק

עריכה

בספטמבר הטיל האיחוד למערכה צבא בן 30,000 איש, מתוכם 8,000 שכירי-חרב גרמניים, בפיקודם של זסלבסקי, קונייצפולסקי ומיקולאי אוסטרורוג. חמלניצקי, שאסף את מלוא כוחותיו, בז לשלושת האצילים חסרי-הניסיון שעמדו מולו. המחנה הפולני התקדם באיטיות בגלל הכבודה הרבה שנשאו עמם השלאכטה. ב-23 בספטמבר התנגשו שני הצבאות בסמוך לכפר פילאבצי. לאחר שהסתערותם הראשונית נענתה במתקפת-נגד, שלושת המגנאטים החליטו להסיג את כוחם לעמדות טובות יותר. בערב, נפוצה שמועה שהם נמלטו, ותוהו-ובוהו השתרר במחנה. מעבר לנהר הסמוך, כח קוזאקים ביים נסיגה; האצילים פתחו במרדף לא מסודר. תוך שחצו את האפיק, הכה חמלניצקי באגפם. צבא האיחוד התמוטט, תוך שהוא סופג את התבוסה הכבדה ביותר שנחל במהלך המרד.[37] הנסוגים, שקריבונוס זינב בהם בדרכם ללבוב, הפקירו שלל בשווי עשרה מיליון זהובים, מאות קרונות מסע ומאה תותחים. פולין כולה נותרה ללא הגנה.[32] כוחותיו של חמלניצקי הגיעו ללבוב ב-6 באוקטובר והחל במצור עליה. אף על פי שקריבונוס הצליח לכבוש את מצודת העיר, הסכים חמלניצקי להסיר את הכיתור ב-26 בחודש, לאחר ששולם לו כופר עצום של 100,000 דוקט.[38] הוא פנה אל העיר זמושץ', והחל לצור עליה ב-6 בנובמבר.[39]

 
חמלניצקי נכנס לקייב. ציור מאת מיקולא ואסיוק, 1912.

התוצאה המיידית של האסון בפילאבצי הייתה חיזוק במעמדה של הסיעה המתונה בסיים בראשות אוסולינסקי וקיסיל. עם הגעת הידיעה על מותו של ג'רג' ראקוצי הראשון, נסיך טרנסילבניה ומועמדם המועדף של רבים מהשלאכטה, לא נותר מתחרה רציני מול יאן קז'ימייז' שנתמך בידי הקנצלר ונבחר ב-20 בנובמבר.[40] הלה שיגר מיד איגרת אל חמלניצקי והבטיח לו כי כל זכויות הקוזאקים יושבו להם אם יפסיקו את המערכה. בשלב זה, אף כי לא עמד כל צבא ממשי בינו לבין לוורשה, חשש ההטמן מניהול סדרה ממושכת של מצורים בחורף הקר, באזור שאוכלוסייתו הייתה פולנית וקתולית. כמו כן, קווי האספקה שלו התארכו ובמחנהו החלו להתפשט מחלות. חמלניצקי קיבל את הצעתו של המלך לשביתת-נשק,[41] והסיר את המצור מזמושץ' ב-24 בנובמבר.[39] הוא פנה חזרה לאוקראינה, ונכנס לקייב בתהלוכת ניצחון ב-2 בינואר 1649.[42]

עוד קודם לכן, פתח חמלניצקי במגעים עם שליטים זרים במטרה להשיג סוזרניות שתבצר את הישגיו ותעניק לגיטימציה לשלטונו. כבר ב-8 ביוני 1648 הוא פנה אל אלכסיי הראשון מרוסיה, אך נענה ריקם. בהמשך, ניהל מגעים עם השולטן. הישגיו חסרי התקדים סחפו אליו את הרותנים באוקראינה, והעניקו למרד בסיס תמיכה רחב שהבדיל אותו מהתקוממיות הקוזאקים הקודמות. בהיסטוריוגרפיה האוקראינית, מקובל לראות באירועי 1648 את מבשריה הראשונים של התנועה הלאומית בארצם.

