משרד התקשורת

משרד התקשורת
מידע כללי
מדינה	ישראל
תחום שיפוט	ישראל
תאריך הקמה	1952
ממשלה	ממשלת ישראל
שר	שלמה קרעי
תאריך כניסה	29 בדצמבר 2022
מנכ"ל	אלעד מקדסי (מ"מ)
שמות קודמים	משרד הדואר
	http://www.moc.gov.il

משרד התקשורת הוא משרד ממשלתי בישראל, אשר אחראי על כלל תחומי התקשורת במדינה, בכללם טלוויזיה, רדיו, אינטרנט, טלפון, סלולרי, דואר ועוד.

במהלך שנות קיומו עבר המשרד שינוי מהותי: מספק בלעדי של שירותי תקשורת (בעיקר דואר וטלפון), לכעין רשות פיקוח המפקחת על ספקי שירותים אלה, הפועלים במגזר העסקי.

בתחומי אחריותו של המשרד: קביעת מדיניות התקשורת, פיתוח תשתית התקשורת, רישוי ופיקוח על ספקים של שירותי תקשורת, פיקוח על רשות הדואר, מדיניות בקרה וקביעת תעריפים לשירותי התקשורת השונים, ניהול משק התדרים, בקרה ופיקוח על שירותי הטלוויזיה בכבלים, אישור השימוש במכשירי קצה של מערכת בזק^[1].

אתר האינטרנט של המשרד מצהיר כי: ”מדיניות המשרד בתחום הטלקומוניקציה והמדיה (שידורים לציבור) היא מדיניות של שוק פתוח לתחרות והפרטה - הנובעת מהשקפה לפיה הפתיחה לתחרות מביאה לצמיחה, הגדלת השקעות זרות בארץ, הגדלת מקומות תעסוקה, ירידת מחירים, והגדלת היצע ורמת השירותים לציבור”^[2].

היסטוריה

משרד הדואר

בימי המנדט הבריטי היו סמכויות השלטון בידי פקידים אשר היו כפופים לנציב העליון. על פי פקודת בתי הדואר היו הסמכויות בנוגע לדואר בידי המנהל הכללי של הדואר. בעת הקמת מדינת ישראל, נשארו סמכויות הדואר בידי מנהל הדואר אשר היה כפוף למשרד התחבורה^[3]. לאחר פטירתו של דוד צבי פנקס, שהיה שר התחבורה, הוחלט מסיבות פוליטיות לפצל את משרד הדואר ממשרד התחבורה^[4]. בעיתונות פורסם שדוד בן-גוריון ביקש לשמור את תיק התחבורה עבור המפלגה הפרוגרסיבית, אם תסכים להצטרף לקואליציה^[5]. הראשון שעמד בראש המשרד וכיהן כשר הדואר היה מרדכי נורוק, מסיעת "המזרחי", שנתמנה לתפקיד בתחילת נובמבר 1952. עד אחרי הבחירות לכנסת הרביעית, נמסר המשרד לשותפים זוטרים של מפא"י מהמפלגות הדתיות ומפ"ם, ושר הדואר היה כמעט נטול סמכויות, שכן הסמכויות על פי פקודת הדואר היו בידי מנהל הדואר שהיה איש מפא"י^[4]. בממשלות ה-10 עד ה-13 היה אליהו ששון ממפא"י שר הדואר והוא דאג להעביר בכנסת חוק שהעביר לידיו את סמכויות הדואר מידי מנהל הדואר^[6]. עם זאת, המשרד נותר משרד זוטר שלא קרץ לשרים, עקב היותו משרד מקצועי שמדיניותו הותוותה בידי הפקידים ולשרים לא הייתה בו השפעה רבה^[7]. ב-1 בספטמבר 1970 קיבל שמעון פרס את תיק הדואר לצד תיק התחבורה ובתחילת 1971 הוא היסב את שם המשרד ל"משרד התקשורת", ביחד עם הכרזה על ארגון מחדש של המשרד^[8].

