מתקנים לגידול יונים בארץ ישראל
גידול יונים היה ענף כלכלי חשוב בעולם העתיק, בעיקר בתקופות הקלאסיות (הלניסטי-ביזנטי). ידועים מתקני קולומבריום החל מהתקופה ההלניסטית, רבים מהם נחצבו במערות ברחבי יהודה ופלשת. החל מן התקופה הרומית החלה בנייה של מתקני שובך לגידול יונים בסמוך לכפרים ושטחים חקלאיים. אז החל גם הניצול של היונים לא רק לבשר אלא גם לדשן.
רקע היסטורי
עריכההשימוש במתקנים לגידול יונים התקיים בארץ ישראל במשך כאלף שנה, מתקופת שלטון בית תלמי (התקופה ההלניסטית) עד התקופה הביזנטית (מהמאה הרביעית לפנה"ס עד המאה השישית לספירה). שרידים ארכאולוגים ומקורות ספרותיים מעידים כי היא סיפקה במשך מאות שנים בשר למאכל וזבל חקלאי בכמויות גדולות, בצורה אינטנסיבית. חקלאות זו התקיימה בבתי גידול מלאכותיים והצריכה מיומנות וידע בגידול היונים ועבודה רבה בטיפולן. הרווח מעיסוק זה היה לעיתים קרובות נאה למדי.[1]
ביונים יש כמה זנים, זן אחד החיות במגדלים ובפסגות בניינים (מפני שהן פחדניות), ועפות לשדות ובחזרה כרצונן. זן שני של יונים עדינות יותר ולבנות, המסופקות במזון ביתי וחיות סביב הבית. את שני הזנים האלה מכליאים ונוצר זן שלישי של יונים, בן תערובת, שאותו שיכנו בשובך. כיום יש זנים שונים, למשל יש זנים שהם גדולים (בעלי מסה גדולה) למטרת בשר. מתקנים אלה אפשר לחלק לשני חלקים עיקריים לפי תקופת קיומן.
- סוג ראשון המתקנים שנמצאים בסביבת מרשה, מתקנים אלה חצובים בסלע הקרטון הרך מתחת לפני הקרקע (סלע הקרטון נמצא מתחת לשכבת סלע נארי, הסלע הנארי קשה לחפירה. לכן בשטח נמצא פתח צר בסלע הנארי וכשמגיעים לסלע הקרטון חופרים את המתקנים השונים). השימוש במתקנים אלה מתוארך לסוף המאה הרביעית או תחילת המאה השלישית לפנה"ס. עד מרד בר כוכבא. כאשר מערכות מסתור הפסיקו את השימוש העיקרי של מתקנים אלה. למתקנים אלה קראו קולומבריה,
- סוג שני של מתקנים נקרא שובך. מתקנים אלה בנויים על גבי הקרקע לפעמים חצובים עד מטר בסלע. בניינים אלה נבנו בסוף התקופה ההלניסטית ונמשך עד התקופה הביזנטית. מטרת גידול היונים העיקרית היא לשם מאכל (קורבן), שליחת דברי דואר ובתקופות מאוחרות היה השימוש בזבל.
במתקנים מהסוג הראשון "מתקני מרשה", לא נמצא עדות לשימוש בזבל. יש עוד כמה שימושים שוליים, למשל שימוש ביונים למטרה רפואית. בספרו של קורנליוס קלסוס "אודות הרפואה" (De Medicina) נזכר השימוש ביונים ותורים למטרות רפואיות ונרשם כי מומלץ לצרוך כבד חי של יונה כתרופת נגד למחלת הכבד, ודם יונים ותורים כנגד מחלות עיניים. גידול היונים שהתחיל בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית ונמשך עד התקופה הביזנטית,המשיך וממשיך להתקיים בארצות שכנות עד היום. למשל במצרים אצל חבורות מסורתיות ממשיכים בגידול יונים עד היום במתקנים מדגם השובך, למטרת בשר ולמטרת השימוש בזבל (לשלשת) שנחשב למקור בסיסי לחקלאים המצריים. בשל היעדר חומרים מזנים בקרקע. יש גם מתקנים כאלה בירדן שמשמשים עד היום לגידול יונים למטרת בשר וזבל.[1][2]
המחקר בארץ ישראל
עריכה
לפי החוקרים מתקני הקולומבריה החצובים שנמצאו בשפלת יהודה, היו בתי גידול ליונים מאמצע המאה השלישית לפנה"ס, עד כיבוש מרשה בשנת 125 לפנה"ס, ושימשו לפולחן, לאספקת בשר וכמקור לזבל חקלאי. חקירת מערכות המסתור מימי מרד בר-כוכבא בשפלת יהודה תיארה מאות מתקנים כאלה גם בכפרים, בגדלים שונים ובצורות שונות: עגולים, רבועים ובצורת צלב. ועל דופנותיהם עשרות ולעיתים מאות כוכים. בתקרות חלק מהם נמצא פתח. הכניסה לתוכם הייתה באמצעות גרם מדרגות חצוב או באמצעות סולם עשוי עץ. לידם נמצאו מתקני מזון ומים. מספר המתקנים האלה ודרך שילובם במתקנים התת-קרקעיים האחרים של מבני היישובים, מבטאים את שכיחות התופעה בחיי היום יום של בני התקופות ההן, בעוד שההתקנה המאוחרת יותר של מערכות מסתור שנחצבו מתוכם ולתוכם מעידה על סוף תקופת השימוש בהם, בשליש הראשון של המאה השנייה לספירה.