משא-ומתן רשמי בין חמלניצקי למשלחת בראשות קיסיל נפתח רק ב-19 בפברואר, במפקדת ההטמן בפריאסלאב. לאחר ניצחונותיו הגדולים, חמלניצקי לא היה מוכן להסתפק עוד בתנאים שהציב בתחילת המרד, ואף החל לכנות את עצמו "נסיך רותניה". קיסיל הציע לו את השבת חירויות הזפורוז'ים, חנינה כללית, הגדלת מספר הרשומים וסובלנות דתית מלאה באוקראינה. ההטמן, לעומת זאת, דרש את ביטול הכנסייה האוניאטית; מינוי אורתודוקסים בלבד לתפקידים הרמים בפלך קייב; הענקת מושב בסנאט למטרופוליט מקייב; העלאת מספר הרשומים ל-40,000 ואת סילוק כל היהודים מאוקראינה. הסנאטור לא היה מסוגל לקבל את הסעיפים הללו.[43] לאחר שבוע של דיונים, הופסקו השיחות. אף כי לא נפתרה אף אחת מהסוגיות במחלוקת, הוכרז ב-26 בפברואר על קו תיחום מוסכם בין שני הצבאות. בליטא הוא ניצב על נהר הפריפיאט, בווהלין על נהר ההורין ובפודוליה הוא עבר דרך קמניץ-פודולסקי (ראה מפה).[44][45] כמו כן, נקבע כי שביתת הנשק תימשך עד ל-22 במאי ואז יחודש המשא-ומתן.[46]

המצור על זבראז' והסכם זבורוב

עריכה

התנגשויות קטנות בין הסיץ' לאיחוד אירעו במהלך כל ההפוגה, והיא קרסה לאחר המועד הנקוב. ב-31 במאי 1649 התרחש הקרב המשמעותי הראשון בסבב החדש, כשאנדז'יי פירליי, דוכס סנדומייז', הניס כמה מאות קוזאקים סמוך לאיזיאסלב. בשבועות שלאחר מכן התנהלה סדרת קרבות בווהלין. ב-23 ביוני, לאחר שהביסו כח אויב סמוך למז'יבוז', קיבל פירליי ידיעה על התקרבות צבאו של חמלניצקי עצמו ונסוג למצודת זבראז'. הוא שיגר שליחים לוישניובייצקי ובקשו שיגיע לסייע לו. הוויווד, שהגיע למבצר ב-7 ביולי, נעשה למפקדם בפועל של 9,000 החיילים שהסתגרו בפנים.

ב-10 ביולי הגיעו למקום חמלניצקי והח'אן מקרים בראש צבא של רבבות, ופתחו במצור. הם תקפו את זבראז' מספר פעמים בכוחות גדולים אך נהדפו. המלך ואוסולינסקי החלו לכנס יחידות צבא בלובלין כדי לצאת לעזרתם רק ב-20 ביולי. החיל שנאסף היה שייך כולו לכתר, שכן המגנאטים הפגינו נכונות מועטה לסייע. בעת זו מצב האספקה במצודה היה בכי רע, וחיל-המצב רעב.[47] חמלניצקי וגיראי יצאו לקדם את 25,000 אנשיו של קז'ימייז', וכיתרו אותם בזבורוב ב-15 באוגוסט, כשחצו נהר. בשלב זה, כשתבוסתם נראתה ודאית, הצליח אוסולינסקי ליצור קשר עם הח'אן. הקנצלר והווזיר סאפר עאזי אגא ניהלו משא ומתן חשאי באוהל שניטע בין שני המחנות, והטטרים הסכימו לנטוש את חמלניצקי בתמורה לשוחד של 40,000 טאלר ולתשלום מס שנתי קבוע. הסדר זה שיקף את האינטרסים ארוכי הטווח של קרים; אף כי גיראי שמח להחליש את האיחוד, הוא חשש בה במידה מהתעצמות יתרה של הקוזאקים. ההטמן, שגילה את דבר המגעים, חשש מבידוד ותבע להצטרף למשא-ומתן בעצמו. ב-17 באוגוסט נחתם הסכם זבורוב: למורדים הוענקה אוטונומיה בפלכי קייב, צ'רניהיב ובראצלב והזכות למנות אורתודוקסים בלבד למשרות בממשל. על צבא המלך, יהודים וישועים נאסר להגיע לאזורים אלה. מספר הרשומים הועלה ל-40,000, והוענקה חנינה כללית למורדים. עם זאת, נקבע כי מלבד אותם 40,000, ישובו כל היתר למעמדם החברתי הקודם. ב-20 באוגוסט הוסר המצור מעל זבראז', והחלה תקופת רגיעה נוספת.[48]

סבב הלחימה הנוסף של קיץ 1649 התחולל גם בליטא. ביוני שיגר חמלניצקי לפולסיה כח גדול בפיקוד האטמן מיכאילו קריצ'בסקי, כדי למנוע מרדזיוויל לאיים על קייב. המגנאט הנחיל לקוזאקים תבוסה ניצחת בלואייב ב-31 ביולי.