בשנים 1970–1977 כיהנו במשרד התקשורת שרים שהיה להם תפקיד נוסף בממשלה ותחתם כיהן סגן שר במשרד התקשורת. בתחילה היה זה ח"כ ג'בר מועדי מהמערך והחל משנת 1975 כיהן בתפקיד הסגן אליהו מויאל מהמערך.

הקמת בזק ורשות הדואר

שירותי הטלפוניה היו חלק משמעותי מהפעילות של משרד התקשורת, אשר סיפק את השירות ישירות. במסגרת זאת הייתה הפרדה בין ההכנסות להוצאות. הכסף שנגבה עבור שירותי טלפון הועבר ישירות למשרד האוצר, אך כל הוצאה דרשה אישור ממשלתי. מצב זה הגביל מאוד את כוח האדם והלוגיסטיקה, וגרם, בין השאר, להמתנה ארוכה מאוד להתקנת קווי טלפון (במקרים רבים, אף מספר שנים) ולשירות גרוע באופן כללי. בנוסף, עובדי המשרד היו ידועים בחוסר יעילותם^[9].

בינואר 1964 הועבר לשר הדואר, אליהו ששון, דו"ח של ועדה בראשות צבי דינשטיין שהמליצה להעביר את שירותי הטלפוניה בישראל לידי חברה, שבשלב ראשון יהיו מניותיה בידי הממשלה. להמלצות התנגדו עובדי משרד הדואר, מנכ"ל המשרד, ח. בן מנחם והשר אליהו ששון והן לא יושמו^[10]. יצחק מודעי כשר תקשורת ביקש ב-1979 להקים את חברת הטלפוניה, אולם נתקל בהתנגדות, בין השאר של נציב שירות המדינה אברהם (רמי) פרידמן^[11]. המשרד המשיך במאמציו להקמת חברת טלפוניה, וקבע את 1 באפריל 1980 כתאריך יעד להקמת החברה, אך החברה לא קמה^[12].

חברת בזק נרשמה כחברה כבר ב-1980^[13], והחלה לפעול כחברה ממשלתית האחראית על שירותי התקשורת בישראל ב-1984. תוך זמן קצר מכשירי הטלפון הגיעו לכל דורש.

בהפעלת שירותי הדואר כיחידת סמך ממשלתית במשרד התקשורת, הייתה הפרדה בין ההכנסות להוצאות. הכסף שנגבה על ידי הדואר עבור שירותיו הועבר אוטומטית למשרד האוצר, אך כל הוצאה דרשה אישור ממשלתי. מצב זה הגביל מאוד את כוח האדם והלוגיסטיקה, וגרם בין השאר להעברת מכתבים איטית במיוחד ולתורים ארוכים בסניפים. כל שינוי בשירותי הדואר הצריך בירוקרטיה במתן אישורים, ולכן שירותי הדואר לא יכלו להתאים עצמם בצורה דינמית לשינויי הסביבה. לפתרון בעיות אלה הוצע כבר בשנת 1970 לארגן את הדואר כחברה עסקית, אולם הדבר לא יצא אל הפועל^[14]. בשנים 1979–1980 ניסה השר יצחק מודעי לקדם את הקמת רשות הדואר אך גם הוא לא הצליח בכך, לטענתו בגלל התנגדות לא עניינית של משרד האוצר^[15]. רשות הדואר הוקמה לבסוף בשנת 1986.

משרד התקשורת היה אחראי על הצד הטכני של שידורי הטלוויזיה של רשות השידור. במקביל, הדרישה לשירותי טלוויזיה ורדיו בישראל הייתה גבוהה, החל משנות ה-70, ומשרד התקשורת נלחם נגד תחנות שידור פיראטיות^[16]^[17]^[18]^[19]^[20].

שנות ה-90

בשנת 1990 החלו לפעול חמש חברות כבלים אזוריות שנבחרו במכרזים, במסגרת המהפך להכנסת טלוויזיה רב ערוצית בישראל. לצורך פיקוח על הזכיינים הוקמה המועצה לשידורי כבלים ושידורי לוויין. ב-1993, הערוץ השני החל לשדר, והוקמה במקביל הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו.

