משבר הכפור הלילי

משבר הכפור הלילי (בפינית: Yöpakkaset; בשוודית: Nattfrosten) היה משבר פוליטי ביחסי ברית המועצות–פינלנד שהתרחש בסתיו 1958. המשבר נבע מחוסר שביעות רצון סובייטי ממדיניות הפנים הפינית, ובפרט מהרכב הממשלה השלישית שהוקמה תחת ראש הממשלה קארל-אוגוסט פאגרהולם.

אורהו קקונן וניקיטה חרושצ'וב, בחגיגות ה-60 לקקונן, 1960

במהלך המשבר ברית המועצות נקטה בצעדים דיפלומטיים וכלכליים על מנת להפעיל לחץ על פינלנד. צעדים אלו כללו את החזרת השגריר הסובייטי מהלסינקי, ביטול ביקורים רשמיים והקפאת הסחר בין שתי המדינות. המשבר העצים את המתיחות בין שתי המדינות והוביל לנפילת ממשלת פאגרהולם בינואר 1959.

המשבר קיבל את שמו מניקיטה חרושצ'וב, מנהיג ברית המועצות באותה תקופה, שהצהיר כי היחסים בין המדינות הפכו נתונים ל"כפור לילי".

רקע

המשבר החל באוגוסט 1958, כאשר ממשלת פאגרהולם, שהושבעה זמן קצר לפני כן, לא קיבלה את אישורה של ברית המועצות. מוסקבה לא יכלה לקבל את העובדה שווינו לסקינן ואולווי לינדבלום, שייצגו את האגף הימני של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, היו בממשלה באישורו של וינו טאנר, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שנחשב לבוגד בברית המועצות בשל פעולותיו במהלך מלחמת החורף. ברית המועצות גם קשרה את שמו של נילו קוסולה, נציג מפלגת הקואליציה הלאומית ושר החקלאות, עם אביו ויהטורי קוסולה, שהיה מנהיג תנועת לפואה הימנית הקיצונית של שנות ה-30. בנוסף לכך, הליגה הדמוקרטית העממית הפינית (uomen Kansan Demokraattinen Liitto) הודרה מהממשלה למרות הצלחתה בבחירות לפרלמנט.

יוהנס וירולאינן, שהיה מעורב באופן מרכזי בהקמת הממשלה והפך לשר החוץ, ניסה ברגע האחרון לפנות לוינו טאנר שלא לקבל את וינו לסקינן לממשלה, וטאנר השיב: "על מה אתה מדבר, איש צעיר? אנחנו מקימים כאן את הממשלה הפינית, לא את הסובייטית". הנשיא אורהו קקונן כבר הזהיר את וירולאינן מפני הצטרפות לאותה ממשלה עם לסקינן. לאחר שהכריז על הממשלה ב-29 באוגוסט, קקונן אמר את מה שהתקבע כציטוט מפורסם: "זה היה הנאום הגרוע ביותר שאי פעם נשאתי, אבל לפחות הוא לא נכתב על ידי".

בנוסף לקודמתו, בסוף אוגוסט התקיימה חגיגות 40 שנה למפלגה הקומוניסטית של פינלנד. עם זאת, לא הונפקה אשרת כניסה לחבר המשלחת המקורי של ברית המועצות, אוטו וילה קוסינן, ראש ממשלת טריוקי בתקופת מלחמת החורף, שסומן על ידי הפינים כבוגד. שר החוץ של ממשלת פאגרהולם השלישית, יוהנס וירולאינן, הסתמן כאחראי להחלטה, אם כי היא התקבלה על ידי הממשלה הקודמת, יחד עם הנשיא אורהו קקונן. ניקיטה חרושצ'וב גם הבין את דחיית הוויזה של קוסינן, אבל העיתון הרשמי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, פראבדה, בכל זאת השתמש במקרה כנשק נגד ממשלת פאגרהולם.

מהלך המשבר

הלחץ הסובייטי על פינלנד היה בתחילה בעל אופי כלכלי: המשא ומתן על השימוש בתעלת סיימה הושהה, האמנה על זכויות הדיג במפרץ פינלנד נדחתה, ומשא ומתן להסכמים מסחריים עוכב. במהלך הסתיו, מוסקבה החלה להפעיל לחץ גם ברמה הפוליטית. באוקטובר, שגריר ברית המועצות בפינלנד, ויקטור לבדב, יצא ל"חופשה", ולא ביקר את שר החוץ, יוהנס וירולאינן, כנדרש בפרוטוקול, ובהמשך הוכרז כי הוא הועבר לתפקידים אחרים ללא תוכניות למנות לו מחליף. בנובמבר, ליגת האיכרים (Maalaisliitto) אילצה את שריה להתפטר מהממשלה והנשיא אורהו קקונן החל לתמרן להפלת הממשלה. לבסוף, ב-4 בדצמבר, וירולאינן הודיע כי הוא מתפטר ומיד לאחר מכן פאגרהולם הודיע על התפטרות הממשלה כולה. ב-13 בינואר 1959, קקונן עלה לשידור רדיו וטלוויזיה ממלכתיים והודיע על הקמת ממשלת מיעוט אגררית בראשות סוקסליינן.

המשבר משך תשומת לב בינלאומית. בפגישה שתיווך אז ראש הגוף המייצג את התעשיות הפיניות, יוהאן ניקופ, הסנטור האמריקאי ומי שהפך לימים לסגן הנשיא, יוברט האמפרי נפגש עם הנשיא קקונן בנובמבר 1958, בעוד האמריקני היה בדרכו למוסקבה, והציע לפינלנד תמיכה כלכלית כדי להקל על הלחץ הסובייטי. משרד החוץ הפיני מצא את עצמו במצב קשה ובסופו של דבר דחה את הצעת העזרה, מחשש שהיא תגרום יותר נזק מתועלת למוניטין הבינלאומי של פינלנד.

פתרון המשבר

משבר הכפור הלילי נפתר במהלך ביקור פרטי של אורהו קקונן בלנינגרד בינואר 1959, שם הוא "במקרה" פגש את ניקיטה חרושצ'וב ושר החוץ אנדריי גרומיקו. במהלך ארוחת הצהריים שבעקבות המשא ומתן, חרושצ'וב הכריז כי בעוד שלפינלנד יש את הזכות להחליט על ממשלותיה, גם לברית המועצות יש את הזכות להחליט מה היא חושבת עליהן. דעתו של הנשיא קקונן הייתה שמשבר הכפור הלילי נגרם על ידי המחלוקות הפנימיות בתוך המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. ב-3 בפברואר 1959, היחסים הדיפלומטיים בין המדינות שוקמו כאשר ברית המועצות מינתה את אלכסיי זכרוב כשגריר החדש בפינלנד.

השלכות

כתוצאה מהטיפול שלו במשבר הבינלאומי, מעמדו של אורהו קקונן כמנהיג המדיניות הפנים בפינלנד התחזק. במהלך עשרים השנים הבאות, קקונן קבע את הרכב הממשלות הפיניות ואין מפלגה או אדם שיכלו להיכנס לממשלה ללא הסכמתו. ההיסטוריונים עדיין חלוקים בדעותיהם לגבי המניעים של קקונן להפלת ממשלת פאגרהולם.

קישורים חיצוניים

• David Arter, Kekkonen and the 'Dark Age' of Finlandised Politics? 9, Irish Studies in International Affairs, עמ' 39–49‏, JSTOR 30001871