מלחמת החורף
מלחמת החורף (בפינית: Talvisota) או המלחמה הסובייטו־פינית (ברוסית: Советско-финская война) הייתה מערכה צבאית בין ברית המועצות לבין פינלנד, שהתחוללה במשך 105 ימים, מ-30 בנובמבר 1939 עד מרץ 1940. המלחמה החלה בפלישה של כוחות הצבא האדום לתוך שטח פינלנד, והסתיימה בהסכם השלום של מוסקבה, אשר חייב את פינלנד לוותר על כעשירית משטחה ועל כחמישית מהיכולת התעשייתית שלה ולמסרם לברית המועצות בתמורה להפסקת הלחימה.
 | ||||||||||||||||||
| חיילים פינים בעמדותיהם | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 30 בנובמבר 1939 – 13 במרץ 1940 (105 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה אחרי | מלחמת ההמשך | |||||||||||||||||
| מקום | מזרח פינלנד | |||||||||||||||||
| תוצאה | הסכם השלום של מוסקבה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
לאחר חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב ופרוץ מלחמת העולם השנייה, דרשה ברית המועצות רשימת ויתורים טריטוריאליים מפינלנד, כדי להרחיק את הגבול בין שתי המדינות מהעיר לנינגרד. הממשלה הפינית סירבה לדרישות, מחשש לעצמאותה, ואי לכך פלשו כוחות הצבא האדום לשטחה. המנהיגות הסובייטית לא צפתה קשיים, לנוכח העדיפות המספרית והחומרית המכרעת של הצבא האדום, וההשערה הייתה כי פינלנד תיכנע במהרה. אולם הצבא הפיני הקטן יחסית, שחייליו היו מיומנים בלוחמת גרילה בתנאי חורף, ניצל את תפקודו הלקוי של הצבא האדום, והצליח לבלום את מתקפתו ולהסב לו אבדות כבדות. פינלנד החזיקה מעמד עד חודש מרץ 1940, אך לאחר הבקעת קו מנרהיים, נאלצו הפינים לקבל את הדרישות הסובייטיות במסגרת הסכם השלום, שסיים את המלחמה.
במהלך המלחמה החלו צרפת ובריטניה בהכנות לסיוע לפינלנד דרך צפון סקנדינביה. תוכנית זו, שכללה אף תפיסה זמנית של מכרות ושל מחצבים בנורווגיה ובשוודיה, דרבנה את גרמניה הנאצית לפלוש לנורווגיה ולדנמרק כחודש בלבד לאחר מלחמת החורף במסגרת "מבצע וסריובונג". יש סברה שהתפקוד הלקוי של הכוחות הסובייטיים במלחמת החורף השפיעו על החלטתו של אדולף היטלר לפלוש לברית המועצות, ולהוציא אל הפועל את מבצע ברברוסה בשנת 1941[3].
רקע
עריכהבמשך כמעט 700 שנים, עד ראשיתה של המאה ה־19, הייתה פינלנד חלק בלתי נפרד מהממלכה השוודית. הצאר אלכסנדר הראשון, שחשש שמא שוודיה תתקוף את סנט פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית, דרך מצר קרליה[4], תקף את שוודיה ב־1809, בעימות שנודע כמלחמה הפינית. צבא האימפריה הרוסית (בתמיכת נפוליאון בונפרטה) כבש את פינלנד, וזו סופחה לרוסיה כדוכסות גדולה. פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר שהתחוללה ברוסיה ב־1917, הביאה לקריסת האימפריה הרוסית אשר פתח בפני הלאומנים הפינים חלון הזדמנויות, וב־6 בדצמבר 1917 הכריז הפרלמנט הפיני על עצמאותה של פינלנד. הבולשביקים שעלו לשלטון ברוסיה, היו חלשים מכדי להתנגד, והם מיהרו להכיר בעצמאות פינלנד שלושה שבועות בלבד לאחר ההכרזה[5]. הפינים הקימו ממשלה דמוקרטית "בורגנית", והדבר היה לצנינים בעיני השלטון הקומוניסטי במוסקבה, שיזם התקוממות קומוניסטית[6] שהפכה למלחמת אזרחים עקובה מדם במשך חמשת החודשים הראשונים של 1918. מצד אחד עמד "המשמר הלבן", שנלחם בשם האנטי־סוציאליסטים, ומצד שני לחם "המשמר האדום", שכלל בעיקר פועלים ואיכרים. במלחמה הזאת ניצח הצבא הלבן בפיקודו של גנרל מנרהיים ובסיוע גרמני את המשמר האדום ושימר בכך את עצמאות פינלנד.
היחסים הפוליטיים בין ברית המועצות לפינלנד
עריכהמערכת היחסים בין ברית המועצות לבין פינלנד הייתה מתוחה וצוננת, ורוויה בחוסר אמון הדדי. לכך היו מספר סיבות: ב־1898 החל ניקולאי השני, קיסר רוסיה לכפות רוסיפיקציה של פינלנד. באותה שנה הוא מינה את ניקולאי בובריקוב לתפקיד מושל־גנרל על פינלנד, שמשימתו העיקרית הייתה להחיל את החוקים הרוסיים על פינלנד, למנוע ממנה הקמת צבא ומערכת פוליטית עצמאית, ובכך לחסל את סיכוייה לעצמאות. ב־1904 נרצח בובריקוב, ותהליך הרוסיפיקציה הואט, אך חודש והגיע לשיאו ב־1914[7]. באותן שנים החלה לקום בפינלנד תנועה לאומנית, שהתבססה על האיבה המתגברת בקרב הפינים כלפי הרוסים. לאחר תבוסת הקומוניסטים במלחמת האזרחים בפינלנד, שוגרה משלחת מתנדבים פינית (אביב 1918) שניסתה לכבוש חלקים מקרליה, השייכת לרוסיה, ללא הצלחה. מספר חודשים מאוחר יותר, התערבה פינלנד במלחמת האזרחים האסטונית, וסייע לגרש את הכוחות הבולשביקים מהמדינה. במרץ 1919 שוגרה משלחת פינית נוספת בת 1,000 איש (בעידוד חשאי מהממשלה) בניסיון לכבוש את העיר הגדולה בקרליה, אונוס (Aunus), אך גם היא כשלה[8]. באוקטובר 1920 נחתם חוזה טרטו, שקבע כי הגבול בין רוסיה לבין פינלנד יהיה זהה לגבול הישן עם הדוכסות הגדולה של פינלנד, כשהעיר פטסמו (Петсамо, בפינית Petsamo) בעלת הנמל נטול הקרח לחוף אוקיינוס הקרח הצפוני ניתנה לפינלנד, ואילו מזרח קרליה ניתן לרוסיה.
המשא ומתן
עריכהבשנת 1932 נחתם הסכם אי התקפה בין ברית המועצות לפינלנד. ההסכם אושר מחדש ב־1934 לתקופה בת עשר שנים. באפריל 1938, הגיעה להלסינקי משלחת גרמנית לציון יום השנה ה־20 להתערבות הגרמנית במלחמת האזרחים הפינית כנגד הקומוניסטים, האנשלוס במרץ ופתיחת המשא־ומתן בין פינלנד לשוודיה על חימוש מחדש של איי אולנד הפינים[א]. לאור ההתרחשויות אלו, החל השלטון הסובייטי במוסקבה לחפש הסדר חדש עם פינלנד[9]. באפריל 1938, פנה איש סגל השגרירות הסובייטית בהלסינקי, בוריס יארטסב (איש NKVD), לשר החוץ הפיני רודולף הולסטי, והציע לו לפתוח בשיחות חשאיות במטרה לשפר את היחסים בין שתי המדינות. הסיבה לכך, לפי יארטסב, הייתה שברית המועצות מאמינה כי גרמניה הנאצית תתקוף אותה במוקדם או במאוחר, מתקפה שתתבצע דרך אדמת פינלנד[10]. במצב כזה, בפני ברית המועצות לא תישאר ברירה והיא תבצע מתקפת מנע דרך פינלנד[11]. במהלך חמשת החודשים הבאים התנהל משא ומתן חשאי בין המדינות, כשהסובייטים מציעים שהפינים ימסרו או יחכרו לברית המועצות מספר איים במפרץ פינלנד לאורך הגישה הימית לנינגרד. הפינים סירבו להצעה.
ב־23 באוגוסט 1939, חתמו שרי החוץ של גרמניה הנאצית ושל ברית המועצות על הסכם אי התקפה, הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, שבו חילקו ביניהן את השליטה במרכז אירופה ובמזרחה. על פי סעיף סודי בהסכם, עברו למרחב ההשפעה הסובייטי המדינות הבלטיות ליטא, לטביה ואסטוניה, וכמו כן פינלנד וחבל בסרביה ברומניה. בעקבות ההסכם תקפה גרמניה את פולין ב־1 בספטמבר וכבשה את כל השטח שהוקצה לה על פי ההסכם, וב־17 בספטמבר פלש הצבא האדום למזרח פולין. בתוך שבועיים השלים הצבא האדום את ההשתלטות על מזרח פולין. עם סיומה של המערכה על פולין, כפו הסובייטים על אסטוניה, ליטא ולטביה הסכמים שהתירו הצבת כוחות של הצבא האדום בנקודות חיוניות בשטחן, וביוני 1940 סופחו מדינות אלו לברית המועצות[12].
