Mr.hoter

תוכן הרצאה וזכויות יוצרים – איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקוב ואח'

תוכן הרצאות מוגן בזכויות יוצרים – זאת על אף שאין מדובר ביצירה אשר פורסמה בכתב – ובלבד שההרצאות עומדות בדרישות חוק זכות יוצרים 1911 (להלן: "החוק"). כך פסק בית המשפט (ביהמ"ש) העליון – ביושבו כבית משפט לערעורים אזרחיים –בפסק הדין בתיק ת"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח'.

הרקע העובדתי

ד"ר אסף יעקב, מרצה בדיני הנזיקין, הגיש תביעה נגד איתן ענבר – סטודנט לשעבר אשר למד אצלו דיני נזיקין – והוצאת ספרים בגין הפרת זכויות יוצרים. בתביעתו טען המרצה כי ספר בדיני נזיקין אשר נכתב על ידי הסטודנט ופורסם על ידי הוצאת הספרים התבסס למעשה על הרצאותיו. הנתבעים טענו כי מאחר ומעולם לא הוצגה גרסה כתובה של אותן הרצאות הן אינן נכללות בהגנת החוק המקנה הגנה לזכויות יוצרים ולכן תביעת המרצה דינה להידחות. לחילופין טען הסטודנט כי בספרו נכללים חלקים רבים שלא נכללו כלל בהרצאות המרצה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות הסטודנט ופסק לטובת המרצה. כן נפסק כי על הנתבעים לחדול מלהפיץ את הספר ועליהם לאספו מכל המשווקים, למסור למרצה דו"ח רווחים כמו גם רשימה של כל מי שרכש את הספר. על פסק דין זה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון.

טענות הערעור

המערער – הסטודנט לשעבר - חולק על קביעת ביהמ"ש המחוזי לפיה הופרו זכויות היוצרים של המרצה בגין פרסום הספר שכתב. הוא מעלה שלושה טיעונים עיקריים להצדקת ערעורו: 1. לפי החוק יש דרישה ליצירה מקורית כתובה לשם יצירת זכויות יוצרים והגנה עליהן. לטענת הסטודנט המרצה לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש שאומנם יצר יצירה כתובה. לכן לא ניתן לטעון כי ספרו של הסטודנט הפר זכויות יוצרים של המרצה; 2. ככל שיקבע כי המרצה עמד בנטל ההוכחה שיצירתו אמנם נכתבה, טוען הסטודנט כי לא העתיק את הרצאותיו של המרצה. מאחר והמרצה לא הציג בפני ביהמ"ש המחוזי יצירה כתובה הרי שלא ניתן להוכיח מה נכלל בהרצאותיו. לטענת הסטודנט, בין הספר פרי יצירתו לבין תוכן ההרצאות קיים שוני רב. הבהרת דיני הנזיקין כשלעצמה אינה יוצרת זכות יוצרים, מאחר ודיני הנזיקין הינם בגדר ידיעת הכלל. אמנם ספרו ותוכן ההרצאות מתבססים על מקורות דומים הדנים בדיני נזיקין – אך ספרו מכיל חומר רב שלא נכלל בהרצאות. השוני המובהק בין תוכן הספר לתוכן ההרצאות מצדיק את הגדרת ספרו כיצירה חדשה המוגנת בזכויות יוצרים משל עצמה; 3. בנוסף טוען המערער כי עומדת לו ההגנה המוקנית בחוק לשימוש הוגן. לטענתו דווקא המשיב הוא זה שעושה שימוש פסול בזכויות היוצרים כשהוא מבקש ללא הצדקה למנוע ממנו את פרסום ספרו בנושא דיני נזיקין – שהינו יצירה מקורית שלו, המכילה חלקים נוספים אשר לא נכללו בהרצאות המשיב.