במבצרים ובארמונות של החשמונאים ושל הורודוס: במצדה, הרודיון, ביריחו, בקיפרוס הסמוכה ליריחו ובחורבת עלק מצפון מערב לקיסריה, נחשפו מבנים בנויים על פני הקרקע, שלעיתים חלקם התחתון חצוב, ובקירותיהם בנויים כוכים. גם הם זוהו כמתקני קולומבריום. סוגם תואר במחקר הארכאולוגי בארץ ישראל המערבית והמזרחית, ונמנו עימם יותר ממאה מתקנים, מרביתם מהתקופה ההלניסטית והרומית הקדומה. השוני בין שתי קבוצות המתקנים ששימשו בתי גידול ליונים מעיד על שיטות שונות של גידול יונים שהיו נהוגות בארץ ישראל, עד שחרב היישוב בשפלת יהודה. לאחר מכן גידול היונים היה בשיטת השובכים (מבנים בנויים על גבי הקרקע).[3].[1]
מבנים תת-קרקעיים מתקני הקולומבריום בשפלת יהודה
עריכה
למתקני הקולומבריום באזור שפלת יהודה יש מאפיינים קבועים שהם: המתקנים חצובים בסלע קירטון רך מתחת לפני הקרקע (סלע הקירטון נמצא מתחת לשכבה של סלע נארי). שהוא יותר קשה לחפירה, אבל לא עבה. כך שעשו פתחים צרים בסלע הנארי עד שהגיעו לקרטון, אז חפרו את כל המתקנים שהיה להם שימושים שונים, בתקופות שונות), צורתם עגולה, רבועה או דמוי צלב. במתקנים הגדולים ביותר הותירו עמודים ששימשו כתמיכה לתקרה וגם על אלו הותקנו כוכים. המתקנים נמצאים בהקשר כרונולוגי עם מתקנים תת-קרקעיים אזרחיים אחרים. הכוכים הם בעלי חזית משולשת, מעוגלת או רבועה. הם חצובים לגובה ולעומק ממוצע של כ 27 ס"מ. ברוב המתקנים שורת הכוכים התחתונה חצובה כמטר מעל לרצפה. לכל המתקנים נחצב פתח עליון בשכבת הסלע הנארי העליונה. והכניסה אליהם הייתה דרך גרם מדרגות לולייני חצוב או דרך מדרגות שנחצבו לאורך קירות המתקן. ולעיתים בסולם עשוי עץ. במתקנים רבים אותרו גומחות חצובות שנועדו להגשת מזון ליונים ולעיתים מתקני מים. במתקנים רבים אחרים אותרו גם חורים שנחצבו בין שורות הכוכים שנועדו לקשירת חבלים מצד לצד. מאחר שמתקנים אלה נפוצים במרשה וסביבתה, נדבק בהם השם "דגם מרשה", או "מתקני מרשה".[1]
תקופת השימוש במתקני הקולומבריה
עריכהתחילת גידול יונים במתקנים תת-קרקעיים מ "דגם מרשה" הייתה מסוף המאה הרביעית או תחילת המאה השלישית לפנה"ס במרשה עצמה. ושיאה היה בסוף המאה הראשונה לפנה"ס ביישובי שפלת יהודה. כיבוש מרשה בשנת 125 לפנה"ס על ידי יוחנן הורקנוס הראשון וחורבנה הסופי בשנת 40 לפנה"ס, מהווה נקודת ציון כרונולוגית לסופה של תקופה. שאחריה פסק השימוש במתקנים התת-קרקעיים של הפוליס, כולל מתקני גידול היונים. סדר כרונולוגי זה הוא גם נקודת ציון לקביעת זמנם של השינויים שנעשו באותם מתקנים תת-קרקעיים ביישובי שפלת יהודה הכפריים. נקודת ציון כרונולוגית נוספת היא זמן התקנת מערכות המסתור לקראת מרד בר כוכבא (132 – 135 לספירה). חציבת מערכות המסתור ביטלה את השימוש האזרחי במתקנים ה תת-קרקעיים הקדומים. כולל מתקני הקולומבריה מדגם מרישה. כלומר לקראת מרד בר כוכבא, בתחילת המאה השנייה לספירה, פסק השימוש במתקני הקולומבריה מדגם מרישה ביישובי שפלת יהודה.[1]