ב־5 באוקטובר התבקשה ממשלת פינלנד לשגר נציגים למוסקבה, וב־12 באוקטובר 1939 החלו במוסקבה שיחות בין משלחת פינית לממשל הסובייטי. סטלין הציג בפני הפינים רשימת דרישות, שנועדו לדבריו להגן על גבולותיה של ברית המועצות, ובעיקר על לנינגרד, שהייתה מרוחקת רק 32 קילומטרים מהגבול הפיני: החכרת הבסיס הימי בכף הנקו לשלושים שנה, והתרה לברית המועצות הקמת בסיס שם והצבת 5,000 חיילים; הזזה של הגבול במצר היבשה קרליה, מצפון ללנינגרד, בשלושים וחמישה קילומטרים צפונה, והשמדת כל הביצורים באזור; ויתור על נמל האוקיינוס הארקטי פטסאמו, ועל שלושים איים קטנים במפרץ פינלנד. בתמורה הציעו הסובייטים למסור לפינלנד שטח בן 5,500 קמ"ר של קרליה הצפונית הסובייטית[13].
לרוב הבכירים בממשלה הפינית היה ברור כי ויתורים אלה, שיכללו גם את מרחב ההגנה העיקרי של המדינה, קו מנרהיים, יחלישו אותה מאוד ויהפכו את ריבונותה לכלי ריק מתוכן. מעבר לכך, הייתה דעת הרוב כי ויתורים אלה יובילו לדרישות סובייטיות נוספות, שהפינים לא יהיו מסוגלים להתנגד להן[14]. סירובם של הפינים לדרישות הביא לבסוף לסיום המשא ומתן ב־13 בנובמבר, ללא כל תוצאות.
הפגזת מיינילה
עריכה
ערך מורחב – הפגזת מיינילה
ב־26 בנובמבר 1939, התחוללה תקרית גבול ליד הכפר מיינילה שבקרליה הסובייטית, כשמספר פגזי ארטילריה פגעו בעמדה של הצבא האדום. הסובייטים טענו שההפגזה הרגה ארבעה מחייליהם, והאשימו את הפינים בתקרית. באותו יום דרש שר החוץ מולוטוב שהפינים יסיגו את צבאם כ־25 קילומטרים מהגבול. הפינים הציעו בתגובה ששני הצדדים יסיגו את כוחותיהם מהגבול, ויפתחו בחקירה משותפת לבירור התקרית. ב־28 בנובמבר הודיעה ברית המועצות כי היא מנתקת את קשריה הדיפלומטים עם פינלנד ומבטלת את הסכם האי־תקיפה בגלל עוינות פינית וסכנה לביטחון לנינגרד[15]. רק מספר שנים לאחר המלחמה התברר כי ההפגזה בוצעה במכוון בידי הסובייטים[ב], כדי לספק עילה למלחמה (דבר דומה עשו הגרמנים מספר שבועות קודם לכן, שביימו את תקרית גלייביץ כתירוץ לפלישה לפולין).
הצדדים הלוחמים
עריכהברית המועצות
עריכהכאשר התברר שהמשא ומתן עם פינלנד אינו מוביל לתוצאות, החלו הסובייטים בהכנות למלחמה. רמטכ"ל הצבא האדום, בוריס שפושניקוב, הציג את התוכנית המבצעית שהגה המטה הכללי למתקפה על פינלנד; התוכנית חייבה ריכוז כח ניכר, והכנות קפדניות בהתאם לתנאי השטח, הכוח המגן והבעיות הלוגיסטיות. התקיפה תוכננה להתבצע בחזית צרה דרך המצר הקרלי וקו מנרהיים, ממנו יבקיעו הסובייטים לתוככי פינלנד, כשהצפי היה שהלחימה תימשך מספר חודשים[16]. מעודדים מהניצחון הקל על פולין, ציפו סטלין, שר ההגנה קלימנט וורושילוב ומזכיר המפלגה בלנינגרד אנדריי ז'דאנוב לניצחון מהיר על פינלנד ודחו את תוכניתו של שפושניקוב. במקום זאת, הטיל סטלין את האחריות למתקפה רק על פיקוד לנינגרד בראשות קיריל מרצקוב. תוכניתו של מרצקוב הייתה לתקיפה בחזית רחבה ככל האפשר, לאורך כל הגבול המשותף עם פינלנד (מעל 1,000 קילומטר), כשהמאמץ העיקרי יגיע במצר הקרלי בקו מנרהיים ושלושה מאמצי משנה יגיעו מצפון לאגם לדוגה ויכוונו לאיגוף קו מנרהיים, ביתור פינלנד לשניים במרכז וניתוקה של פינלנד מהצפון. הנחת העבודה של מרצקוב, שהושפעה מהדרג הפוליטי, הייתה שהלחימה תגמר בזמן קצר לאור העליונות הסובייטית וכי הפינים ימהרו להיכנע לאחר שיבינו את היקף הכח התוקף אותם. לפי שר החוץ מולוטוב, הדעה הרווחת בפיקוד העליון הייתה שהמלחמה תימשך שנים עשר יום בלבד[17]. כתוצאה מהלך רוח זה, הוקדש זמן מועט להכנות למתקפה, עבודת המטה הצבאי לא הייתה קפדנית מספיק ולא הוכנה תשתית לוגיסטית ראויה.
פיקוד
עריכהבראש הפיקוד העליון של ברית המועצות עמד המזכיר הכללי של המפלגה, סטלין. מועצת ההגנה העליונה הורכבה משרים בכירים במפלגה, ביניהם שר החוץ מולוטוב, שר ההגנה ק. וורושילוב, סגן שר ההגנה גריגורי קוליק ואנדריי ז'דאנוב. תחת מועצת ההגנה העליונה פעל המטה הכללי של הצבא האדום בראשות שפושניקוב, שהיה למעשה כפוף למשרד ההגנה.
הטיהורים הגדולים שעשה סטלין בקצונת הצבא האדום בשנים 1937–1938 החלישו מאוד את צבאו. בין הקצינים שנרצחו או נאסרו היו שלושה מחמשת המרשלים של ברית המועצות, 13 מ־15 מפקדי הארמיות, 57 מ־85 מפקדי הקורפוסים, 110 מ־195 מפקדי הדיוויזיות, ו־220 מ־406 מפקדי הרגימנטים[18]. את מקומם תפסו פעמים רבות קצינים צעירים, שחסרו ניסיון נדרש, אך נחשבו נאמנים יותר למפלגה. יתרה מכך, המעורבות הפוליטית בצבא הביאה לכך שכל פקודה מבצעית בשטח נאלצה לקבל את הסכמת הקומיסר הפוליטי הכפוף למפלגה. כתוצאה מסיבות אלו, הפיקוד הסובייטי התאפיין בהיעדר גמישות, יוזמה וחשיבה עצמאית, ומפקדיו נטו להיצמד לפקודות וחששו מקבלת החלטות עצמאיות. יכולתו של הצבא לנהל מלחמה מוצלחת נפגעה מאוד.
סדר כוחות וציודו של הצבא האדום
עריכהלרשותו של פיקוד לנינגרד בראשותו של מרצקוב עמדו 24 דיוויזיות, כ־450,000 חיילים, מעל ל־2,000 טנקים ו־1,000 מטוסי קרב והפצצה, כרבע מכלל סדר הכוחות של הצבא האדום ב־1939. בסך הכל, נהנו הסובייטים מיתרון גדול על פינלנד של 3 ל־1 בכח אדם, 80 ל־1 בטנקים, 5 ל־1 בארטילריה ו־5.5 ל־1 במטוסים[19]. עוצבות השריון של הצבא האדום הושתתו בעיקר על טנקים קלים מדגמי BT, T-26 ו־T-37, וכמו כן טנקים בינוניים מדגם T-28.
הפיקוד הצבאי המשיך לדגול בתורת הלחימה של מתקפה לעומק, גם לאחר הוצאתו להורג של הוגה תורה זו, מיכאיל טוכאצ'בסקי ב־1937. הלקחים שנרכשו ממלחמת האזרחים בספרד ומהקרבות נגד צבא יפן בחלקין גול ואגם חסן באו לידי ביטוי בעדכון תורת הלחימה בסתיו 1939 שכלל את הצורך לשפר את ריכוזי האש בהתקפה, להכין דרגי עתודה ולבצע חילופים תכופים יותר בין הכוחות בחזית לבין העתודות[20].
היערכותו של הצבא האדום ב־30 בנובמבר:
- ארמייה ה־7 בפיקודו של ג'נרל יאקובלב במצר קרליה הייתה המאמץ הסובייטי העיקרי (מעל 40 אחוז מהכח). מטרותיה היו הבקעת קו מנרהיים, כיבוש ויפורי (ויבורג), ולבסוף כיבוש הלסינקי[21]. הארמייה כללה 10 דיוויזיות חי"ר, 3 בריגדות טנקים, קורפוס ממוכן, ומספר רב של קני ארטילריה. בסך הכל היו לה כ־200,000 חיילים ו־1,500 טנקים. בהמשך היא פוצלה לארמיות 7 ו־13.
- ארמייה ה־8 בפיקודו של גנרל חברוב הוצבה צפונית לאגם לדוגה, ומשימתה הייתה לפרוץ דרך ההגנה הפינית הדלילה יחסית באזור, לנוע דרומה ולתקוף את קו מנרהיים מעורפו. הארמייה כללה 6 דיוויזיות חי"ר ו־2 בריגדות טנקים, ובהן בסך הכל 130 אלף חיילים ו־400 טנקים.
