נאו-ריאליזם (מדע המדינה)

נאו-ריאליזם, או ריאליזם מבני, היא אסכולה ביחסים בין-לאומיים שפורסמה לראשונה על ידי קנת' וולץ בשנת 1979. אסכולה זו פותחה מתוך האסכולה הריאליסטית אשר דוגלת באינטרסים, משחק כוחני, ומציאות אנרכית.

כמו הריאליזם, גם הנאו-ריאליזם מעמיד במרכז את הערכים של עוצמה וכוח, אך באסכולה הנאו-ריאליסטית רדיפת העוצמה נובעת מחוסר ברירה ומרצון לשרוד. בבסיס אסכולה זו עומד עקרון יחסיות העוצמה: אין משמעות לעוצמה אבסולוטית כמו בריאליזם, אלא רק לעוצמה ביחס למדינות אחרות.

מקורות

הנאו-ריאליזם מגיע מכתביו של הנס מורגנטאו על הריאליזם הקלאסי. הריאליזם הקלאסי הסביר את המזימות של הפוליטיקה הבין-לאומית כמבוססות על הטבע האנושי, ועל כן הן כפופות לאגו ולרגש של מנהיגי העולם. במקום זאת, הוגים נאו-ריאליסטים טוענים כי אילוצים מבניים (ולא אסטרטגיה, אגו או מוטיבציה) מכריעים בקביעת יחסים בין-לאומיים.

האסכולה

הנאו-ריאליזם טוען כי האופי של מבנה בין-לאומי מוגדר על ידי העיקרון המסדר שלו (אנרכיה), ועל ידי כמות המעצמות הגדולות במערכת. העיקרון המסדר האנרכי של המבנה הבין-לאומי הוא מבוזר, כלומר אין סמכות מרכזית פורמלית. כל מדינה ריבונית היא שווה במערכת זו. הפעולות של מדינות אלו מונחות על ידי היגיון של עזרה עצמית, כלומר המדינות מבקשות ליישם את האינטרסים שלהן ולא להכפיף את האינטרס שלהן לאינטרסים של מדינות אחרות.

ההנחה היא כי המדינות רוצות לכל הפחות להבטיח את הישרדותן, שכן זהו תנאי הכרחי להשגת מטרות אחרות. כוח מניע זה הוא הגורם העיקרי המשפיע על התנהגותן, ובתורו גורם למדינות לפתח יכולות צבאיות התקפיות כאמצעי להגדלת עוצמתן היחסית. מכיוון שמדינות לא יודעות מהן הכוונות העתידיות של מדינות אחרות, נוצר חוסר אמון בין המדינות, מה שמחייב אותן להישמר מהפסדים יחסיים של עוצמה, שעלולים לאפשר למדינות אחרות לאיים על הישרדותן. חוסר האמון הזה מבוסס על אי ודאות, ונקרא דילמת הביטחון.

המדינות נחשבות דומות מבחינת צרכים, אך לא מבחינת היכולת להשיגם. מיקומן של מדינות מבחינת יכולות קובע את התפלגות היכולות. ההתפלגות המבנית של היכולות מגבילה שיתופי פעולה בין מדינות עקב חשש מרווח יחסי גדול יותר של המדינות האחרות, ומהאפשרות של פיתוח תלות באותן מדינות. הרצון והיכולות היחסיות של כל מדינה ומדינה למקסם את הכוח היחסי שלה מביאים לכך שהמדינות מגבילות זו את זו, ונוצר מאזן כוחות המעצב את המערכת הבין-לאומית. מאזן הכוחות מעורר את דילמת הביטחון שכל המדינות מתמודדות איתה. יש שתי דרכים שבהן מדינות יוצרות מאזן כוחות: איזון פנימי ואיזון חיצוני. איזון פנימי מתרחש כשמדינות מטפחות את היכולות שלהן על ידי צמיחה כלכלית ו/או צמיחה צבאית. איזון חיצוני מתרחש כשמדינות כורתות בריתות כדי לבלום את עוצמתן של מדינות ובריתות חזקות יותר.