קרב ברסטצ'קו והסכם בילה צרקווה

עריכה
 
מדליה שהוטבעה לציון כיבושה-מחדש של קייב בידי יאנוש רדזיוויל.

תנאי הסכם זבראז' לא היו מקובלים על רבים מפשוטי העם, שהיו צריכים לשוב להיות צמיתים או להיוותר מחוץ לשטח בשליטת הסיץ'. כמו כן, כשאושרר ההסכם בסיים בנובמבר, בוטלו כמה סעיפים: המטרופוליט מקייב לא התקבל לסנאט, וביטול הכנסייה האוניאטית נדחה מכל וכל. חמלניצקי שמר על הרגיעה, אך התעוררה התמרמרות רבה בקרב תומכיו. ידוע כי דנילו נצ'אי, אחד מבכירי האטמנים, היה ראש המתנגדים להסכם. כמו כן, במרץ 1650 פרץ מרד בתוך שורות הסיץ', שדוכא במהרה; מעט מאוד ידוע עליו, למעט זאת שהונהג בידי קוזאק בשם חודוליה.[49]

בשלב זה החליט ההטמן לתקוף את נסיכות מולדובה, מתוך תקווה שהאיחוד בין שתי הישויות יהפוך למדינת-חסות עות'מאנית בראשותו. כמו כן, רצה לאלץ את הנסיך וסילה לופו להסכים לתת את יד בתו הצעירה לבנו טימיש חמלניצקי; כך תכנן ליצור קשר עם יאנוש רדזיוויל, שהיה נשוי לבכורה, ולזכות בלגיטימציה לשלוט שמוצאו הנחות יחסית שלל ממנו. הוא קיווה להסית את רדזיוויל הקלוויניסטי נגד הכתר. בנצלו את העוינות בין הח'אן ללופו, הוא גייס אותו שוב למטרתו. ב-20 באוגוסט כונס הצבא החדש, וכבר בראשית ספטמבר נפלה יאשי לידי הקוזאקים והטטרים. נסיך מולדובה אולץ לחתום על חוזה אירוסין בין בתו רוקסנה לטימיש.

הטמן הזפורוז'ים המשיך במגעיו עם גורמי חוץ. בין השאר, עלתה האפשרות כי יתמוך בג'רג' ראקוצי השני, נסיך טרנסילבניה, שחמד את כתר פולין. באפריל 1650 שוחררו פוטוצקי וקלינובסקי, שני המצביאים שנפלו בשבי עוד בקרב הנהר הצהוב, וחזרו לתפקידם בראש צבא פולין-ליטא. באוגוסט מת אוסולינסקי, שעוד דגל בפשרנות יחסית. החשש מברית בין ראקוצי לחמלניצקי הניע את הסיים לאשר בסוף 1650 מס מיוחד שנועד לממן מלחמה נוספת באוקראינה. בפברואר 1651 חודשו מעשי האיבה כשקלינובסקי יצא נגד ההטמנות. במרץ, הוא ספג תבוסה ליד ויניצה מידי הקוזאק איוואן בוהון ונאלץ לסגת לקמנץ פודולסקי. במאי, הוא הצליח להבקיע את דרכו לסוקאל, שם הלך והתכנס צבא בפיקוד המלך עצמו. ב-28 ביוני הוביל יאן קז'ימייז' את 80,000 אנשיו, שכללו גם 20,000 שכירי חרב, אל מול צבאם של חמלניצקי והח'אן שמנה כנראה כ-100,000 איש. שדה המערכה היה בסמוך לברסטצ'קו. ביום השלישי ללחימה, הצליחו הפרשים הפולנים להתקרב מאוד לח'אן עצמו, שנמלט מהשדה; חמלניצקי נסוג עמו, ואין זה ברור אם עשה זאת על דעת עצמו או נלקח כבן-ערובה. הוא שב כעבור מספר ימים, אך בשלב זה איבדו מפקדי הקוזאקים שליטה על צבאם, למרות שבחרו את בוהון כהטמן חדש בהיעדרו. הכתר נחל ניצחון מוחץ; רבבות רותנים נהרגו. בינתיים, דחה ראדזוויל בליטא את הצעותיו של חמלניצקי. ב-6 ביולי הוא מיגר את החיל הקוזאקי בפולסיה בקרב נוסף בלואייב, שהיווה את סופה למעשה של ההתקוממות בליטא, והתקדם דרומה. ב-4 באוגוסט כבש ראדזוויל את קייב עצמה. עם זאת, חמלניצקי הצליח להתאושש וגייס צבא חדש. קרב גדול נוסף שהתחולל בבילה צרקווה ב-25 בספטמבר הסתיים ללא הכרעה של ממש. שני הצדדים הותשו; ב-28 בספטמבר 1651 נחתם הסכם נוסף בעיר, שהקטין את מספר הרשומים ל-20,000 והגביל את האוטונומיה שלהם לפלך קייב בלבד. כמו כן, נאסר עליהם לקיים מגעים דיפלומטיים עם ארצות אחרות.[50]