- ארמייה ה־9 בפיקודו של גנרל דוקנוב, נערכה מול מרכז פינלנד כדי לבתר אותה לשניים ולפגוע במרכזי תקשורת. היא כללה 3 דיוויזיות חי"ר (דיוויזיה נוספת הצטרפה מאוחר יותר).
- הארמייה ה־14 בפיקודו של גנרל פרולוב הוצבה במורמנסק בצפון, ומשימתה לכבוש את הנמל הארקטי בפטסמו, ולבסוף את העיר רובניימי, מרכז התקשורת היחיד של פינלנד בצפון ואזור עשיר במכרות ניקל. היא כללה 3 דיוויזיות חי"ר ויחידות שריון מסייעות.
פינלנד
עריכה- ערך מורחב – קו מנרהיים
החל משנות העשרים של המאה העשרים, החלו הפינים בבניית מערך ביצורים לרוחב 100 הקילומטרים של המצר הקרלי, שנועד לעצור מתקפה מצד ברית המועצות. מרחב ההגנה הזה, שזכה לכינוי "קו מנרהיים", נבנה לעומק של כ־50 קילומטרים על פי שיטת "ההגנה לעומק" שפיתחו הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, כשאגפיו מוגנים על ידי ימות, ותוך ניצול והתחשבות בתנאי קרקע. בחזית הקו הוקמה רצועת אבטחה שכללה מכשולים רבים וכוחות מחפים בעומק 15–25 ק"מ. מאחוריה השתרעה רצועת ההגנה העיקרית בעומק של 10–15 ק"מ שהייתה תשלובת של מתחמים מבוצרים מבטון על פני הקרקע והן מתחתיה, וביניהם שטחי השמדה שכללו מוצבים שהיו מקושרים ביניהם בתעלות קשר. ברצועה הזאת היו עמדות של תותחי נ"ט, מקלעים וארטילריה, מוקשים ומכשולים אחרים. אחרי הרצועה העיקרית נבנו עוד שתי רצועות הגנה פחות חזקות, אולם גם הן היו בנויות באותה שיטה.
כוחותיה של פינלנד היו מתורגלים ומאומנים היטב לנצל באופן מיטבי את תנאי הקרקע של מדינתם, התמחו בלחימה מטווח קרוב, בצליפה, בטקטיקת גרילה ובהפעלת כוחות קטנים וניידים שנעו על מגלשי סקי. החיילים הפינים נהנו ממורל ומוטיבציה גבוהים, ועודדו לקיחת יוזמה בשדה הקרב. אחת הטקטיקות הידועות שבהן נקטו הכוחות הפינים נודעה בכינוי "מוטי" (Motti)[ג]. הפינים היו מבתרים טורים של הצבא האדום, מנתקים את קווי האספקה שלהם, ומטרידים אותם באמצעות צוותים קטנים וניידים, עד לחיסולן של היחידות המנותקות.
סדר הכוחות של צבא פינלנד
עריכהאוכלוסייתה של פינלנד מנתה ב־1939 3.65 מיליון נפש. בעת שפרצה המלחמה, עמדו לרשות צבא פינלנד 9 דיוויזיות (כולן חיל־רגלים) ועוד כמה עשרות יחידות עצמאיות - כל יחידה בהיקף של פלוגה עד גדוד - שאורגנו בצוותי קרב. בסך הכל עמדו לרשות צבא פינלנד 127,800 חיילים סדירים, כ־100,000 חיילי מילואים ועוד כ־112 אלף חיילי "משמר המולדת"[ד].
היערכותו של צבא פינלנד ב־30 בנובמבר 1939:
- ארמיית המצר הקרלי בפיקודו של גנרל הוגו אוסטרמן, כללה שני קורפוסים - 2 ו־3 - ובהם 5 דיוויזיות שנערכו בקו מנרהיים, בדרומה של פינלנד, מרחב ההגנה העיקרי.
- הקורפוס ה־4 בפיקודו של יוהו הייסקנן (הוחלף זמן קצר מכן בידי וולדמאר הגלונד), כלל 2 דיוויזיות שנערכו מצפון לאגם לדוגה.
- בגזרה שמצפון לאגם לדוגה ועד פטסמו בגבולה הצפוני של פינלנד, נערך אגד של צוותי קרב פלוגתיים וגדודיים בפיקודו של גנרל ויליו ּּטואומפו.
- שתי דיוויזיות נוספות נשארו עתודת המטה הכללי בפיקודו הישיר של מרשל מנרהיים.
ציוד וחימוש
עריכההצבא הפיני היה דל באמצעים ובתקציב (בייחוד אל מול ברית המועצות), בעיקר לנוכח הקיצוץ בתקציב הביטחון בשנות השלושים. הוא היה מבוסס כמעט כולו על חיילי רגלים, ומרבית הציוד שלו היה מיושן. חיל השריון הפיני כלל כמה עשרות טנקים מיושנים שיעילותם בקרב הייתה זניחה: כ־32 טנקים קלים מדגם רנו FT מתקופת מלחמת העולם הראשונה, ועוד 27 טנקי ויקרס 6 טון קלים שפינלנד רכשה מבריטניה, ללא כל חימוש עליהם. גם מלאי כלי הנשק כנגד טנקים שעמדו לרשות הפינים בתחילת המלחמה היה קטן ביותר, וכלל רק 50 תותחים נ"ט שוודים מדגם בופורס בקוטר 37 מ"מ, שהונפקו לחיילים מספר שבועות לפני תחילת המלחמה; כדי להתגבר על המחסור בנשקי נ"ט קונבנציונליים, פנו הפינים לאמצעים מאולתרים וזולים, דוגמת בקבוק מולוטוב ממנו ייצרו הפינים חצי מיליון יחידות עד סיומה של מלחמת החורף[22].
לרשות הצבא הפיני עמדו רק 600 קני ארטילריה מסוגים שונים, רובם כלים מיושנים שנלקחו שלל במלחמת העצמאות, הנפוץ ביניהם היה התותח דגם 1902 הרוסי בקוטר 76 מ"מ. חמור מכך, מלאי התחמושת בת 270,000 הפגזים הייתה אמורה להספיק לשבוע לחימה בלבד. עם זאת, האימונים וטקטיקת התותחנות הפינית היו עדיפים על אלה בצד הסובייטי. ציוד הקשר היה במצב רע. חיל האוויר מנה קרוב ל־120 מטוסים, מתוכם 46 מטוסי קרב, 15 מפציצים ועוד כ־60 מטוסים קלים ומטוסי סיור, אולם מעט מהם היו מודרניים.
ביזורה הגדול של תשתית מפעלי הנשק של פינלנד התברר כיתרון מכריע במלחמה. ברית המועצות סימנה את התשתית הזאת כמטרה עיקרית להפצצות אבל מכיוון שהיא לא הייתה מרוכזת במפעלים גדולים אלא מפוזרת בין המוני סדנאות קטנות - אחרי לא פחות מ-2,075 גיחות של חיל האוויר הסובייטי, רק 5% מהתשתית של המדינה חוסלה[23].
תנאי קרקע ואקלים
עריכה- ערך מורחב – גאוגרפיה של פינלנד
פינלנד השתרעה על שטח של כ־410 אלף קילומטר רבוע, מרבית שטחה מישורי, מיוער ובלתי מיושב וכולל 187,888 אגמים ו־179,584 איים. גבולה עם ברית המועצות נמתח לאורך כ־1,200 ק"מ, ממצר קרליה בדרום, הנמצא בין מפרץ פינלנד לאגם לדוגה, עד לאוקיינוס הארקטי בצפון. בהתאם לתנאי השטח, המטכ"ל הפיני העריך שעיקר האיום של הצבא האדום יגיע מדרום, במצר קרליה, ומצפון לאגם לדוגה, בעוד שבכל החלק הצפוני של פינלנד לא יבוצעו פעילויות לחימה משמעותיות בשל תנאי שטח קשים[24]; אזור זה אופיין בהיעדר דרכים וצירים, רובו מכוסה יערות, והוא אינו מתאים לכוחות ממוכנים ומשוריינים.
קווי הרוחב מהווים את ההשפעה המרכזית על אקלימה של פינלנד. בגלל מיקומה הצפוני, החורף הוא העונה הארוכה ביותר. בממוצע, החורף נמשך מתחילת דצמבר עד אמצע מרץ באזור דרום־מערב ובארכיפלג, ומתחילת אוקטובר עד תחילת מאי באזור לפלנד הצפוני. משמעות הדבר היא שהאזורים הדרומיים יותר של המדינה מכוסים בשלג במשך כ־4 חודשים מהשנה, והאזורים הצפוניים - כ־7 חודשים מהשנה. הטמפרטורות במהלך המלחמה ירדו עד 30 מעלות מתחת לאפס, ואף 50 מעלות באזור לפלנד. רבים מחיילי הצבא האדום נשלחו למערכה ללא ביגוד חורפי מספק, והכוחות הסובייטים בלפלנד הקפואה סבלו קשות מהקור העז. לטמפרטורות הנמוכות היו השלכות נוספות: הרובה התקני של הצבא האדום, מוסין נגאן בקוטר 7.62 מ"מ, יצא מכלל פעולה כשהטמפרטורות ירדו מתחת ל־15 מעלות מתחת לאפס, משום ששמן הסיכה שלו קפא, והמנועים של כלי הרכב המשוריינים היו חייבים לפעול בלי הפוגה, אחרת היו קופאים ויוצאים מכלל שימוש[25].