טענות המשיב

המשיב – המרצה - משיב לטענות הסטודנט ומסתמך בטענותיו על קביעות ביהמ"ש המחוזי. 1. לעניין היצירה המקורית, לדידו של המרצה, הרצאותיו כוללות מימד של חדשנות ומקוריות, וזאת אף שבחלקה נסמכת על ידיעות שונות שהינן נחלת הכלל. לטענת המרצה עצם ליקוט המידע הרב, סידורו והפשטתו מהווים בסיס להגנת זכויות יוצרים לפי החוק. לעניין הדרישה שהיצירה המקורית תוצג באורח כתוב – טוען המרצה כי הרצאותיו אכן קובעו גם בכתב, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי; 2. לטענת השוני בין תוכן ההרצאות לספר שנכתב ע"י הסטודנט הציג המרצה את קביעתו העובדתית של ביהמ"ש המחוזי כי בין הספר להרצאותיו יש דמיון רב המהווה "העתקה שיטתית וגורפת", ועל כן יש בכך משום הפרת זכויות יוצרים. בעניין זה המשיב גם הגיש לביהמ"ש ראשי פרקים ממספר ספרים של מחברים שונים בדיני נזקין ובכולם ראשי הפרקים היו לפי סדר שונה – זאת בניגוד לראשי הפרקים בהרצאותיו בהשוואה לספרו של המערער; 3. בעניין השימוש ההוגן בחוק טוען המרצה כי טענת הסטודנט לשימוש בלתי הוגן הינה טענה חדשה אשר לא הועלתה בהליכים הקודמים, ורק מסיבה זו דינה להידחות (ראוי לציין כי לפי סדרי הדין בבתי המשפט בארץ לא ניתן להעלות בערעור על החלטת בית משפט – טענות אשר לא נטענו בהליך הראשוני) . המרצה ממשיך וטוען כי בניגוד לטענת המערער, דווקא הוא – המרצה – פועל כדין, והסטודנט הוא זה שמנסה לעשות שימוש בלתי הוגן בזכויות היוצרים. לטענת המרצה זכויות היוצרים מוקנות לו מכוח הרצאותיו אשר קדמו לכתיבת הספר.

פסיקת ביהמ"ש העליון – הרצאה כיצירה מקורית

ביהמ"ש העליון דחה את הערעור וקבע כי ההרצאות אכן היוו יצירה מקורית לעניין חוק זכויות היוצרים. פסק הדין נכתב ע"י השופטת מרים נאור אשר חלקה את פסק הדין ל- 3 נושאים עיקריים:

א. זכויות היוצרים של המשיב בהרצאותיו;

ב. הפרת זכויות היוצרים;

ג. טענות פרטניות של המערער – העתקה משותפת ממקור שלישי; אפשרויות הביטוי וההגנה על רעיונות; הוספת חלקים מקוריים ביצירתו המהווה למעשה יצירה חדשה המקנה לו את זכויות יוצרים; טענות חדשות בערעור.

א. זכויות היוצרים של המשיב בהרצאותיו

השופטת נאור קבעה לעניין זכיות היוצרים בנושא "הרצאה" וטיבן, כי היות שסעיף 35(1) לחוק נפתח במילה "כוללת", משמע שאין מדובר ברשימה סגורה. אומנם הגדרת סוגי היצירות כאמור בחוק אינה כוללת במפורש "הרצאה", אך הרצאה הינה בהחלט יצירה מתאימה להקנות זכויות יוצרים, ובלבד שעומדת בדרישות החוק. לעניין מקוריות היצירה קבלה השופטת נאור את עמדת ביהמ"ש המחוזי כי התובע זכאי להגנת זכויות יוצרים בקשר לתוכן הרצאותיו, מאחר וטמונה בהן מקוריות הן בבחירת המקורות, סדר הבאת הדברים, הצגת הרעיונות והנושאים, הדוגמאות, היישום ובחינת התיאוריות השונות. אומנם הידע המשפטי הינו נחלת הכלל אולם עצם הסידור והארגון של החומר מהווה יצירה מקורית חדשה הראויה להגנה. לעניין דרישת החוק להיות היצירה יצירה בכתב, אישרה השופטת נאור את קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי שאלת דרישת כתיבת היצירה, כאמור בחוק, לצורך הגנת זכויות יוצרים באשר לתוכן ההרצאה איננה מהווה מכשול להכרעה בעניין זה, מאחר והתובע הראה כי הרצאותיו הועלו על הכתב. הקיבוע בכתב הלכה למעשה נעשה במקרה הנדון בשלוש דרכים עיקריות: מצגות שהוצגו לכיתה במהלך ההרצאות; רישומים שונים שערך המשיב לפני כל הרצאה; סיכומי הסטודנטים.