קרב בטוה, מולדובה ומצור ז'בנץ

עריכה
 
טבח השבויים בבטוה.

גם תנאי אמנת בילה צרקווה לא היו מקובלים על רבים בשני הצדדים. ההסכם אף לא אושרר בסיים מסיבות טכניות; ב-11 במרץ 1652 השתמש האציל ולדיסלובס סיסינקיס בזכותו לקטוע את הדיונים ("ליברום וטו") כשעלתה שאלת מינויו של ההטמן החדש לליטא, במושב בו הייתה האמנה אמורה לעמוד להצבעה. לחמלניצקי לא הייתה מלכתחילה כוונה לקבל אותה, והוא השתמש בשביתת-הנשק כדי לשקם את כוחו. באפריל 1652 ערך פגישה סודית בביתו בצ'יהירין עם ראשי הקוזאקים, בה הוחלט לחדש את הלחימה ואת הברית עם הטטרים. הוא בחר לנסות שוב להשתלט על מולדובה. בסוף מאי יצאו הוא וטימיש בראש כוחותיהם לאלץ את לופו לקיים את הבטחתו לגבי בתו. למרצ'ין קלינובסקי, מפקד צבא הכתר באוקראינה, נודע על תנועותיהם והוא יצא לעצרם. בקרב שנערך בסמוך לגבעת בטוה בפודוליה ב-1 וב-2 ביוני כותר צבאו והובס. קלינובסקי נפל, וחמלניצקי קנה מהטטרים את אלפי השבויים שנתפסו – בין 5,000 ל-8,000, לפי הערכות שונות – והורה לענות אותם למוות. השמדת חיל המלך הותירה את האיחוד ללא כוחות זמינים באוקראינה, וללא יכולת לשלוט בשטחים נרחבים שחזרו למעשה לידי הרותנים.[51]

מבטוה התקדמו הזפורוז'ים והטטרים למולדובה. לאחר מסע מלחמה קצר בו נכבשו והועלו באש סוצ'אבה ויאשי, נכנע לופו. נישואיהם של טימיש ורוקסנה התקיימו ביאשי ב-14 באוגוסט, והנסיך וחמלניצקי כרתו ברית. ב-6 בספטמבר שבו ההטמן, בנו וכלתו לארצם.[52] בוורשה נבחר בינתיים הטמן חדש להחליף את קלינובסקי, סטפן צ'רנייצקי, אחד מניצולי בטוה. בראשית 1653 הוא יצא בראש צבא וכבש חלק גדול מפלך ברצלב. ב-21 במרץ נעצר צ'רנייצקי והובס בידי בוהון בעיר מונסטריצ'ה. באותו הזמן פלשו צבאותיהם של ראקוצי ומאתיי בסאראב, נסיך ולאכיה, למולדובה כדי לסייע לשר גאורגה שטפאן שמרד בנסיכו. ב-4 באפריל נמלט לופו מיאשי וקרא לעזרתו של חמלניצקי. טימיש חצה את הדניסטר ב-28 באפריל עם 13,000 קוזאקים ו-2,000 טטרים. הוא הביס את שטפאן ב-1 במאי סמוך ליאשי והשיב את לופו לכס. הלה שכנע אותו לכבוש את ולאכיה. הצבא המאוחד שלהם נחל סדרת ניצחונות אך נמחה כליל בקרב פינטה, והם נמלטו למולדובה. חמלניצקי האב שלח לעזרתם תגבורות מאוקראינה. הם הובסו שוב ושטפאן חזר לשלוט בנסיכות ב-16 ביולי. חמלניצקי הבן נמלט למצודת סוקאצ'בה, עליה הוטל מצור. הוא מת בלחימה ב-15 בספטמבר 1653.