בהמשך, חברות הטלוויזיה בכבלים בישראל התאחדו להקמת חברת HOT, וכן הוקמה חברת YES המשדרת באמצעות לוויין.

עד אמצע שנות התשעים הייתה חברת פלאפון היחידה שסיפקה שירות טלפון סלולרי בפרישה ארצית אם כי בעלות גבוהה למדי ולכן מספר המשתמשים ברשת שלה היה מועט. בתחילת העשור העניק המשרד רישיון רט"ן (רדיו-טלפון) ארצי נוסף לחברה מתחרה, סלקום, מהלך שחולל מהפכה של ממש בתחום התקשורת האלחוטית בארץ לאחר שסלקום השיקה את הרשת שלה בשנת 1994. לקראת סוף העשור ניתן רישיון לחברה נוספת, פרטנר תקשורת.

העשורים הראשונים של המאה ה-21

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 התחלפו שרי תקשורת רבים מבלי שנשארו זמן רב במשרדם: בנימין בן אליעזר, ראובן ריבלין, אריאל שרון, אהוד אולמרט, דליה איציק ואברהם הירשזון. בתקופתם התאחדו שלוש חברות הכבלים תחת המותג "הוט", והחל לשדר ערוץ מסחרי נוסף - ערוץ 10, האינטרנט המהיר חדר לבתים רבים, וחברת "בזק" הפסיקה להיות מונופול בתחום התקשורת הקווית.

בנובמבר 2004 ממשלת ישראל קיבלה החלטה על הקמת צוות בין-משרדי שיבחן את הצורך בשידורים דיגיטליים עבור הערוצים הציבוריים הפתוחים. בפברואר 2008 התקבל בכנסת תיקון לחוק, שמאפשר שידורי DTT בחינם. שידורי עידן+. חוק זה מסמיך את הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו כגוף האחראי על השידורים.

עידן+ משדר חמישה ערוצים: הערוץ הראשון, ערוץ 2, ערוץ 33, החינוכית וערוץ הכנסת. במהלך 2015 היו אמורים לעלות עוד ארבעה ערוצים: ערוץ 9, ערוץ 24, הלא TV וערוץ 20, אך נכון לאפריל 2016 הערוצים עדיין לא עלו לעידן+.

אריאל אטיאס, השר במרבית המחצית השנייה של העשור, ניסה לשים דגש צרכני במדיניות המשרד, כמו בהתעקשותו על הורדת תעריפי הקישוריות ויישום תוכנית ניידות מספרים. בתוכנית העבודה של המשרד לשנת 2009 יש דגש על מעבר לשידורים דיגיטליים בטלוויזיה וברדיו, כניסה לתחום ה-IPTV, השלמת תוכנית מתאר ארצית לתשתיות תקשורת (תמ"א 36), עידוד תחרות ואכיפה. למרות הדגש על תחרות לא ניתן רישיון למפעיל רביעי בתחום הסלולר^[21].

השר הבא מתפקיד משה כחלון המשיך במדיניות זו ובתקופת כהונתו הושלמה רפורמת הסלולר, שכללה מתן רישיונות למפעילי רשתות סלולר וירטואליים ומתן זיכיון לכניסתו של מפעיל סלולרי נוסף, גולן טלקום. רגולציות נוספות שיושמו בתקופתו בשוק הסלולר הן:

הטלת איסור על חיוב הלקוחות בגין עזיבת תוכנית
הטלת איסור על החברות הסלולריות למכור מכשירי סלולר נעולים שניתנים לשימוש רק עם כרטיסי ה-SIM של חברת הסלולר ששיווקה את המכשיר, וחיובן לפתוח בחינם את המכשירים שכבר מכרו
הטלת איסור על חיוב לקוחות ללא ידיעתם בגין הודעות תוכן. רפורמה זו הובילה להגברת התחרות בשוק ולירידה חדה במחירים.