ב. הפרת זכויות היוצרים

לעניין הדמיון בין הספר וההרצאות וטענת הסטודנט כי לא הוכח כי אמנם העתיק בפועל את תוכן ההרצאות, אלא השתמש במקורות הדומים למקורות אשר שמשו את המרצה בכתיבת ספרו – קבעה השופטת נאור כי העתקת יצירה יכול שתוכח בראיות נסיבתיות, הכוללות דרך נגישות ליצירה המקורית והדמיון הרב בין היצירות. במקרה הנדון די בכך כדי להגיע למסקנה כי זכויות היוצרים הופרו. השופטת נאור קבלה את קביעתו העובדתית של ביהמ"ש המחוזי אשר סקר את תוכן ההרצאות בהשוואה לספר שכתב הסטודנט ומצא דמיון רב ביניהם. ביהמ"ש המחוזי פסק כי "קשה להניח שיד המקרה, הביאה לתוצאה כה זהה", עוד קבע כי "הדמיון הקיים בין ההרצאות ובין הספר הוא כזה שאין זה סביר להניח, אלא שהנתבע העתיק מחומר ההרצאות". בעניין זה מוסיפה השופטת נאור ומביאה שלוש דוגמאות המצדיקות לדעתה את קביעת בית המשפט המחוזי. הדוגמאות מצביעות באופן מפורש על מלל דומה עד זהה בחלקו כמו גם ליקוט דוגמאות ומקורות זהים ואף לפי אותו סדר המופיע בהרצאות המשיב. כך למשל: בעוד המשיב לימד פרק ב"חובת הזהירות המושגית" בעוולת הרשלנות וסיים את הדיון בשלוש דוגמאות ספציפיות מהפסיקה, המערער כתב פרק דומה בספרו וציין בדיוק את אותם שלושה אזכורים לפי אותו הסדר ואותם מספרי עמודים. בית המשפט טרח ומצא עוד מספר רב של פסקי דין אחרים היכולים להמחיש את אותו העניין. כן קובעת השופטת נאור כי קיימות עוד הקבלות רבות בין הספר להרצאות אם במלל; בסדר הבאת הדברים; בקונטקסט ועוד. לכן קבעה השופטת נאור כי לא נמצא מקום להתערבות במסקנות ביהמ"ש המחוזי, וכי לאור הממצאים המערער העתיק חלקים מהותיים מהרצאות המשיב – דבר המהווה הפרת זכויות יוצרים.

ג. טענות פרטניות של המערער

העתקה משותפת ממקור שלישי ואפשרויות הביטוי והגנה על רעיונות – בשני נושאים אלו קובעת השופטת נאור כי אומנם לצדדים אין בעלות על דיני הנזיקין, אך בהחלט יש בעלות על דרך הביטוי הספציפית בנושא. זאת, לדעתה, הועתקה על ידי הסטודנט מהמרצה. עוד קובעת השופטת כי המרצה אומנם לימד את הסטודנט כלי מחשבה וניתוח בהם רשאי הסטודנט לעשות שימוש, אך לא בדרך של הפרת זכויות היוצרים של המרצה, כפי שעשה. ובעניין זה מצטטת השופטת נאור את דבריו של בית הלורדים האנגלי, לפיו:

"A teacher is in his class-room with his students. For the purpose of teaching them he uses a composition of his own, in this case called "The Law of Moral Philosophy." Suppose it had been exercises in grammar, arithmetic, or foreign language. The object and purpose is to teach the students, to enable them to become proficient in the various subjects of which the teacher is the professor. The student is entitled to avail himself of the teaching. The object is to make him a good grammarian, a good arithmetician, or a proficient in the particular language that is taught. But could it be contended that by reason of such communication to such students each of them was entitled to publish the professor's exercises, dialogues, dictionary, or the like?"