 
החלטת הזמסקי סובור מ-11 באוקטובר 1653.

האיום של הטמן הקוזאקים על נסיכויות הדנובה עודד את שליטי שלושתן לכרות ברית עם יאן קז'ימייז' בקיץ. בציפייה לפלישתן לאוקראינה, הוא אסף צבא גדול ויצא לפודוליה. הוא נעצר בקמנץ פודולסקי והמתין לידיעה על נפילת סוצ'אבה, שאחריה היו בסאראב וראקוצי אמורים לפלוש. אז נודע לו על התקדמות חמלניצקי והח'אן לכיוונו, והוא נסוג לעיר המבוצרת ז'בנץ שעל הדניסטר, ממנה הייתה לבעלי-בריתו גישה נוחה אליו. לבסוף, שוגרו לעזרתו רק 3,000 חיילים מנסיכויות הדנובה. הטטרים והקוזאקים צרו על המצודה. שני הצדדים סבלו מקשיי אספקה ומחלות החלו להתפשט במחנותיהם.

ב-11 באוקטובר 1653 חלה אחת ההתפתחויות החשובות בתולדות המרד, כשהזמסקי סובור במוסקבה הצביע בעד הענקת סוזרניות לסיץ' הזפורוז'י. מגעים עם הרוסים התנהלו עוד מ-1648, אך הצאר דחה את הצעותיו של חמלניצקי מספר פעמים. למול ההתפתחות, חשש הח'אן מפגיעה קשה מדי באיחוד הפולני-ליטאי שתותיר את הזירה למוסקובי ולסיץ'. בדצמבר הוא יזם מגעים עם הנצורים במטרה לסיים את העימות, ולחמלניצקי שוב לא נותרה ברירה אלא להצטרף למשא ומתן. ב-13 בחודש נפגשו משלחות הצדדים, בראשות ספר עאזי והקנצלר המלכותי סטפן קוריצינסקי, כ"שלושה מטווחי קשת" מהמצודה. לבקשת הפולנים, לא הותר לקוזאקים להשתתף בשיחות והם יוצגו על ידי הטטרים. למרות האווירה המתוחה – הנציגים אף לא העזו לרדת מסוסיהם במשך כל השיחות, והוסכם כי האמנה לא תועלה על הכתב כלל – הושג הסכם ב-15 בדצמבר 1653, שהיה למעשה שיבה לתנאי אמנת זבורוב מ-1651. האיחוד העביר לח'אן 200,000 טאלר באופן חד-פעמי והובטח לו תשלום שנתי של 30,000.[53]

לאחר האמנה

עריכה
 
ג'רג' ראקוצי השני נכנס לוורשה.

מלחמת רוסיה-פולין

עריכה

ב-10 בינואר 1654 הגיעה משלחת ממוסקבה לעיר פריאסלאב. ב-18 בינואר התכנסה במקום אספה גדולה של נציגי התושבים משלושת הפלכים שנשלטו בידי הקוזאקים, והם נשבעו חגיגית אמונים לצאר. הלה הכריז מלחמה על האיחוד הפולני-ליטאי, ושיגר צבא גדול כנגדו ביולי. המערכה התנהלה בעיקר בבלארוס, שם נחלו הרוסים ניצחונות רבים. הח'אן נטש כליל את ההטמן וכרת ברית עם יאן קז'ימייז' ב-20 ביולי 1654. זו אושררה גם על ידי יורשו, מחמט הרביעי גיראי, לאחר מותו בספטמבר. בראשית 1655 חדר צבא פולני-טטרי למעמקי אוקראינה והטיל מצור על אומן. ב-29 בינואר הגיע חמלניצקי לזירה, ולצד אנשיו צעדו חייליו הרוסיים של הנסיך וסילי בוטורלין. הפולנים ניצחו בקרב אך נאלצו לסגת הרחק מערבה בשל אורך קווי האספקה שלהם. בקיץ שלט ההטמן במרבית אוקראינה.

