מרווה דגולה

מין של צמח ממשפחת השפתניים.

מרווה דגולה (שם מדעי: Salvia viridis) היא צמח עשבוני חד-שנתי ממשפחת השפתניים, הנפוץ בחבל הים-תיכוני של ישראל. מרווה דגולה מאופיינת בעת הפריחה בפרחים סגולים ולעיתים קרובות מתנוססת בראש התפרחת קבוצת חפים סגולים (ישנן אוכלוסיות חסרות “דגל” במקומות שונים בארץ)[1]. בקיץ, לאחר הפריחה היא מאופיינת בדורים דורים של גביעים משתיירים כפופים מטה וצמודים לגבעול התפרחת.

קריאת טבלת מיוןמרווה דגולה
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: צינוראים
משפחה: שפתניים
סוג: מרווה
מין: מרווה דגולה
שם מדעי
Salvia viridis
לינאוס, 1753

מאפיינים

עריכה

צמח עשבוני חד-שנתי שגובהו 15 ס"מ ופרחיו סגולים או לילכיים, וכולו מכוסה בשיער לבן ובבלוטות יושבות. העלים ביציים או מוארכים, חרוקים ואינם מחולקים, אורכם 2 עד 7 ס"מ ורוחבם 1 עד 2 ס"מ לעיתים רחוקות 4 ס"מ. התפרחת אמירית. הגביע דמוי צינור ומשתייר. לאחר ההבשלה הגביע, שעוטף את הפרודות, נוטה כלפי מטה ולאחור, פיתחו נסגר, הוא נצמד אל הגבעול ולזרעים אין אפשרות ליפול (ראה בתמונה). רק משנרטב הגביע היטב במי-גשם מתפשקים העוקצים, הגביע נפתח והזרעים משתחררים[2][3].

המרווה הדגולה נובטת בתחילת החורף, ולאחר שהתפתחו העלים התחתונים עולה מביניהם עמוד פריחה, המסתעף בצורת מנורה - זוגות זוגות של ענפי פריחה נגדיים. לאורך כל עמוד סדורים הפרחים השפתניים ובראשו צומחת ציצית של חפים סגולים, שאינם פרחים כלל - ה"דגל". הפריחה מפברואר עד מאי.

מרווה דגולה גדלה ברוב חלקי צפון הארץ ומרכזה, תכופות במרבדים, בקרקע חומה רדודה בחבל הספר, ובמדרונות הפונים דרומה לשמש בחבל הים-תיכוני. תפוצתה העולמית משתרעת בארצות שסביב הים התיכון[1].

משתמשים בעלי הצמח כתבלין לבשר, נקניק ועוד.

במספר אתרים בישראל קיימות אוכלוסיות של מרווה דגולה בהן הצמחים חסרי דגל. אוכלוסיות אלו נחשבו בעבר למין נפרד, המכונה "מרווה ירוקה". כיום ברור כי מדובר בזנים שונים של אותו המין, משום שקיימות אוכלוסיות מעורבות, המכילות פרטים חסרי דגל לצד פרטים בעלי דגל.

 
גבעול יבש של מרווה דגולה בעונת הסתיו, ממתין לבוא הגשם. בהירטבם, הגביעים הפורים מתפשקים לצדדים ומשחררים את הזרעים.

מקובל לחשוב כי הדגל שבראש הצמח נועד למשוך חרקים מאביקים מרחוק. עם זאת, מחקר של אבישי שמידע הראה, שדבורים נמשכות גם אל צמחים חסרי דגל. ייתכן שלדגל יש תפקיד ב"לימוד" דבורים צעירות, שעוד לא הורגלו לזהות את הפרחים מרחוק.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 מרווה דגולה, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
  2. ^ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 575
  3. ^ מיכאלי זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1998, עמ' 395

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מרווה דגולה בוויקישיתוף
  ערך זה הוא קצרמר בנושא בוטניקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.