בעניין הוספת חלקים מקוריים ליצירה אשר הופכים אותה ליצירה חדשה ובעלת זכויות יוצרים משלה פסקה השופטת נאור כי לשאלת הפרת זכויות יוצרים יש לבדוק האם הועתק חלק מהותי מהיצירה המקורית – כפי שקרה במקרה דנן. ולכן גם טענה זאת נדחתה.

הטענות החדשות אשר העלה המערער בעניין השימוש ההוגן בחוק – טענות אשר לא נטענו בפני ביהמ"ש המחוזי –נדחו על ידי השופטת נאור לאור תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (תקנה האוסרת על העלאת טענות בערעור אשר לא נידונו בהליך הראשוני). יחד עם זאת, טורחת השופטת נאור לקבוע לגופו של עניין כי אין ממש בטענת המערער בדבר שימוש הוגן מאחר ומדובר בספר מסחרי אשר פורסם למטרות רווח. ככל שהמשיב יבחר ביום מן הימים לפרסם הרצאותיו ברבים, יש בכך משום פגיעה ממשית בזכויות המשיב ולכן לא ניתן למערער לטעון לשימוש הוגן בקשר לתוכן הרצאות המשיב.

רישום הרצאות על ידי סטודנטים

בהערת אגב לפסק הדין, מעלה השופטת נאור עוד נקודה מעניינת, בעלת השלכות החורגות מהנושא הייחודי של התיק הנדון. דיני זכויות היוצרים באים כדי לאזן בין זכויות היוצרים שביצירה לבין חופש הפעולה של הכלל. רישום והעתקה של תוכן הרצאה לצורכי לימודים מהווה שימוש הוגן. כך שסטודנט המסכם את שעורי המרצה לעצמו אינו חוטא בפגיעה כלשהי בזכויות יוצרים. אולם אם אותו סטודנט מעביר לחבריו את אשר כתב בהרצאה, ולעיתים אף תמורת תשלום, יתכן שהוא מפר את זכויותיו הקנייניות של המרצה. על פי החוק, הפרת זכויות יוצרים היא פעולה אשר נעשית ביצירה שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים (סעיף 2(1) לחוק זכות יוצרים 1911). זאת, כמובן, ככל שלא הוסכם אחרת בין המרצה לבין הסטודנט או בינו לבין המוסד הלימודי.

זכויות יוצרים במשפט העברי – השופט אליקים רובינשטיין

בהערת אגב נוספת לפסק הדין מתאר השופט אליקים רובינשטיין בקצרה את דיני זכויות היוצרים והפרתן במשפט העברי. המשפט העברי מייחס חשיבות רבה להבאת דברים בשם אומרם ושמירה על זכויות היוצר תוך התחשבות באינטרס הציבורי מצד אחד ובהגדלת התורה והאדרתה מצד אחר. באותם ימים הייתה פסיקה מסוימת שהתירה פרסום ואף העתקה של דברי תורה אף ללא הסכמת המחבר ובלבד שהיה בכך משום עמידה באינטרס הציבורי של האדרת התורה. אך בסופו של יום רבו האוסרים על המתירים. ובכל מקרה, המקרים שהותרו, כולם, כשאין כוונת רווח מחד ואין הפסד כספי למחבר מאידך – מה שאינו דומה למקרה דנן. עוד מוסיף השופט רובינשטיין בעניין פסיקתה של השופטת נאור: "להנמקת חברתי ולתוצאה שאליה הגיעה אפשר לסייע עוד מן העקרונות שפיתח המשפט העברי בתחום זה. אזכיר, למשל, כי החובה לומר דבר בשם אומרו היא מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם (משנה אבות ו' ו'), והעושה כן מביא גאולה לעולם, וכדברי ר' יוחנן, אמורא מרכזי בארץ ישראל, במדרש תנחומא "כל מי שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר 'אל תגזול דל כי דל הוא' (משלי כ"ב כ"ב)". לעת מצוא, ניתן עוד להוסיף על אלה".