בינתיים, השתנה המצב הבינלאומי באופן חד. בנצלו את חולשת האיחוד, פלש קרל העשירי גוסטב, מלך שוודיה לפולין גופא ב-21 ביולי 1655. אל מול האיום השוודי החמור על שתיהן, החלו רוסיה ופולין-ליטא במשא ומתן בסתיו. מעשי האיבה הושעו. חמלניצקי, שהלך והתאכזב מהרוסים, פתח במסע מלחמה ברייסין בסיוע צבאו של בוטורלין. ב-18 בספטמבר הוא הטיל מצור על לבוב. כמו כן, הוא ניהל משא ומתן עם כל הצדדים בעימות הבינלאומי, כולל מלכי שוודיה וברנדבורג. יאן קז'ימייז' הציע לו אוטונומיה נרחבת בתמורה לסיוע נגד קרל גוסטב. ב-12 בנובמבר הוא פגש בצבא הח'אן ביזירנה, בקרב שהסתיים ללא הכרעה. ב-20 לחודש הם חתמו על חוזה אי-התקפה ביניהם, ונמסרו הבטחות מעורפלות גם למלך בוורשה, שלא התממשו בסופו של דבר. המערכה נפסקה.[54]

ראדנוט ומות חמלניצקי

עריכה

לאחר כשנה של מגעים בהם לא התנהלה מלחמה נחתמה פשרת וילנה ב-3 בנובמבר 1656, בה הובטח לצאר אלכסיי לרשת את כתרו של יאן קז'ימייז' לאחר מותו בתמורה לברית צבאית נגד השוודים. חמלניצקי לא היה מרוצה מההסכם. ב-6 בדצמבר 1656 הוא אישר את הסכם ראדנוט שכונן ברית לחלוקת פולין-ליטא בינו לבין שוודיה, טרנסילבניה, ברנדבורג ובית רדזיוויל שפנה נגד מלכו. בינואר 1657 החלה מתקפה משולבת על האיחוד של צבאות טרנסילבניה והקוזאקים, בפיקודו של ראקוצי. חמלניצקי לא יצא בעצמו אלא שיגר את האטמן אנטין ז'דנוביץ'. לאחר כמה חודשים של התקדמות הצליח ראקוצי לכבוש את ורשה ב-17 ביוני, אך נאלץ לסגת במהירות כשנודע לו שגוסטב לא יוכל לבוא לעזרו בגלל פתיחת חזית נוספת על ידי דנמרק-נורווגיה. ב-16 ביולי הובס צבאו על ידי הפולנים והטטרים, וב-22 ביולי הוא נאלץ להיכנע ולחזור בו מבריתו עם שוודיה. באותה העת, לאחר שהתרעם על פתיחת המלחמה נגד בני-בריתו בפולין-ליטא, החל הצאר לחתור תחת חמלניצקי ולעודד סכסוכים בשורות הסיץ'. ההטמן מת זמן קצר לאחר ששמע על מפלתו של ז'דנוביץ', ב-6 באוגוסט 1657.[55]