המלחמה
עריכהתחילת המתקפה הסובייטית
עריכה
ב־30 בנובמבר בשעה 06:50, פתחו כוחות הצבא האדום במהלומה ארטילרית ואווירית על מטרות בפינלנד, ללא הכרזת מלחמה רשמית[26]. כמה מאות אזרחים נפגעו כתוצאה מההפגזה האווירית, בעיקר בהלסינקי הבירה. כעבור 70 דקות, בשעה 08:00, הסתיימה ההפגזה, וארבע הארמיות הסובייטיות החלו את מתקפתן בצירי הדרכים העיקריות לאורך הגבול עם פינלנד, מהים הבלטי ועד לאוקיינוס הקרח הצפוני. המאמץ העיקרי של הכוחות הסובייטים היה במצר הקרלי, בקו מנרהיים. על אף נחיתותם המספרית הניכרת, התגלו הכוחות הפיניים כיריב נועז ומיומן, בהשתמשם בטקטיקת גרילה, ביחידות אלפיניסטיות מהירות העוטות מדי הסוואה לבנים, ומעל לכל - בידע שרכשו אודות לחימת חורף.
את המלחמה נהוג לחלק לשלושה שלבים עיקריים: השלב הראשון (30 בנובמבר עד 22 בדצמבר 1939) החל עם מתקפה כוללת של הצבא האדום לאורך כל הגבול, שנבלמה בידי הצבא הפיני. השלב השני (23 בדצמבר עד 10 בפברואר 1940) כלל לחימה סטטית ברוב הגזרות, אותה ניצלו הצדדים לארגון ולהיערכות מחדש. השלב השלישי (11 בפברואר עד 13 במרץ 1940) - חידוש המתקפה של הצבא האדום במצר הקרלי, והבקעת קו מנרהיים.
הפינים סבלו מקשיים לוגיסטיים חמורים. בראשית המלחמה, רק החיילים שעברו טירונות ואימונים סדירים קיבלו מדים ונשק. שאר המגויסים נאלצו לתפור את מדיהם ואף להשיג נשק משלהם. הפינים נקטו במספר דרכים על מנת להתמודד עם המצב, כשהחשובה בהן הייתה תפיסת ציוד, כלי נשק ותחמושת מהאויב. למזלם, הצבא הפיני לא שינה את קוטר הנשק לאחר ההכרזה על עצמאות פינלנד, וכך היה יכול להשתמש בתחמושת הסובייטית.
הרפובליקה הדמוקרטית של פינלנד
עריכהב־1 בדצמבר 1939 הקימו הסובייטים בכפר טריוקי, שנכבש זה עתה, את ה"רפובליקה הדמוקרטית של פינלנד", ממשלת בובות בראשות הקומוניסט הפיני אוטו קוסינן (Otto Wille Kuusinen), ראש המפלגה הקומוניסטית של פינלנד שערק למוסקבה לאחר תבוסת הקומוניסטים ב־1918. בצעד זה ביקשו הסובייטים להמחיש את אי־הכרתם בממשלתה הנבחרת של פינלנד, ולעודד את עריקתם של הסוציאליסטים הפינים משורות הצבא. קוסינן קרא לפינים להתקומם נגד ממשלתם, ולהתגייס ל"צבא הפיני העממי" ולסייע לצבא האדום בשחרור פינלנד. בסיכומו של דבר, ממשלת הבובות נחלה כישלון - האזרחים המשיכו לתמוך בממשלתם החוקית, ומספר זניח במיוחד הצטרף לצבא העממי - ושטחה סופח בסופו של דבר לגבולות ברית המועצות בתור מחוז קרליה.
המתקפה על המצר הקרלי
עריכהבשעות הבוקר של ה־30 בנובמבר 1939, פתחו קורפוסי הרובאים ה־50 וה־19 מהארמייה ה־7 הסובייטית בהתקפה לרוחב כל המצר הקרלי, בחזית שהשתרעה לאורך כ־70 קילומטרים, כשיעדם הסופי היה הבקעת קו מנרהיים, וחדירה לפנים הארץ. הכוח הסובייטי התוקף כלל 8 דיוויזיות רובאים, אחת נוספת בעתודת הארמייה, ושלוש בריגדות טנקים, בכח כולל של 120,00 חיילים, 1,000 טנקים, ו־600 קני ארטילריה. מולם נערכה ארמיית המצר הקרלי הפינית, שהורכבה מהקורפוסים ה־2 וה־3 (5 דיוויזיות רגלים). המגינים הפינים בגזרה זו סבלו מנחיתות מספרית גדולה, הן בכח אדם והן בציוד, אך הם הסתמכו על רצועת ההגנה של קו מנרהיים.
כבר עם תחילת המתקפה, נתקלו כוחות החלוץ הסובייטים בהתנגדות מהגייסות המחפים הפינים, משדות מוקשים רבים וממכשולים נגד טנקים, שעיכבו אותם באופן ניכר. דיוויזיה 70 הסובייטית מקורפוס 19 הצליחה אמנם להשיג את יעדה, ולכבוש את עיירת הגבול הפינית טריוקי (Terijoki) ב־1 בדצמבר 1939, אך שאר ההתקדמות של הארמייה הייתה איטית. מטות החטיבות איבדו מהר מאוד את השליטה והתקשורת על כוחותיהם הקדמיים, בשל בעיות ומחסור בציוד קשר, וכן בגלל היתקלותם החוזרת ונשנית בשדות מוקשים מחופים באש הכוחות הפינים הנסוגים, שניצלו היטב את המכשולים הטבעיים והמלאכותיים. בקרב החיילים והמפקדים החלה להיווצר "פאניקת מוקשים", והבעיה הוחמרה כל כך, שבלנינגרד החלו לייצר בבהילות גלאי מוקשים[27]. אמצעי נוסף שנקטו הכוחות הסובייטים כדי להתגבר על הבעיה היה לצרף יחידות של הנדסה קרבית לכוחות החלוץ, שתפקידן היה לנוע לפני הכוח העיקרי ולגלות את מכשולי האויב.
ב־15 בדצמבר פתחה הארמייה השביעית במתקפה רבתי חדשה, במטרה להבקיע את קו מנרהיים באזור הנהר טאיפאלה במזרח, ובאזור הכפר סומה במערב, שהיה חלק מרצועת ההגנה העיקרית והיה למעשה מפתח בדרך לוויפורי במערב, העיר השנייה בגודלה בפינלנד, ויעד עיקרי של הארמייה. למתקפה הקרקעית קדמה הרעשה ארטילרית והפגזה אווירית בת שמונה שעות על טאיפאלה. לאחר ההפגזה, החל הקורפוס ה־50 לצלוח את נהר טאיפאלה, וכעבור יומיים שיגר הקורפוס ה־19, מתוגבר בקורפוס הטנקים ה־10, ובשתי דיוויזיות מן קורפוס 50, את מתקפתו באזור סומה. למן ההתחלה לוותה המתקפה בכשלים ארגוניים בכל הדרגים בארמייה השביעית[28]. ב־18 בדצמבר, לאחר שהתברר כישלון המתקפה, הורה מרצקוב, מפקד הארמייה, לפתוח במתקפה חדשה, עם שינויים קלים בתורת הלחימה: יחידות של הנדסה קרבית יתקדמו לפני כוחות החלוץ ויסירו מכשולים נגד טנקים, בעוד יחידות הטנקים ימתינו להבקעה כדי לשמור על כוחם.
בפועל, יישום ההוראות היה חלקי, והמתקפה החלה לדעוך ב־20 בדצמבר, מבלי שהושגה התקדמות משמעותית. ההתקפה הסובייטית בסומה נתקלה במערך מבוצר לעומק שכלל 41 מוצבים, והיה למעשה החזק ביותר בקו מנרהיים. ב־19 בדצמבר הצליחו אמנם כ־20 טנקים סובייטים להבקיע דרך פרצה בת קילומטר באגף המזרחי של הקו, ולחדור לעומק המערך, אולם יחידות הרגלים המסייעות כשלו לחבור אליהם, והם ננטשו בשטח הפיני.
בעוד הארמייה השביעית נערכה מחדש למתקפה נוספת במצר הקרלי, החליט הפיקוד הפיני ליטול את היוזמה ולבצע מתקפת־נגד. המשימה הוטלה על הקורפוס הפיני ה־2, שהחל את מתקפתו על הקורפוס ה־19 הסובייטי ב־23 בדצמבר. אמנם, הקורפוס ה־2 השיג התקדמות דלה ביותר בת קילומטרים אחדים בסך הכל, ונאלץ לסגת באותו יום לקווי ההתחלה שלו, אך המתקפה הצליחה לשבש מאוד את תוכנית המתקפה הסובייטית, והעסיקה כוחות רבים שנאלצו להתגונן ולא יכלו לקחת חלק במתקפה המתוכננת. יומיים מאוחר יותר, ב־25 בדצמבר, שיגר הקורפוס ה־50 הסובייטי באגף ימין של המצר הקרלי, מתקפה שתוכננה בקפידה, אולם גם היא נבלמה על ידי המוצבים הפינים ואש ארטילרית, וב־28 בדצמבר הופסקה בלי שהושגה התקדמות כלשהי. בעקבות כישלון זה הופסקה למעשה המתקפה במצר הקרלי למשך כחודשיים, כאשר הצדדים ניצלו את ההפוגה להתאוששות, מילוי שורותיהם והתארגנות מחדש. בסך הכל הסתכמה הצלחתה של הארמייה השביעית בחדירה בת קילומטרים לשטח הפיני תוך אבדות כבדות, והמטרה העיקרית של הבקעת קו מנרהיים, לא הושגה.