בעקבות פסק הדין:

פסק הדין זה צוטט בעשור האחרון, במעל ל- 30 פס"ד חלקם אף של ביהמ"ש העליון כמו גם במאמרים רבים, בדגש על המבחנים לבדיקת העתקה ו/או ייחודיותה של היצירה.

ראיות נסיבתיות להעתקת יצירה מקורית

פסק דין זה בצירוף פס"ד קודמים ומאוחרים קבע מסמרות לצורך זיהוי יצירה שהועתקה מחמת ראיות נסיבתיות, כמו כן קבע והגדיר מאפיינים להגדרת מקוריות יצירה ומתן הגנות עליה.

יצירה כתובה

פסק הדין מהווה אבן דרך במשפט הישראלי למתן הגנת זכויות יוצרים גם ליצירה מילולית שאיננה מפורסמת בכתב לכלל הציבור ולכן אינה מוכרת לכלל כיצירה כתובה – ובלבד שהיצירה הינה מקורית ועומדת בסממנים הדרושים להגנת זכות יוצרים כמופיע בחוק.

שימוש הוגן בחוק

פסק הדין, חיזק את הטענה כי ככל שמדובר בהעתקה לשימוש מסחרי ללא הסכמת בעל זכויות היוצרים נחלש הטיעון לשימוש הוגן.

חוק זכות יוצרים, תשס"ח - 2007

ראוי לציין כי פסק דין זה ניתן בינואר 2006, והתבסס על חוק זכות יוצרים המנדטורי מ- 1911. באותה עת, הייתה מונחת בפני הכנסת הצעת חוק שנועדה לעדכן את החוק המיושן. בפסק דינו מתייחס ביהמ"ש העליון להצעת חוק זאת. כשנה לאחר מתן פסק הדין – בשנת 2007 - אושרה הצעת החוק והפכה לחוק זכות יוצרים כפי שהוא מוכר כיום. החוק החדש מרחיב את הגדרת היצירה המקורית ובפועל הופך את העקרונות שנפסקו על ידי ביהמ"ש העליון בתיק זה לחוק. למשל, לפי החוק החדש "הרצאה" מוכרת כיצירה ספרותית מוגנת גם אם לא הוצגה גרסה כתובה שלה.

ראו גם

אסף יעקב

זכויות יוצרים

קישורים חיצוניים

חוק זכויות יוצרים, תשס"ח-2007 ס' 1 – הגדרת "יצירה ספרותית".

חוק זכויות יוצרים, 1911.

לקריאה נוספת:

א.א. בלום, "זכות יוצרים בהרצאות", הפרקליט, כרך י (תשי"ד) 47.

טוני גרינמן "זכויות יוצרים", מהדורה שניה (2008) [פורסם בנבו], עמ' 110- 127.

טוני גרינמן, "זכויות יוצרים", מהדורה שניה (2008) [פורסם בנבו], עמ' 615- 748

ד' לוינסון "הגנה של 'שימוש הוגן' בזכות יוצרים", משפטים טז (תשמ"ז), עמ' 430, 431

שלומית יניסקי-רביד, "קניין רוחני בעבודה- תיאוריה, מעשה ומשפט משווה" (2013) [פורסם בנבו], עמ' 489, 527- 528

תמיר אפורי "חוק זכויות יוצרים" (2012) [פורסם בנבו].