בנו בן השש-עשרה, יורי, ירש אותו אך הוחלף במהרה בידי האטמן איוואן ויהובסקי. הלה חשש מהתערבות הצאר בענייניה הפנימיים של ההטמנות. הוא פנה נגד מוסקובי, וכרת ברית עם השוודים שלא נשאה פרי. לאחר מכן, ב-6 בספטמבר 1658, חתם על אמנת האדיץ' עם הרפובליקה, שהעלתה את הקוזאקים למעמד של חברות מלאה באיחוד. ב-29 ביוני 1659 הנחילה הברית החדשה מפלה ניצחת לרוסים בקונוטופ. עם זאת, הן בתוך פולין-ליטא והן בסיץ' היו מתנגדים לפשרה. בספטמבר בחרה אספת קוזאקים פרו-מוסקובים את יורי הצעיר להטמן שוב. הוא חידש את הקשרים עם הצאר והביס את ויהובסקי באוקטובר. ב-1667, על רקע האיום הכפול מצד העות'מאנים והשוודים נגד שתיהן, חתמו רוסיה ופולין-ליטא על הסכם אנדרוסובו. התנאים הגדירו את ההטמנות הקוזאקית כקונדומיניום, וחילקו אותה למעשה בין שתי הממלכות לאורך הדנייפר. בשתי הגדות המשיכו הטמנים שונים – שנשבעו איש איש אמונים לאחת המעצמות והיו מקובלים כל אחד על סיעה אחרת בקרב הקוזאקים – ללחום זה בזה ללא הרף, למרוד בשליטיהם ולהחליף צדדים בין האיחוד, הטורקים, השוודים ומוסקובי. רק ב-1704 הצליח איוואן מזפה לשחזר את הישגו של חמלניצקי ולשלוט בכל האזור, אך קרב פולטבה ב-1709 קיבע סופית את מעמדו של הסיץ' כגרורה של הצאר. הוא פוזר בידי קתרינה הגדולה ב-1775. ב-1793, בחלוקת פולין השנייה, סופחה גם הגדה המערבית לרוסיה.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מרד חמלניצקי בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ יחסי הכוחות כאן משקפים בערך את גודל הצבאות בשיאם, ב-1651, וכוללים אנשי מיליציה לא מיומנים בשני הצדדים.
  2. ^ שאלת עת סיומו של המרד היא עניין המשתנה היסטוריוגרפית. היסטוריונים רוסים רואים בחתימת אמנת פריאסלאב, שאושררה סופית על ידי הצאר ב-24 במרץ (14 לפי הלוח היוליאני שהיה נהוג אז ברוסיה) 1654, את סיום המרד מאחר שהסיץ' עבר לחסות בצל מוסקובי. היסטוריונים פולנים נוקבים לעיתים ב-23 בנובמבר 1655, בו אולץ חמלניצקי לחתום על הסכם כניעה לאחר קרב יזירנה ולנתק, לפי גרסאות אחדות, את קשריו עם הרוסים; תאריך זה מקובל היום פחות גם בפולין. האוקראינים נוטים להאריך את תקופת המרד עד מותו של חמלניצקי ב-1657, שלאחריו גברו הן שתלטנות הצאר והן רצון הקוזאקים להינתק ממנו. פעולות האיבה האחרונות, לפי ראייה מרחיבה זו, התרחשו ב-22 ביולי 1657, אז נכנע בעל-בריתם גיירג' ראקוצי השני לפולין.
  3. ^ סובטלני, עמ' 184.
  4. ^ 1 2 Subtelny, Orest. Ukraine - A History. University of Toronto Press (2000). ISBN 9780802083906. עמ' 123-124.
  5. ^ Stolarski, Piotr. Friars on the Frontier: Catholic Renewal and the Dominican Order in Southeastern Poland, 1594-1648. Ashgate (2010). עמ' 80.
  6. ^ Henryk Litwin, Catholicization Among The Ruthenian Nobility and Assimilation Processes In The Ukraine During The Years 1569 - 1648, Acta Poloniae Historica 55, 1987.
  7. ^ Frank E. Sysyn, Seventeenth-Century Views on the Causes of the Khmel'nyts'kyi Uprising: An Examination of the "Discourse on the Present Cossack or Peasant War", Harvard Ukrainian Studies
  8. ^ Zernov, Nicolas. The Russians and Their Church. St Vladimir's Seminary Press (1973). ISBN 9780913836361. עמ' 82-84.
  9. ^ .(2011) Howard Louthan, Gary B. Cohen, Franz A. J. Szabo. Diversity and Dissent: Negotiating Religious Difference in Central Europe, 1500-1800. Berghahn Books. עמ' 122.
  10. ^ Lloyd P. Gartner. History of the Jews in Modern Times. Oxford University Press, 2001. עמ' 73.
  11. ^ Elisheva Carlebach, John M. Efron, David N. Myers (עורכים). Jewish History and Jewish Memory: Essays in Honor of Yosef Hayim Yerushalmi. UPNE, 1998. עמ' 96.
  12. ^ סובטלני, עמ' 125-126.
  13. ^ 1 2 Kolodziejczyk, Dariusz. The Crimean Khanate and Poland-Lithuania: International Diplomacy on the European Periphery (15th-18th Century). BRILL (2011). עמ' 157-158.