המתקפה מצפון לאגם לדוגה
עריכהארמייה 8 של הצבא האדום נועדה לתקוף צפונית לאגם לדוגה במטרה לאגף את קו מנרהיים מעורפו. הארמייה, שכללה 5 דיוויזיות בדרג הראשון ודיוויזיה נוספת בעתודה, החלה במתקפה בגזרה ברוחב 300 ק"מ, על חמשת הצירים הקיימים. יעדה העיקרי היה העיירה סורטוולה. לוח הזמנים הצפוי להשלמת יעדי הארמייה היה בין 12 ל־15 ימים. מספר החיילים הגדול שפרס הצבא האדום בגזרה, הפתיע את המטכ"ל הפיני, שהעריך כי לא יבוצעו מתקפות רחבות היקף שם בגלל תנאי השטח הקשים. הכוחות הפינים בגזרה כללו את הדיוויזיה ה־12 והדיוויזיה ה־13, בסיוע צוותי קרב גדודיים. התקדמות הכוחות הסובייטים הייתה איטית מן ההתחלה, עקב מחסומים על הכבישים, מוקשים וגשרים שהושמדו בידי הפינים הנסוגים, שניהלו קרבות נסיגה והשהייה על חמשת הצירים. מעבר לכך, הכוחות הסובייטים הממונעים היו מוגבלים לתנועה בצירים בלבד, והחלו להיווצר פקקי תנועה ארוכים, אותם ניצלו יחידות פיניות מיומנות כדי לפגוע בסובייטים בטקטיקת גרילה, שגבתה מהצבא האדום אבדות גדולות.
קורפוס 56 הסובייטי[ה], על שלוש הדיוויזיות שלו, תקף בדרום הגזרה, מצפון לאגם לדוגה, בעוד קורפוס 1[ו], שכלל 2 דיוויזיות ואחת נוספת בעתודה, תקף צפונה משם, בתפר שבין ארמיות 8 ו־9. ב־4 בדצמבר, התברר לפיקוד לנינגרד שהמתקפה של ארמייה 8 בגזרה זו נבלמה, ואי לכך הדיח מרצקוב את מפקד הארמייה, חברוב, והחליפו בסגנו, ולדימיר קורדיומוב. ב־11 בדצמבר, הצליחו יחידות חלוץ מהדיוויזיה ה־18 לחבור לדיוויזיה 168, בסביבת העיירה פיטקאראנטה, על גדת אגם לדוגה. באותה עת, הפיקוד העליון הפיני תגבר את כוחותיו באזור, ובאמצע דצמבר החלו כוחות גרילה פינים לתקוף את דיוויזיה 18, שקווי התקשורת שלה הוארכו יתר על המידה, הצליחו לבתרה לכיסים מבודדים, וניתקו אותה למעשה מדיוויזיה 168, שעורפה היה חשוף כעת למתקפה פינית.
צפונה משם, דיוויזיה 139[ז] התקדמה במהירות בימים הראשונים, והצליחה להגיע עד לפאתי הכפר טולביארוי, 50 ק"מ מקו הגבול. לאחר מספר ימי לחימה רצופים, אנשיה של דיוויזיה 139 הגיעו למצב של תשישות מוחלטת, ומתקפתם נבלמה למעשה ב־12 בדצמבר[29]. אמנם, דיוויזיה 75 הסובייטית נשלחה לעזרתה, באמצע דצמבר, אך גם זה לא סייע לבלום את מתקפות הנגד שערכו הכוחות הפינים, ושתי הדיוויזיות החלו בנסיגה הדרגתית. ב־23 בדצמבר עברו שתי הדיוויזיות לקו מגננה על גדת הנהר יוקי, מספר קילומטרים מהגבול, ונשארו שם עד לסיומה של המלחמה, וכך גם הכוח הפיני, שנאלץ להעביר כוחות למצר הקרלי[ח]. דיוויזיה 155 הצליחה להתקדם עד לפאתי אוינאלסאלמי, שם נבלמה בידי צוות קרב פיני ב־9 בדצמבר, ושני הצדדים נשארו בקווים אלה עד לסיום המלחמה[30].
הגזרה המרכזית
עריכהבמרכזה של פינלנד, ממזרח, תקפה ארמייה 9 הסובייטית גזרה ברוחב 450 ק"מ, במטרה לבתר את פינלנד לשניים, לפגוע במרכזי תקשורת, ולהשתלט על מסילת הברזל הפינית־שוודית בקאמי, ובכך למנוע סיוע חיצוני לפינים. יעדה הסופי של הארמייה היה המפרץ הבוטני במערב. המטכ"ל הפיני העריך כי לא תבוצע מתקפה רצינית במרכז פינלנד, בגלל תנאי השטח הקשים, ואי לכך הותיר רק מספר מצומצם של צוותי קרב גדודיים להגן על הגזרה. מפקד הארמייה ה־9, דוקנוב, תכנן לתקוף בשלושה כיוונים לכל רוחב הגזרה. בדרום תתקדם דיוויזיה 54 לעבר קומו, במרכז תתקוף דיוויזיה 163 לעבר יעדה בסואומוסאלמי, ובצפון תתקוף דיוויזיה 122, כאשר יעדה הסופי היה בירת לפלנד, רוויניאמי, שם היא צפויה לחבור עם דיוויזיה 104 מהארמייה ה־14, שתתקדם מפטסמו בצפון. גזרה זו אופיינה בישימון רחב, ביערות ואגמים רבים, שתיעלו את הכוחות הסובייטים לצירים הבודדים באזור, ואפשרו לפינים לתכנן סדרה של מארבים מוצלחים שגבו מחיר כבד מהצבא האדום.
דיוויזיה 54 ההררית התקדמה מהר תחילה לכיוון מערב אל מול מחסומי דרכים חלשים בדרכה, אולם אז נתקלה בהתנגדות כבדה מצד צוות הקרב הגדודי הפיני ה־14 שחש לגזרה. צוות הקרב הצליח לעכב את התקדמותה של דיוויזיה 54, שיחידות החלוץ שלה הצליחו להתקדם לקראת סוף דצמבר עד למרחק של 15 ק"מ מיעדה, קומו[31]. ב־18 בינואר, קיבלה דיוויזיה 9 הפינית כולה פקודה לנוע דרומה ולבלום את דיוויזיה 54, שכעת התחפרה בקווי הגנה חזקים. הפינים הצליחו לכתר את הדיוויזיה הסובייטית, אך לא להכניעה[ט], והמצב בגזרה זו נשאר עד לסיום המלחמה. בצפון, דיוויזיה 122 נתקלה בהתנגדות עיקשת מצד צוות הקרב הגדודי ה־18, והצליחה להשלים את ההשתלטות על יעדה הראשוני, הכפר סאלה, ב־10 בדצמבר. לאחר מכן, פיצלה הדיוויזיה את כוחה והתקדמה בשני צירים לעבר הכפרים פלקוסניימי וקמיארבי, על נהר קמיוקי. הפיקוד הפיני העליון הגיב למצב ותגבר את הכח הפיני בגזרה, שכלל ב־17 בדצמבר שבעה גדודי חי"ר. לאחר שהתקדמות דיוויזיה 122 נבלמה באבדות כבדות, היא תוגברה בדיוויזיה 88 הרעננה, אולם עדיין לא הושגה. בתחילת חודש ינואר, נסוג הכח הסובייטי לעמדת מגננה חזקה על רכסי הרים, מספר קילומטרים מערבית מהכפר מרקאיארבי. כתוצאה מכך, לא בוצע עוד ניסיון הבקעה סובייטי בגזרה זו עד לסוף המלחמה[32]. עומק החדירה של הצבא האדום בגזרה זו הסתכם ב־70 ק"מ לתוככי שטח פינלנד.
במרכז, דיוויזיה 163 נעה על כביש סודי בגבול הסובייטי־פיני, אשר נבנה במהלך החודשים שקדמו למלחמה. הדיוויזיה התקדמה תחילה במהירות, והצליחה להשיג הפתעה טקטית ולכבוש את סואומוסאלמי בימים הראשונים של דצמבר, עם התנגדות מועטה, לאחר שהכוחות הפינים שרפו את הכפר והשאירו אדמה חרוכה. בעקבות כיבוש סואומוסאלמי, הטיל מנרהיים צוות קרב חטיבתי מהעתודה של צבא פינלנד לכיוון סואומוסאלמי, במטרה להשתלט עליו מחדש. צוות הקרב הפיני, שמנה כ־4,000 חיילים, לא היה מצויד כהלכה, וחסר נשקי נ"ט ונ"מ, ולא נשא אף כלי ארטילרי[33]. ב־11 בדצמבר, הצליח כוח פיני מהחטיבה לנתק את כביש סואומוסאלמי־ראאטה, הנמצא דרומית לכפר סואומוסאלמי, ובכך ניתק למעשה את דיוויזיה 163 הסובייטית. כתוצאה מכך, נשלחה הדיוויזיה הממונעת ה־44 הסובייטית מעתודת הארמייה, מאזור היערכות בגבול ברית המועצות־פינלנד, לעבר הכפר ראאטה כדי לחלץ את דיוויזיה 163. דיוויזיה 44, על 17,000 אנשיה, נחשבה ליחידת עילית, והייתה מצוידת בקני ארטילריה רבים ובבריגדת טנקים שכללה 43 טנקים מדגם T-28[34]. עם זאת, תנועתה של הדיוויזיה זוהתה בידי מטוסי סיור פיניים, ומטה החטיבה הפיני הצליח להיערך בהתאם, על אף נחיתותו המספרית הגדולה.