מבנים על פני הקרקע:"מגדל יונים" – "פריסטראון" ו "שובך"
עריכה
הפריסטאון והשובך הם מתקנים בני שתי קומות בנויות על גבי הקרקע. או לעיתים קומה עליונה בנויה על פני הקרקע והתחתונה חצובה. החלק העליון של המתקן בנוי מאבנים מקומיות והגג נבנה מעץ. בקומה העליונה שולבו לעיתים קנקני חרס עבור קיני היונים. צורת המתקן היא עגולה בקוטר של ארבעה מטרים לכל היותר, ובגובה של שמונה מטרים לכל היותר. לעיתים היא רבועה, במידות של 8X8 מ' לכל חלוקה פנימית התומכת בתקרה ומגדילה את מספר הכוכים. המתקנים נבנו מחוץ ליישובים. למעט אלה שבמבצרי בית חשמונאי והורודוס, על ארמונותיהם. תפוצתם הרגילה היא באזורי חקלאות וליד מתקני מלאכה אחרים. הכוכים הרבועים והמשולשים נבנו מלוחות אבן במידה ממוצעת של 27 – 30 ס"מ לכל כיוון. שורת הכוכים התחתונה חצובה או בנויה כמטר מעל הרצפה. לכל המתקנים פתח אל הקומה העליונה וגרם מדרגות עשוי עץ או בנוי, היורד אל הקומה הראשונה. ליד כמה מתקנים נמצאו שקתות, מתקני מים ומתקני גריסה ופריכה.[1]
תיאור מבנה
עריכההמלומד הרומי וארן תיאר מגדל יונים המכונה "פריסטראון" או "פריסטרופיון". שהכילו עד 5000 יונים. היה זה בניין גדול בעל גג קמור, פתח צר וחלונות בנוסח "פוני", וגם חלונות רחבים עם סבכה כפולה. החלונות אפשרו חדירת אור אך מנעו חדירת נחשים וטורפים. הקירות הפנימיים והחיצוניים שסביב לחלונות היו מטויחים בטיח חלק מעורבב באבקת שיש. למניעת כניסתם של לטאות ועכברים לשובך. סיד שימש לסיוד הקירות של בית הגידול מבחוץ ומבפנים להרחקת מזיקים. סביב הקירות נבנו כוכי יונים בשורות רבות ככל האפשר מהרצפה לתקרה כוך לכל זוג יונים. לכל כוך פתח אחד, ורוחבו מבפנים חייב היה להיות שלוש כפות ידיים לכל כיוון. מתחת לכל שורת כוכים נקבע קרש ברוחב שתי כפות ששימש אזור הליכה ליונים. מדי חודש היו חייבים לנקות את הכוכים ולאסוף את הלשלשת, שנחשבה לדשן משובח. יונה זכתה לטיפול עד שגוזליה היו מוכנים לשיווק. הפגרים סולקו, והוקצה מקום מבודד ברשת לדוגרות ליציאת אמהות מחוץ לשובך. את המזון נתנו בשקתות מסביב לקירות, שאותן מילאו בצינורות מבחוץ. יוסף בן מתתיהו תיאר פריסטראון מול הר הבית ובארמונות הורודוס, שהיה אוהב יונים וגידלן לנוי.[1].[4].[3][2]
שיטות גידול
עריכה
שתי צורות של גידול יונים מלאכותיות: האחת של הזנה חופשית בתוך המבנה ומחוצה לו. השנייה של פיטום גוזלים בכליאה בתוך מבנה. פוריותן של היונים גדולה כך שהן מטילות דוגרות ומביאות גוזלים בתוך ארבעים יום, כמעט לאורך כל השנה. בכל מחזור בוקעים שני אפרוחים. ולאחר שהם גדלים מחזירים אותם לאמהות לצורך רבייה. מגדלי יונים נהגו לפטם אפרוחים לשם קבלת מחיר גבוה בעבורם. ולכן סגרו אותם ברגע שהעלו פלומה, האכילו את האפרוחים ב "בלילה" רטובה שנגרסה דק, פעמיים ביום בחורף, ושלוש פעמים ביום בקיץ. לאחר שהגוזלים גדלו והעלו נוצות, נהגו לשבור את רגליהם ולהשאיר אותם בקרבת האמהות, שם ניזונו ביתר חופשיות במהלך כל היום. יונים אלה השמינו מהר ונוצותיהן הלבינו. מחיר היונים ברומא נע בין 200 ל-1000 ססטרטיוס לזוג גוזלים מפוטמים (50 – 250 דינר רומי שהם 2 – 10 מטבעות זהב). הרווח ממכירת יונים לבשר ממגדל אחד הגיע עד לכ-50% מההשקעה בבנייתו.[1]