  14. ^ Magocsi, Paul Robert . A History of Ukraine: The Land and Its Peoples. University of Toronto Press (2010). עמ' 203.
  15. ^ Lukowski, Jerzy; Zawadzki, W. H. A Concise History of Poland. Cambridge University Press (2001). עמ' 73.
  16. ^ Caroline Finkel, Osman's Dream: The History of the Ottoman Empire, Basic Books, 2007. עמ' 228. (להלן: פינקל).
  17. ^ Allen, W.E.D. The Ukraine, A History. Russell & Russell (1963). עמ' 108.
  18. ^ Vernadsky, George ; Karpovich, Michael. A History of Russia: The Tsardom of Moscou, 1547 - 1682. Yale (1969). עמ' 435.
  19. ^ זוודסקי, לוקובסקי. עמ' 74.
  20. ^ Bain, Robert Nisbet. Slavonic Europe: a Political History of Poland and Russia from 1447 to 1796. CUP Archive (2009). עמ' 207-208.
  21. ^ מגושי, עמ' 211.
  22. ^ מגושי, עמ' 214.
  23. ^ 1 2 מגושי, עמ' 212-213.
  24. ^ Davies, Brian L. Warfare, State and Society on the Black Sea Steppe: 1500-1700. Routledge (2007). עמ' 97, 104 311; פינקל, עמ' 248.
  25. ^ Dmytro Doroshenko, George Wilfrid Simpson. History of the Ukraine. Institute Press (1939). עמ' 237. לתוואי ההתקדמות ראו כאן.
  26. ^ Gunnar Heinsohn. Lexikon der Völkermorde. Reinbek bei Hamburg, 1998. עמ' 121.
  27. ^ ביין, עמ' 211.
  28. ^ В. С. Степанков. Розвідка і контррозвідка Богдана Великого (1648-1657 рр.). Медобори, 2008. עמ' 109.
  29. ^ 1 2 Oskar Halecki, W: F. Reddaway, J. H. Penson. The Cambridge History of Poland. Cambridge University Press, 1950. עמ' 511.
  30. ^ 1 2 3 מגושי, עמ' 213-214.
  31. ^ הרושבסקי, עמ' 431.
  32. ^ 1 2 ביין, עמ' 213.
  33. ^ דורושנקו, עמ' 238.
  34. ^ דמיטרי גוסאקוב. אירועי מרד חמלניצקי בהומל (ברוסית).
  35. ^ Mordekhai Nadav. The Jews of Pinsk, 1506 to 1880. Stanford University Press, 2008. עמ' 144-146.
  36. ^ מלחמת הקוזאקים והאיכרים באוקראינה, 1648-1651 (באוקראינית).
  37. ^ סובטלני, עמ' 129.
  38. ^ .Grzegorz Rąkowski. Ziemia lwowska. Rewasz, 2005 עמ' 34.
  39. ^ 1 2 Ludwik Maźnicki. Województwo zamojskie. Krajowa Agencja Wydawnicza, 1980. עמ' 19.
  40. ^ Waleryan Skorobohaty Krasinski. Historical Sketch of the Rise, Progress and Decline of the Reformation in Poland (Volume 2). J.L. Cox, London, 1840. עמ' 265.
  41. ^ סובטלני, עמ' 130.
  42. ^ Mykola Kotliar, Stanislav Kulʹchytsʹkyi. Kiev: Ancient and Modern City. Politvidav Ukraini, 1983. עמ' 65.
  43. ^ Franz Nuoffer. Die erste Phase des Aufstandes der Kosaken unter Chmielnicki in den Jahren 1648-1649. דיסרטציה לקבלת תואר דוקטור בפילוסופיה באוניברסיטת לייפציג, 1869. עמ' 40-41.
  44. ^ Marian Biskup. The History of Polish Diplomacy: X - XX C. Sejm Publishing Office, 2005. עמ' 199-200.
  45. ^ מיכאילו הרושבסקי. History of Ukraine-Rus': The Cossack Age, 1626-1650. Canadian Institute of Ukrainian Studies Press, 2002. עמ' 542.
  46. ^ Józef Andrzej Gierowski. Rzeczpospolita w dobie złotej wolności: 1648-1763. Fogra, 2001. עמ' 31.
  47. ^ Frank E. Sysyn. Between Poland and the Ukraine: The Dilemma of Adam Kysil, 1600-1653. Harvard Ukrainian Research Institute, 1985. עמ' 172–173.
  48. ^ קולוז'ייצ'יק, עמ' 159.
  49. ^ דורושנקו, עמ' 246.
  50. ^ דייוויס, עמ' 313-314.
  51. ^ הרושבסקי, עמ' 486-491.
  52. ^ Dan Berindei, Virgil Cânde. Istoria romanilor: O epoca de innoiri in spirit european (1601-1711/1716). Editura Enciclopedică, 2003. עמ' 156.
  53. ^ קולוז'ייצ'יק, עמ' 162-163.
  54. ^ Dmytro Doroshenko, Oleh W. Gerus. A Survey of Ukrainian History. Humeniuk Publication Foundation, 1975. עמ' 254-255.
  55. ^ מגושי, עמ' 234.
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=מרד_חמלניצקי&oldid=39867129"