בשבוע השני של דצמבר, החלו כוחות פיניים לתקוף את דיוויזיה 163 בסואומוסאלמי, וכעבור מספר ימים הצליחו להשתלט מחדש על הכפר, בעוד שארית הכוח הסובייטי נהדף לכיוון צפון מערב. ב־20 בדצמבר ריכזו הפינים בגזרה כוחות נוספים מעתודת המטכ"ל שלהם, ועתה עמדה לרשותם דיוויזיה שלמה, הדיוויזיה ה־9. באותו יום יירטו הפינים תשדורת אלחוטית לא מוצפנת שנשלחה ממטה הארמייה התשיעית לדיוויזיה 44, ואי לכך ידעו בדיוק את מטרותיה[35]. דיוויזיה 44 הגיעה למרחק מספר קילומטרים מסואומוסאלמי, אך נבלמה במקום בידי מחסומי דרכים מאוישים בדלילות והתקפות גרילה פיניות, ולא עשתה מאמץ לחבור לדיוויזיה 163. ב־24 בדצמבר, ניסו אנשיה של דיוויזיה 163, שסבלו ממחסור חמור באוכל וביגוד חורפי, לפרוץ מזרחה מטבעת הכיתור הפינית. כעבור מספר ימים של לחימה, הדיוויזיה נשברה למעשה ומרבית אנשיה שנותרו נמלטו על פני אגם קיאנטיירווי הקפוא. בו בעת שיגרו הפינים שני מפציצים בינוניים מדגם בריסטול בלנהיים לרסק את הקרח, ואנשים, טנקים וכלי רכב טבעו באגם הקפוא. לפי הערכות הפינים, איבדה דיוויזיה 163 מעל 5,000 הרוגים, ועוד 500 שבויים[36].
לאחר השמדתה של דיוויזיה 163, פנתה דיוויזיה 9 הפינית לתקוף את דיוויזיה 44, שכוחותיה נמתחו בטור על פני 30 קילומטרים, ממזרח סואומוסאלמי עד ראאטה על פני הציר הראשי. בליל ה־1-2 בינואר 1940, כח פיני בן 1,000 חיילים מהגדוד ה־1 התקדם כמה מאות מטרים דרומית מכביש ראאטה, בעורפה של דיוויזיה 44, הקים מחסום על הציר וניתק אותה. במהלך הימים הבאים, עשו הפינים שימוש בטקטיקת ה'מוטי', וביתקו את הדיוויזיה למספר חלקים; אז תקפו כוחות פינים ניידים את היחידות המכותרות, עד להשמדתן. ב־6 בינואר אישרה הסטאבקה לדיוויזיה לסגת, אולם עד אז היא ספגה אלפי אבדות, והושמדה למעשה[י]. לידי הפינים נפל שלל רב שהסתכם ב־42 טנקים, 70 תותחי שדה, 30 תותחי נ"ט, 270 משאיות, 300 מקלעים, ומעל ל־1,100 סוסים.
הגזרה הצפונית
עריכהבצפונה של פינלנד, תקפה הארמייה ה־14 הסובייטית, שכללה את הדיוויזיות 104 ו־52, ודיוויזיה נוספת בעתודה, את נמל פטסמו. הכוחות הפינים בגזרה סבלו מנחיתות עצומה בחיילים, והורכבו משני צוותי קרב פלוגתיים בסך הכל. הסובייטים ביצעו מתקפה משולבת, כאשר דיוויזיה 104 תקפה ממזרח לפסטמו, בעוד דיוויזיה 52 הונחתה בנמל ובסביבתו באמצעות ספינות. צוותי הקרב הפלוגתיים פינים נסוגו דרומה כמעט ללא התנגדות, לאחר שפוצצו את תחנת הכוח בעיר וחיבלו בחלק ממחסני הנמל. לאחר כיבוש פטסמו, המשיכה הארמייה במתקפתה דרומה לעבר רוויניאמי, במרחק 520 ק"מ, במטרה לחבור לארמייה 9 שם. אולם, לאחר התקדמות של 100 קילומטרים לתוך לפלנד, נבלמה הארמייה ה־14 למשך יתרת המלחמה, בלא שהשיגה הישג משמעותי, ולא הצליחה לחבור לארמייה 9. הגורמים לכך היו בראש ובראשונה מזג האוויר הקשה, והעובדה שהאזור היה שרוי בעלטה מוחלטת 22 שעות ביממה. מעבר לכך, התנועה התאפשרה על הציר הראשי בלבד, שחייב הגנה מתמדת מפני תקיפות גרילה שערכו הכוחות הפינים.
הצבא האדום נערך מחדש
עריכהבשלהי דצמבר 1939 התברר לפיקוד העליון הסובייטי כי המלחמה רחוקה מסיום. ההתקדמות בכל גזרות החזית נבלמה, לאחר שנגרמו לצבא האדום אבדות כבדות. ב־28 בדצמבר הורתה מועצת ההגנה העליונה על הפסקת כל הפעולות ההתקפיות, וכי על המפקדים להיערך בקווי הגנה, ולהבטיח את טורי האספקה שלהם. בדו"ח של המטכ"ל הסובייטי שהובא בפני המועצה העליונה נאמר כי תוכנית ה'החזית הרחבה' כשלה, הרבה בגלל בעיות בפיקוד ושליטה, וחוסר תיאום במבצעים משולבים. אי לכך הוחלט לאמץ את תוכניתו המקורית של שפושניקוב, לרכז כח ניכר בעל עליונות מכרעת לתקיפה בחזית צרה במצר הקרלי.
לוחמה ימית
עריכההצי הסובייטי בים הבלטי היה כח חזק על הנייר, וכלל שתי אוניות מערכה, סיירת כבדה, כ־20 משחתות, 50 צוללות ועוד כ־50 ספינות טורפדו וספינות אחרות. במציאות, הצי הבלטי לא היה מאומן וחסר תשתית לוגיסטית לביצוע פעילות התקפית, ומרבית מהצוללות והספינות הקטנות כלל לא היו מאוישות[37]. חיל הים הפיני כלל שתי סיירות, 5 צוללות מיושנות, ועוד כמה עשרות ספינות קטנות. שתי הסיירות שלו עגנו בנמל טורקו לכל אורכה של המלחמה, ושימשו להגנה נייחת באזור. שאר כלי השיט הגנו על איי אלאנד וכף הנקו מפני פלישה סובייטית. לרשות הכוחות הפינים עמדו גם תותחי חוף ימיים שהגנו על נמלים ובסיסים ימיים, מרביתם כאלה שנותרו מימי השליטה הרוסית בקטרים 23 ו־15.2 ס"מ, אך לצידם גם תותחים מודרניים בקוטר 30.5 ס"מ. לתותחים אלה התבררה השפעה גדולה יותר על הלחימה הקרקעית במצר הקרלי ובלדוגה.
מיד עם תחילת המלחמה הכריזה ברית המועצות על הסגר ימי של פינלנד, אותו אכפה באמצעות מטוסי קרב ימיים וצוללות. כתוצאה מהתנאים הקשים בים הבלטי, אשר מתחיל לקפוא החל מדצמבר, לא נערכה כמעט פעילות ימית במלחמה. תנועת ספינות הייתה כמעט בלתי אפשרית ללא עזרתן של שוברות קרח. הלחימה המשמעותיות הראשונה בים התרחשה ב־1 בדצמבר, כאשר הסיירת הסובייטית הכבדה 'קירוב' בסיוע שתי משחתות ניצלו מזג אוויר טוב וראות מצוינת והתקרבו לרוסארו, דרומית מכף הנקו. סוללת ארטילרית חופים פתחה עליהן באש מטווח של 24 קילומטרים, פגעה בשתיים מתוכן, ואילצה אותן לסגת במחיר של 17 הרוגים ומעל ל־30 פצועים. הצי הסובייטי ידע אמנם על מיקומן של סוללות החופים, אך ניסיונות להפגיזן עלו בתוהו, בגלל הטווח הארוך של הארטילריה הפינית, שמנע מספינות הקרב הסובייטיות להתקרב מספיק.
במהלך המלחמה הטביעו צוללות סובייטיות חמש ספינות סוחר (אחת פינית, אחת אסטונית, שתי גרמניות ושוודית); ארבע אוניות משא פיניות טובעו בידי מטוסי קרב, וספינת ליווי פינית אבדה (האבדה היחידה של הצי הפיני). הסובייטים איבדו רק את הצוללת S-2, שנכנסה לשדה מוקשים גרמני. לאחר שהקרח מנע גם פעילות של צוללות בים הבלטי, אכפו הסובייטים את הסגר הימי באמצעות מטוסי קרב, שהטילו מוקשים מהאוויר[38].