בשוק האינטרנט אושרה בתקופתו של כחלון כניסת חברת תשתיות סיבים אופטיים שלישית^[22], Unlimited, על בסיס התשתית של חברת החשמל.

במהלך חודש נובמבר 2014 קיבל השר ארדן את המלצת הדרג המקצועי במשרד והחליט לפתח את השוק הסיטונאי ברשת הטלפוניה הקווית, במטרה לאפשר לחברות תקשורת לרכוש תשתית אינטרנט וטלפון מבזק במחיר מפוקח, מהלך שיאפשר את הגדלת התחרות וכן העברת שידורי טלוויזיה על גבי האינטרנט.

בממשלת ישראל השלושים וארבע ראש הממשלה בנימין נתניהו מילא את תפקיד שר התקשורת. בפברואר 2017, עקב עתירות לבג"ץ בדבר ניגוד עניינים של נתניהו, מונה צחי הנגבי לתפקיד ממלא מקום שר התקשורת למשך שלושה חודשים^[23]. עם זאת, אנשי אופוזיציה הצביעו על כך שאיש אמונו של נתניהו שלמה פילבר ימשיך לכהן בתפקיד מנכ"ל משרד התקשורת. למרות האיסור לעסוק בעניינים בתחום התקשורת, פעל נתניהו לסגירת תאגיד השידור הישראלי, תוך יצירת עימות עם משה כחלון, שהסתיים עם הגעה לפשרה הכוללת את הפרדת חטיבת החדשות מתאגיד השידור^[24]. בעקבות החקירות ב"פרשת בזק-אלוביץ'", פילבר הושעה מתפקידו על ידי נציבות שירות המדינה באוקטובר 2017 והשעייתו הוארכה בחודשיים נוספים בפברואר 2018^[25]. במקומו מונה לתפקיד מימון שמילה.

הניסיון להקים רשות תקשורת

ערך מורחב – רשות לאומית לתקשורת

מאז ימי כהונת שולמית אלוני כשרת התקשורת, הצהירו השרים במשרד על רצונם להקים רשות תקשורת עצמאית בדומה לרשות התקשורת הפדרלית האמריקאית, ה-FCC. הרעיון היה לאגד את כל הרשויות הקיימות במשרד לשתי רשויות - אחת לתקשורת והשנייה לתכנים, ולבטל את הצורך בשר בתחום זה.

בשנת 2003, אחרי הבחירות, הסכים ראש הממשלה אריאל שרון לבקשתה של מפלגת שינוי לפרק את משרד התקשורת עד להקמתה של רשות תקשורת לאומית (שתהיה חלק ממשרד הפנים, שהועבר לשינוי במסגרת ההסכמים הקואליציוניים). בדומה למשרד לשירותי דת כן הוסכם ששרון ייטול את התיק עד לסוף השנה האזרחית, אולם משרד התקשורת לא פורק ובספטמבר מונה אהוד אולמרט לשר התקשורת.