נאו-ריאליסטים טוענים שיש שלוש מערכות אפשריות:

• מערכת חד־קוטבית – מכילה רק מעצמה אחת. דוגמה לכך ניתן לראות מייד לאחר המלחמה הקרה, שבסיומה המערכת הבין-לאומית הפכה למערכת חד־קוטבית, כאשר המעצמה הגדולה היא ארצות הברית.
• מערכת דו־קוטבית – מכילה שתי מעצמות גדולות. דוגמה לכך היא בזמן המלחמה הקרה, שבה המעצמות היו ארצות הברית וברית המועצות.
• מערכת רב־קוטבית – מכילה יותר משתי מעצמות גדולות.

נאו-ריאליסטים טוענים כי מערכת דו־קוטבית יציבה יותר ממערכת רב־קוטבית, שכן ניתן ליצור בה מאזן כוחות רק באמצעות איזון פנימי, היות שאין מעצמות גדולות נוספות שניתן לכרות איתן בריתות. מכיוון שיש רק איזון פנימי במערכת דו־קוטבית, יש פחות הזדמנויות לטעויות תפיסה, ולכן פחות סיכוי לפתוח במלחמה בין מעצמות.

דיון מלומד

בתוך האסכולה הריאליסטית

החוקרים הנאו-ריאליסטים אומנם מסכימים שהמבנה של היחסים הבין-לאומיים הוא המניע העיקרי בחיפוש אחר ביטחון, אך יש ביניהם חילוקי דעות בשאלה האם מדינות שואפות לשרוד ותו לא, או שמדינות רוצות למקסם את העוצמה היחסית שלהן. קנת' ווולץ מייצגים את הדעה שמדינות שואפות אך ורק לשרוד, בעוד מירשהיימר ותומכי הריאליזם ההתקפי תומכים ברעיון שמדינות רוצות למקסם את העוצמה היחסית שלהן.

אסכולות נוספות

נאו-ריאליסטים טוענים שכיוון שמלחמות הן תוצאה של המבנה האנרכי של המערכת הבין-לאומית, סביר שהן תימשכנה גם בעתיד. אכן, נאו-ריאליסטים טוענים לעיתים קרובות שהעיקרון המנחה של המערכת הבין-לאומית לא השתנה במהותו מתקופת תוקידידס ועד הופעת הלוחמה הגרעינית. ההשקפה ששלום ארוך טווח לא צפוי להיות מושג מתוארת על ידי תאורטיקנים אחרים כהשקפה פסימית מאוד על היחסים הבין-לאומיים. אחד האתגרים העיקריים של הנאו-ריאליזם הוא תאוריית השלום הדמוקרטי והמחקרים שתומכים בה, כמו הספר "Never at War" . הנאו-ריאליסטים טוענים בתגובה שתאורטיקנים שתומכים בשלום הדמוקרטי נוטים לבחור את ההגדרה של דמוקרטיה כדי להגיע לתוצאה האמפירית המבוקשת. לדוגמה, גרמניה בתקופתו של וילהלם השני, הרפובליקה הדומיניקנית בתקופתו של חואן בוש , או צ'ילה בתקופתו של סלבדור איינדה, לא נחשבות "דמוקרטיות מהסוג הנכון", והעימותים שלהן לא נחשבים כמלחמות לפי התאורטיקנים הללו. כמו כן, הם טוענים שמלחמות מסוימות בין מדינות דמוקרטיות נמנעו רק על ידי גורמים שאינם מכוסים על ידי תאוריית השלום הדמוקרטי.

הסנגורים של תאוריית השלום הדמוקרטי רואים את התפשטות הדמוקרטיה כעוזרת למתן את השפעות האנרכיה. Bruce Russett טוען כי עם מספיק דמוקרטיות בעולם, "עשוי להיות אפשרי להחליף חלקית את העקרונות הריאליסטיים (אנרכיה ודילמת הביטחון של המדינות) ששלטו בפועל ... לפחות מאז המאה השבע עשרה". ג'ון מולר מאמין שהדמוקרטיה והשלום יבואו לא באמצעות התפשטות הדמוקרטיה, אלא תנאים אחרים (כגון כוח). קנת' וולץ תומך בטענתו של מולר ומציין כי "חלק מהדמוקרטיות – בריטניה של המאה התשע עשרה וארצות הברית של המאה העשרים – היו בין המדינות החזקות ביותר בתקופתן".

ראו גם

• ריאליזם (מדע המדינה)
• ריאליזם הגנתי
• ליברליזם