תמיכה חיצונית
עריכהדעת הקהל העולמית הייתה לצידה של פינלנד. פרט לכיבוש פולין, מלחמת העולם טרם פרצה במלוא עוזה, וכך ריכזה דווקא מלחמת החורף את מרב תשומת הלב העולמית. התוקפנות הסובייטית נתפסה כבלתי צודקת. ארגונים זרים שונים שלחו סיוע חומרי בדמות מוצרים רפואיים. מהגרים פיניים בארצות הברית ובקנדה שבו כדי להתגייס לצבא הפיני. מתנדבים רבים נסעו לפינלנד כדי להילחם למענה, בהם 1,010 דנים, ו־695 נורווגים. כתבים זרים בהלסינקי כתבו, ואף הגזימו, על אודות הצלחות מזהירות של הצבא הפיני בקרב[דרוש מקור].
שוודיה, שכנתה של פינלנד ממערב, אשר הכריזה על עצמה כעל מדינה בלתי תוקפנית במלחמה זו, תרמה למאמץ המלחמתי הפיני בציוד צבאי, תחמושת, הון נזיל, אשראי, סיוע הומניטרי וכן 8,700 מתנדבים שוודים שהביעו נכונות למות למען פינלנד. קורפוס המתנדבים השוודי, אשר הציב כוח בן 8,402 חיילים בשטח פינלנד, הוזעק כתגבורת, ולקראת אמצע פברואר 1940 סייע משמעותית לחמישה גדודים פיניים שלחמו במרקייארבי (Märkäjärvi). כוח התנדבותי משמעותי נוסף היה חיל האוויר השוודי המתנדב, אשר כלל 12 מטוסי קרב, 5 מפציצים ו־8 מטוסים אחרים - כשליש מחיל האוויר השוודי המלכותי. טייסים מתנדבים ומכונאים התגייסו לסייע. הטייס המפורסם קרל גוסטב פון רוזן, שהיה מקורב להרמן גרינג, התנדב באופן עצמאי. היה אף כוח פועלים מתנדב שמנה כ־900 פועלים.
כוח המתנדבים השוודי נותר במחלוקת בין השוודים לפינים. הפינים הניחו כי היחסים ההדוקים שקיימו עם שוודיה לפני פרוץ המלחמה הצדיקו מתן סיוע גדול יותר ומשלוח כוחות עזר רבים יותר לפינלנד. לטענת הפינים, סיוע כזה יכול היה לשנות את תוצאות המלחמה ואף להרתיע את הסובייטים מבעוד מועד, אך סביר להניח שהכוח השוודי, גם לו היה מקיף את כל הצבא, היה קטן מכדי להרתיע את סטלין.
חודשים ספורים לאחר תחילת המלחמה שקלו המנהיגים הסובייטים לנטוש את המבצע, שהלך והסתבך מבחינתם[דרוש מקור]. הסכם שלום ראשוני הוצע לממשלת פינלנד כבר בסוף ינואר (בתיווך שוודי). עד אז לחמה פינלנד על עצם קיומה. משלמדו צרפת ובריטניה על איתותי השלום של הסובייטים ועל כוונתם להפסיק את מעשי האיבה, פחתה נכונותן לסייע לפינלנד. משלב זה לחמה האחרונה "רק" כדי לשמור על שטח רב ככל האפשר באזורים הגובלים בלנינגרד. הגם ששאלת העצמאות הפינית שוב לא ניצבה על הפרק, בעיני הציבור נותרה מלחמתה של פינלנד בבחינת מאבק על חייה.
בפברואר 1940 הציעו בעלות הברית סיוע צבאי ממשי. כמאה אלף חיילים אמורים היו לנחות בנמל נרוויק שבצפון נורווגיה, ולתמוך בפינלנד דרך שטח שוודיה. אולם רק חלק קטן מהכוח יועד להילחם לצד פינלנד. שוודיה ונורווגיה חששו כי מטרתו האמיתית של הכוח הייתה לתפוס ולהחזיק את נמל נרוויק וכן את מכרות הברזל שבצפון שוודיה, זאת על מנת לפגוע בייצוא המחצבים לגרמניה. כיוון שחששו כי ארצותיהם תהפוכנה בשל כך לשדה קרב בין בעלות הברית לרייך השלישי, סירבו נורווגיה ושוודיה לאשר את מעבר הכוח בשטחן. אחרי המלחמה התברר כי מפקד חיל המשלוח ששלחו בעלות הברית קיבל הנחיה מפורשת להימנע מכל מגע קרבי עם הסובייטים.
צרפת ובריטניה הבטיחו להקצות לפינלנד כוח עזר בן 20,000 חיילים עד סוף פברואר, בתנאי שבדרכו לחזית יותר לו לתפוס את אזוריה ההרריים של צפון שוודיה: הברזל שנחצב שם והועבר לגרמניה היה בבחינת עורק אספקה משמעותי למאמץ המלחמתי של הרייך השלישי. בעלות הברית סירבו להצעה להנחית כוחות עזר דרך נמל פטסאמו שבצפון מזרח פינלנד.
ממשלת שוודיה בראשותו של פר אלבין הנסון (Per Albin Hansson) סירבה לאשר מעבר כוחות צבא מזוינים בשטחה. אף על פי ששוודיה לא הכריזה על נייטרליות במלחמת החורף, היא הייתה נייטרלית בסכסוכים שבין צרפת ובריטניה לבין ברית המועצות מזה ולבין גרמניה מזה. הסכמה למעבר צבא צרפתי־בריטי בשטחה הייתה בבחינת סטייה משמעותית מהדין הבינלאומי בדבר נייטרליות.
ממשלת שוודיה דחתה את בקשותיה החוזרות והנשנות של פינלנד להצבת כוחות שוודיים סדירים בשטחה, ולקראת סוף המלחמה אף הבהירה כי לא תוכל להוסיף ולספק לפינים ציוד ותחמושת לאורך זמן. מבחינה דיפלומטית, פינלנד הוצבה בין הפטיש לסדן: בעוד שבעלות הברית קיוו למלחמה ארוכה וממושכת, שתתיש את ברית המועצות, ביקשו מדינות סקנדינביה לשים קץ למעשי האיבה באופן מיידי, מחשש שככל שתימשך המלחמה כך יגדל הסיכוי כי היא תגלוש לשטחן (יש הטוענים כי מדינות סקנדינביה חששו מגל הפליטים שהיו נאלצות לקלוט במקרה של תבוסה פינית[דרוש מקור]). באשר לגרמניה, היא האיצה בפינלנד להגיע לפשרה[דרוש מקור].
בסוף פברואר הביע ראש המטה הכללי של צבא פינלנד, קארל גוסטף אמיל מנרהיים, פסימיות באשר למצב הצבאי. עמדתו הביאה את הממשלה לפתוח במגעים לקראת הסכם שלום עם ברית המועצות ב־29 בפברואר. באותו יום פתחו הסובייטים במתקפה על העיר ויבורג (Vyborg).
כשצרפת ובריטניה הבינו שפינלנד מתכוונת לחתום על הסכם שלום, הן הגישו הצעה לסיוע בן 50,000 חיילים. הגעתם הותנתה בכך שפינלנד תבקש את הסיוע לפני 12 במרץ. אולם שבפועל רק 6,000 מהחיילים הללו יועדו להילחם למען פינלנד, ורוב הכוח יועד לאבטח את מכרות הברזל שבצפון שוודיה.
שביתת נשק
עריכהמאגרי התחמושת והציוד של צבא פינלנד, שהיו מדולדלים בלאו הכי, הלכו והתרוקנו. בנוסף, ב־1 בפברואר הצליח הצבא האדום להבקיע את קו מנרהיים, שהיה עד אז בלתי עביר ושבניסיונות לפורצו ספגו חייליו אבדות רבות. ב־6 בפברואר התבצעה ההתקפה הסובייטית העיקרית והאחרונה, שהתנהלה בדומה לקודמותיה: כוח סובייטי בן שלוש דיוויזיות, 150 טנקים ו־200 מטוסים תקף לאורך חזית בת כשמונה ק"מ, ספג אלפי אבדות אולם הצליח, הודות לתגבורת משמעותית מהעורף, להבקיע את קו ההגנה הפיני בין אגם לדוגה לבין המפרץ הפיני. הכוחות הפינים הלכו והצטמקו לכדי חצי מחוזקם המקורי, וב־14 בפברואר נסוגו לעמדות הגנתיות חדשות. הסובייטים, מצדם, לא רדפו אחריהם.
בסוף החורף התברר כי הסובייטים מאסו במלחמה. הם סבלו מאבדות רבות, והמלחמה עוררה מבוכה וזעם רב בקרב ראשי המשטר הסובייטי. עם בוא האביב, החשש שמא כוחות הצבא האדום יתקעו בבוץ היערות הביא את ברית המועצות להציג ב־12 בפברואר טיוטה רשמית של הסכם השלום בפני ממשלת פינלנד. כשהיססו הפינים לנוכח התנאים הנוקשים שנדרשו לקיים, האיץ בהם מלך שוודיה, גוסטב החמישי, לקבל את התנאים, באשרו מחדש את סירובה של הממשלה השוודית לאפשר לכוחות שוודים סדירים להילחם למען פינלנד.