שרי התקשורת לדורותיהם וסגניהם

שרי התקשורת בממשלות ישראל
מס'	שם (תקופת חיים)		תקופת כהונה		ממשלה
משרד הדואר
1	מרדכי נורוק (1884-1962)	המזרחי	3 בנובמבר 1952	24 בדצמבר 1952	השלישית
2	יוסף בורג (1909-1999)	הפועל המזרחי	24 בדצמבר 1952	1 ביולי 1958	הרביעית
					החמישית
					השישית
		חזית דתית לאומית			השביעית
		מפד"ל			השמינית
3	ישראל ברזילי (1913-1970)	מפ"ם	24 בנובמבר 1958	17 בדצמבר 1959	השמינית
4	ראש הממשלה דוד בן-גוריון (1886-1973)	מפא"י	17 בדצמבר 1959	5 במאי 1960	התשיעית
5	בכור-שלום שטרית (1895-1967)	מפא"י	5 במאי 1960	18 ביולי 1960
6	בנימין מינץ (1903-1961)	פועלי אגודת ישראל	18 ביולי 1960	30 במאי 1961 נפטר בכהונתו
7	אליהו ששון (1902-1978)	מפא"י	2 בנובמבר 1961	2 בינואר 1967	העשירית
					האחת עשרה
					השתים עשרה
		המערך הראשון מפא"י			השתים עשרה
					השלוש עשרה
8	ישראל ישעיהו (1908-1979)		2 בינואר 1967	15 בדצמבר 1969
		העבודה
		המערך השני העבודה
		המערך השני העבודה			הארבע עשרה
9	אלימלך-שמעון רימלט (1907-1987)	גח"ל המפלגה הליברלית	15 בדצמבר 1969	6 באוגוסט 1970	החמש עשרה
משרד התקשורת
10	שמעון פרס (1923-2016)	המערך השני העבודה	1 בספטמבר 1970	10 במרץ 1974	החמש עשרה
11	אהרן אוזן (1924-2007)		10 במרץ 1974	3 ביוני 1974	השש עשרה
12	ראש הממשלה יצחק רבין (1922-1995)		3 ביוני 1974	20 במרץ 1975	השבע עשרה
(11)	אהרן אוזן (1924-2007)		20 במרץ 1975	20 ביוני 1977	השבע עשרה
13	ראש הממשלה מנחם בגין (1913-1992)	הליכוד חרות	20 ביוני 1977	24 באוקטובר 1977	השמונה עשרה
14	מאיר עמית (1921-2009)	התנועה הדמוקרטית לשינוי	24 באוקטובר 1977	15 בספטמבר 1978
15	יצחק מודעי (1926-1998)	הליכוד המפלגה הליברלית	15 בינואר 1979	28 בדצמבר 1980
16	יורם ארידור (1933-)	הליכוד חרות	5 בינואר 1981	5 באוגוסט 1981
17	מרדכי צפורי (1924-2017)		5 באוגוסט 1981	13 בספטמבר 1984	התשע עשרה
17	מרדכי צפורי (1924-2017)		5 באוגוסט 1981	13 בספטמבר 1984	העשרים
18	אמנון רובינשטיין (1931-2024)	שינוי	13 בספטמבר 1984	26 במאי 1987	העשרים ואחת
18	אמנון רובינשטיין (1931-2024)	שינוי	13 בספטמבר 1984	26 במאי 1987	העשרים ושתיים
19	גד יעקבי (1935-2007)	המערך השני העבודה	8 ביוני 1987	15 במרץ 1990	העשרים ושתיים
19	גד יעקבי (1935-2007)	המערך השני העבודה	8 ביוני 1987	15 במרץ 1990	העשרים ושלוש
מילוי מקום על-ידי ראש הממשלה יצחק שמיר			15 במרץ 1990	11 ביוני 1990	העשרים ושלוש
20	רפאל פנחסי (1940-)	ש"ס	11 ביוני 1990	13 ביולי 1992	העשרים וארבע
21	משה שחל (1934-)	העבודה	13 ביולי 1992	31 במאי 1993	העשרים וחמש
22	שולמית אלוני (1927-2014)	מרצ רצ	31 במאי 1993	18 ביוני 1996	העשרים וחמש
22	שולמית אלוני (1927-2014)	מרצ רצ	31 במאי 1993	18 ביוני 1996	העשרים ושש
23	לימור לבנת (1950-)	הליכוד-גשר-צומת הליכוד	18 ביוני 1996	6 ביולי 1999	העשרים ושבע
24	סגן ראש הממשלה בנימין בן אליעזר (1936-2016)	ישראל אחת העבודה	6 ביולי 1999	7 במרץ 2001	העשרים ושמונה
25	ראובן ריבלין (1939-)	הליכוד	7 במרץ 2001	28 בפברואר 2003	העשרים ותשע
26	ראש הממשלה אריאל שרון (1928-2014)		28 בפברואר 2003	17 באוגוסט 2003	השלושים
27	מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט (1945-)		17 באוגוסט 2003^[26]	10 בינואר 2005
28	דליה איציק (1952–)	עבודה-מימד העבודה	10 בינואר 2005	23 בנובמבר 2005
29	אברהם הירשזון (1941-2022)	קדימה	18 בינואר 2006	4 במאי 2006
30	אריאל אטיאס (1970-)	ש"ס	4 במאי 2006	31 במרץ 2009	השלושים ואחת
31	משה כחלון (1960-)	הליכוד	31 במרץ 2009	18 במרץ 2013	השלושים ושתיים
32	גלעד ארדן (1970-)	הליכוד - ישראל ביתנו הליכוד	18 במרץ 2013	5 בנובמבר 2014	השלושים ושלוש
32	גלעד ארדן (1970-)	הליכוד	18 במרץ 2013	5 בנובמבר 2014
33	ראש הממשלה בנימין נתניהו (1949-)		5 בנובמבר 2014	21 בפברואר 2017
33	ראש הממשלה בנימין נתניהו (1949-)		5 בנובמבר 2014	21 בפברואר 2017	השלושים וארבע
מילוי מקום על-ידי השר צחי הנגבי			21 בפברואר 2017	21 במאי 2017
34	איוב קרא (1955-)	הליכוד	29 במאי 2017	26 ביוני 2019
35	דוד אמסלם (1960-)	הליכוד	1 ביולי 2019	17 במאי 2020
36	יועז הנדל (1975-)	דרך ארץ	17 במאי 2020	16 בדצמבר 2020	השלושים וחמש
מילוי מקום על-ידי רה"מ החליפי בני גנץ			16 בדצמבר 2020	16 במרץ 2021
37	איתן גינזבורג (1977-)	כחול לבן חוסן לישראל	3 במאי 2021	13 ביוני 2021
(36)	יועז הנדל (1975-)	תקווה חדשה	13 ביוני 2021	29 בדצמבר 2022	השלושים ושש
38	שלמה קרעי (1982-)	הליכוד	29 בדצמבר 2022	מכהן	השלושים ושבע