זמן השימוש במתקני השובך ותפוצתם
עריכהדגם שובך או פריסטראון עגולים במצדה, יריחו, קיפרוס, חורבת עלק, חורבת אבו חף. ומתקנים רבועים במצדה, חורבת סבכי, מעגן מיכאל וליד גבעת באר שבע הגלילית. המתקנים האלה תוארכו לתקופת בית חשמונאי והורדוס (המאה הראשונה לפנה"ס עד המאה הראשונה לספירה). נתונים כרונולוגיים כאלה נמצאו גם במתקנים דומים שנמצאו ליד חורבות שבהן זוהו שרידים מתקופה זו. מסך כל הנתונים הכרונולוגיים האלה נמצא כי מתקני "דגם השובך" נבנו בארץ ישראל בסוף התקופה ההלניסטית. ושיא תפוצתם היה בתקופה הרומית הקדומה. מתקופה זו ועד לאחר מרד בר כוכבא, הפרנסה מגידול יונים בשפלת יהודה הייתה במתקני "דגם מרשה" ובשאר חלקי ארץ ישראל ב"דגם השובך". מפרק הזמן שלאחר התקופה הרומית נמצאו רק מתקנים בודדים, ומרביתם מתקני שובך. למשל בצפון הנגב דגם "השובך" זכה לפריחה מחודשת בתקופה הרומית והגיעה לשיאה בתקופה הביזאנטית. היונים גודלו במגדלים עגולים ורבועים הבנויים בשטחי חקלאות מחוץ ליישובים.[1].[3]
זבל היונים "לשלשת" ושימושו
עריכהזבל יונים או לשלשת, אחד הדשנים הטובים, אם לא הטוב ביניהם. מתפרק בקלות בקרקע והוא מתאים במיוחד לאדמות גיר. לגידולי שלחין וגידולים חד שנתיים. לפעמים הזבל נאסף בקומת הקרקע של המתקן מועבר בכמות מדודה אל גומות ההשקיה של עצי פרי או אל גינות ירק. לעיתים משרים זבל במים ומשקים בהם. מזבלים בו לאחר טחינתו. ומידת הזבל כחופן לשתיל. יונה מפיקה כ-10 ק"ג זבל בשנה. ומכאן מחירו הגבוה. לעיתים אפילו ממחיר היונה עצמה. במצרים למשל, זבל היונים הוא הדשן האורגני היחיד המצוי בידי החקלאים. יתרונו של זבל היונים הוא בהיותו מרוכז מאוד ובהתפרקותו המהירה, כך שהוא מגיע לבית השורש של הצמח מיד עם פיזורו ואינו נדרש בכמויות גדולות. למדריכי החקלאות במצרים קשה היום להכניס לשימוש תחליף מלאכותי לזבל היונים. שכן השימוש בו הוא מסורת חקלאית מקומית קדומה, שלא השתנתה במהלך ההיסטוריה.[1][4][2]
| מרכיבים | אחוז מההרכב |
|---|---|
| חומצה זרחנית זמינה (Available Phosphoric Acid) | 2.12% |
| חומצה זרחנית מסיסה (Soluble Phosphoric Acid) | 0.18% |
| סה"כ חומצה זרחנית (Total Phosphoric Acid) | 2.3% |
| חנקן (Nitrogen) | 3.04% |
| אמוניה (Ammonia) | 3.7% |
| אשלג ממיס במים (Potash soluble in water) | 1.53% |
גידול יונים בתנאים דומים בעת החדשה