נוסף על כך, להפתעתה של ההנהגה הסובייטית, הסתבר שרוב הסוציאליסטים הפינים לא תמכו בפלישה הסובייטית לפינלנד, אלא דווקא לחמו לצד בני עמם נגד האויב המשותף. קומוניסטים פינים אחדים היגרו לברית המועצות בשנות השלושים על מנת "לבנות את הסוציאליזם", ואולם מסעם הסתיים במפח נפש עת נפלו קורבן לטיהורים הגדולים של סטלין. אלה הביאו להתפכחות בקרב סוציאליסטים פיניים רבים ולשנאה גלויה כלפי המשטר הסובייטי. תחושה זו של "איחוי הקרעים" מכונה עד היום בפינלנד "רוח מלחמת החורף". עם זאת, קומוניסטים רבים לא היו יכולים להתגייס לצבא הפיני בלאו הכי, מפאת הרקע הפוליטי שממנו באו.
ב־29 בפברואר הסכימה ממשלת פינלנד לפתוח במשא ומתן רשמי עם ברית המועצות. הסכם הפסקת אש נחתם ב־6 במרץ 1940, אף על פי שתקריות אש ספורדיות הוסיפו להתרחש בשטח. לפחות 125,000 חיילים סובייטים נהרגו במהלך המלחמה. בתקופות מסוימות עמד קצב האבדות היומי של הצבא האדום על כ־10,000 חיילים הרוגים, לעומת 250 חיילים פינים שנהרגו מדי יום[דרוש מקור]. הפינים איבדו קרוב ל־27,000 איש, ו־55,000 נפצעו[דרוש מקור]: נזק משמעותי למדינה בת 4 מיליון תושבים בלבד. בנוסף, הפינים שילמו מחיר יקר תמורת השלום הזמני עם ברית המועצות.
הסכם השלום במוסקבה
עריכה
עם חתימתה על הסכם מוסקבה ב־13 במרץ 1940, נאלצה פינלנד לוותר על האזור הפיני של קרליה (כעשירית מכלל שטחה של פינלנד; שם היה ליבה התעשייתי של המדינה כמו גם העיר השנייה בגודלה, ויפורי), אף על פי שחלקים גדולים ממנה עדיין הוחזקו על ידי הצבא הפיני. כ־422,000 פינים תושבי האזור, שהיוו בסך הכול 12% מהאוכלוסייה, איבדו את בתיהם ונאלצו לנדוד מערבה. פינוי האזרחים והחיילים מהאזור היה מהיר ביותר, כדי שלא ייעשו נתיני ברית המועצות.
בנוסף, פינלנד נאלצה לוותר על חלקים מאזור סאלה (Salla), על חצי האי קלסטאינסארנטו (Kalastajansaarento), וכן על ארבעה איים במפרץ הפיני. חצי האי האנקו (Hanko) הוחכר לברית המועצות כבסיס צבאי לתקופה בת 30 שנים.
הפינים הזדעזעו לנוכח תנאי השלום הנוקשים, ונראה כאילו מחיר השלום היה יקר ממחיר המלחמה. האהדה שגילה כלפיהם העולם, ושוודיה במיוחד - ערכה היה מועט. התנאים הללו הביאו את הפינים לבקש את תמיכתו של הרייך השלישי בעתיד, ולהתייחס לנקמה בברית המועצות כעשיית צדק[דרוש מקור]. מעשי האיבה שבו וחודשו בין פינלנד לברית המועצות כעבור שנה בלבד, במלחמת ההמשך.
קרבות מרכזיים
עריכה- קרב סואמוסאלמי (8 בדצמבר 1939 – 7 בינואר 1940)
- קרב טוליארווי (אנ') (12 בדצמבר 1939)
- קרב הונקאניימי (אנ') (26 בפברואר 1940)
קישורים חיצוניים
עריכה
- על המשמר (הלקח מהגנת פינלנד), מערכות 3 נובמבר 1939
- אל"ם (מיל') בני מיכלסון, 70 שנה למלחמת החורף - גוליית ניצח אבל בקושי, מערכות 430, 2010
- קרבות מלחמת החורף
- הדחת ברית המועצות מחבר הלאומים
- תיאור המלחמה (באנגלית)
- תיאור המלחמה באתר המוקדש למלחמת העולם השנייה (באנגלית)
- מלחמת החורף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ניצן סדן, החזק לא שורד: כשמאה מטוסים הביסו יותר מאלפיים, באתר כלכליסט, 18 בספטמבר 2021
מלחמת רוסיה-פינלנד, 1939-1940, דף שער בספרייה הלאומית
ביאורים
עריכה- ^ לאיי אולנד חשיבות אסטרטגית, שכן הם שולטים על הנתיב המערבי למפרץ פינלנד, כמו גם על צפון הים הבלטי; איים אלה גם שימשו כקרש קפיצה לכוחות המשלוח הגרמנים ב־1918.
- ^ ניקיטה חרושצ'וב מאשר טענה זו בזיכרונותיו, וטוען כי מאחורי ההפגזה עמד מרשל קוליק. אולם במשך שנים, היסטוריוגרפיה הסובייטית הרשמית טענה כי הייתה זו אשמת הפינים; המצב החל להשתנות רק בשנות השמונים, בתקופת הגלאסנוסט
- ^ פירוש המושג "מוטי" בשוודית הוא חבילת עצי הסקה. ככל הנראה לא נעשה בו שימוש בצבא עד ינואר 1940, כאשר קורפוס 4 הפיני טבע את המונח.
- ^ משמר המולדת היה גוף מתנדבים שהוקם בעת מלחמת האזרחים הפינית ב־1918. יחידות המשמר אורגנו לפי מחוזות, ובעת צורך הן שונעו במהירות כדי למנוע סכנת פלישה. גוף זה היה מאומן היטב בכלי הנשק שונים, בקליעה ובטקטיקה, והציוד היה בבעלות החיילים.
- ^ כלל את הדיוויזיות 168, 18 ו־56.
- ^ כלל את הדיוויזיות 139, 155, ו־75 בעתודה.
- ^ כללה כ־20,000 איש, 45 טנקים ו־150 תותחים.
- ^ שתי הדיוויזיות הסובייטיות ספגו אלפי נפגעים בלחימה בגזרה זו; לפי מקורות פינים, הן הותירו מאחוריהן 4,000 הרוגים, 580 שבויים, 59 טנקים שהושמדו, ו־220 מכונות ירייה.
- ^ במאמץ לחלץ את דיוויזיה 54 הנצורה, נשלח גדוד סיבירי על מגלשי סקי לעזרתה, בנוסף לרכבת אווירית של הצבא האדום, שהוריד אספקה אווירית באופן מוצלח יחסית.
- ^ מפקד הדיוויזיה ה־44, אלכסיי וינוגרדוב, ביחד עם מפקד מחנה המפקדה וקומיסר הדיוויזיה הצליחו לברוח מהכיתור, אך בהגיעם לשטח הרוסי נשפטו במשפט שדה והוצאו להורג.
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 ניצן סדן, החזק לא שורד: כשמאה מטוסים הביסו יותר מאלפיים, באתר כלכליסט, 18 בספטמבר 2021
- ^ Krivosheyev, Grigoriy (1997b). Soviet Casualties and Combat Losses in the Twentieth Century, Greenhill Books
- ^ רוברטס, אנדרו. סערת המלחמה, הוצאת כנרת זמורה ביתן - דביר, 2011. עמוד 80
- ^ Trotter, William R. Frozen Hell: The Russo–Finnish War of 1939–40, Algonquin Books of Chapel Hill, עמוד 11
- ^ Trotter, עמוד 12
- ^ Nenye, Vesa; Munter, Peter; Wirtanen, Toni (2015). Finland at War: The Winter War 1939-1945. Osprey, עמוד 29
- ^ Nenye, Munter and Wirtanen, עמוד 25
- ^ Nenye, Munter and Wirtanen, עמודים 35-36
- ^ Van Dyke, Carl (1997). The Soviet Invasion of Finland, 1939–40. Routledge, עמודים 2-3
- ^ Edwards, Robert (2006). White Death: Russia's War on Finland 1939–40. London: Weidenfeld & Nicolson, p.25
- ^ Van Dyke, עמ' 3; Trotter, עמוד 16
- ^ רוברטס, עמוד 77
- ^ Trotter, עמוד 18; רוברטס, עמוד 78
- ^ Trotter, עמוד 19
- ^ Van Dyke, עמודים 26-24
- ^ Edwards, עמוד 63
- ^ אדוורד רדזינסקי. סטלין, הוצאת ספרית מעריב, 2005, עמוד 492
- ^ אלן קלארק. מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1979, עמוד 34; רודריק ברייתוויט, מוסקבה 1941, עיר ותושביה במלחמה, הוצאת מעריב, 2007, עמוד 61
- ^ Van Dyke, עמ' 40-39
- ^ Van Dyke, עמ' 43
- ^ Trotter, עמ' 34
- ^ Osprey Elite 55
- ^ ניצן סדן, החזק לא שורד: כשמאה מטוסים הביסו יותר מאלפיים, באתר כלכליסט, 18 בספטמבר 2021
- ^ Trotter, עמ' 37
- ^ רוברטס, עמ' 80
- ^ Van Dyke, עמ' 44
- ^ Van Dyke, עמ' 45-44
- ^ Van Dyke, עמ' 74
- ^ Van Dyke, p. 71
- ^ Van Dyke, p. 82
- ^ Trotter, p. 134
- ^ Trotter, p. 138
- ^ Edwards, p. 107
- ^ Edwards, p. 109
- ^ Van Dyke, p. 86
- ^ Edwards, pp. 109-111
- ^ Haar, Geir, H. The Gathering Storm: The Naval War in Northern Europe September 1939-April 1940, Seaforth Publication, 2013, p.548
- ^ Haar, עמ' 550