בין מאי 1959 ליולי 1960 מילא את תפקיד שר הדואר ראש הממשלה דוד בן-גוריון
בתחילת יולי 1960 הופקד תיק הדואר בידי שר המשטרה בכור-שלום שטרית


סגני שר התקשורת

סגן השר	סיעה	תחילת כהונה	סוף כהונה
ג'בר מועדי	קידמה ופיתוח	1971	1974
אליהו מויאל	המערך	1974	1975
ג'בר מועדי	המערך	1975	1977
אפרים גור	המערך	יוני 1990	נובמבר 1990
יצחק וקנין	מפלגת ש"ס	1999	2000

מנכ"לי המשרד

מספר	שם	תחילת כהונה	סיום כהונה
1	חיים בן-מנחם	1952	1964
2	ישעיהו לביא	1964	1968
3	שמחה סורוקר	1968	1975
4	משה גדרון	1975	1979
5	גדעון לב	1979	1982
6	אליהו ברק	1982	1984
7	צבי צילקר	1983	1984
8	יורם אלסטר	1984	1987
9	בן-עמי גוב	1987	1988
10	יצחק איש-הורביץ	1988	1990
11	אברהם דורון	1990	1992
12	משה ארד	1992	1993
13	שלמה וקס	1993	1997
14	דניאל רוזן	1997	2001
15	אורי אולניק	2001	2004^[27]
16	אבי בלשניקוב	2005	2006
17	מרדכי מרדכי	2006	2009^[28]
18	עדן בר-טל	2009	2013^[29]
19	אבי ברגר	2013	2015
20	שלמה פילבר	2015	2018
(מ"מ)	מימון שמילה	2017	2018^[30]
21	נתי כהן	2018	2020
22	לירן אבישר בן-חורין	2020	2023
(מ"מ)	מימון שמילה	2023	2024
23	עינבל משש	2024	2024
(מ"מ)	אלעד מקדסי	2024	מכהן