עריכהבמצרים מגדלים יונים בחקלאות הכפרית. חלקם משולבים בין מבני הכפר. חלקם בנויים על גגות מבני המגורים. חלקם בנויים לצד מבני המגורים וחלקם בנויים בחלקות השדה הפרטיות. מגדלים מסורתיים אלה נבנו מלבני בוץ וקנקני חרס. צורתם עגולה אליפטית בקוטר של 4 מטרים לכל היותר, וגובהם שישה מטרים לכל היותר. גגותיהם בצורת חרוט, ולמבנים הגדולים גגות בצורת כיפה. המבנים מטויחים בחוץ ובפנים. ולכל מבנה פתח לטיפול ביונים ופתח בקומה העליונה ליציאת יונים וכניסתם. במזרח ירדן קיימים עשרות מגדלי יונים מודרניים. הבנויים לצד חוות ובשטחים חקלאיים. על גגות ובמסעדות לצד כבישים. הקמת שובך נעשית שם לעיתים במקביל להכשרת שטח חקלאי חדש. השובך בנוי מאבן ומחומרי בנייה מודרניים אחרים. צורתו עגולה, ובקירות סודרו נדבכים של קנקני חרס (המיוצרים בבית יוצר מרכזי "בזרקא" במיוחד לצורך זה), זה מעל זה, פתחיהם אל תוך המבנה ובאחוריהם קדח שמכוון אל מחוץ למבנה, כדי לאווררם. קירות המגדל מטויחים מבחוץ ומבפנים ומסוידים מבחוץ. הגג כיפתי ומוחזק בעזרת לוח מתכת או עץ. בחלק העליון של המבנה נקבעו פתחים מצינורות חרס ליציאת היונים וכניסתם, ומוטות עץ נקבעו בקיר החיצוני מתחת לפתחים, לנחיתת היונים בכניסה למגדל. קוטר המגדלים הוא עד חמישה מטרים, וגובהם עד שישה מטרים, כולל חלק תחתון הבנוי לגובה של עד מטר וחצי. לעיתים מונח במרכזם סולם עץ או מתכת שיסודותיו נקבעו בקרקע וראשו מחוזק בכיפת המבנה, והמבנה עצמו נבנה סביבו. הסולם משמש את המטפלים ביונים לעלות אל הקנים הגבוהים במגדל. בקומת המגדל התחתונה מסודרים עציצים וקופסאות פח לדגירה נוחה של האמהות ולטיפולן בגוזלים עד תעופתם. הפתח למבנה בקומת הקרקע משמש את המטפלים ביונים יומיום, להזנתן לניקוי המבנה ולהורקת הזבל. היונים מקבלים במבנה מים וגרעיני שעורה, חיטה, כרשינה ושאריות מהמטבח הביתי. שכיחות מגדלי יונים בממלכת ירדן בסמוך לחלקות חקלאיות חדשות ממחישה את התועלת של זבל היונים היום ובעת העתיקה לחקלאות, ומסייעת להבנת הסוגיות הכרוכות בהקמת המבנה.[1].[4].[2]
תיעוד מצרי לגידול יונים
עריכהבתעודות מצריות עדות לקיום ענף גידול בתקופה ההלניסטית והרומית. בקאראניס שבעמק פיום, התגלו בחלקו המזרחי של הכפר חמישה מבנים עשויים לבנים שרופות, שמורים למלוא גובהם. אשר שימשו אולי כשובכי יונים. הכוכים מותקנים מכלי חרס פסולים. שהונחו בשורות זו מעל זו וחוזקו בטיח. קיר ובו דלת צרה מחלק את המבנה לשני חדרים. בכל מבנה רק דלת אחת. מכיוון שהתקרות לא שרדו, לא ניתן ללמוד על הפתחים בתקרה. באחד המבנים התגלתה כף לגריפה, ששימשה אולי לאיסוף הזבל.[4]
לקריאה נוספת
עריכה- יגאל טפר, "עלייתו ושקיעתו של ענף גידול היונים בארץ" בתוך: אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה אהרון אופנהיימר, הוצאת יד בן צבי ירושלים תשמ"ו, עמ' 196-170, 1986
- יותם טפר, בעלי חיים באספקלריה ההיסטורית. קולומבריום, פריסטראון ושובך: בתי גידול מלאכותיים ליונים בארץ ישראל בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזאנטית. תשסז עמ' 157-133.
- ציפר עירית, יונתי בחוגי הסלע, גידול יונים. עמודים 29-21, 1998.
- איל דן, קולומבריה בגליל, בכרמל וברמות מנשה, 2010. עבודת מוסמך; אוניברסיטת חיפה.
- ב' זיסו, "'שני מגדלי קולומבאריום הרודיאניים בחורבת עלק ובחורבת אבו ח'ף", קדמוניות 112, (תשנ"ז), עמ' 106-100.