נוטרדאם דה ז'רוזלם
נוטרדאם דה ז’רוזלם (מצרפתית: Notre Dame de Jérusalem - "גבירתנו של ירושלים", שם רשמי באנגלית: Pontifical Institute Notre Dame of Jerusalem Center) הוא בניין ומתחם סמוך לכיכר צה"ל בירושלים, שנבנה במקורו על ידי הרוזן הצרפתי-קתולי דה פיילה כחלק מהמתחם הצרפתי. בניית הבניין הראשי החלה ביוני 1885 והסתיימה בשנת 1904, על פי תכנונו של האב אטיין בובה. הבניין שימש במקורו אכסניה לאירוח צליינים צרפתים-קתולים תחת השם נוטרדאם דה פראנס (Notre Dame de France), אך במספר תקופות לאורך ההיסטוריה הוסב ייעודו לשימושים אחרים. כיום הבניין, שהוכר כאתר מורשת בישראל, משמש מלון בבעלות הוותיקן, המייעד עצמו בעיקר לאירוח מאמינים נוצרים[1]. כמו כן, פועלים במקום כנסייה ומרכז כנסים.
 | |
| נוטרדאם דה ז'רוזלם, 2011 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מלון, מרכז דתי |
| כתובת |
דרך הצנחנים 3  |
| מיקום | ירושלים |
| מדינה |
 ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | יוני 1885 – 1904 (כ־18 שנים) |
| תאריך פתיחה רשמי |
1885 |
| אדריכל | אטיין בובה |
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות נאו-קלאסית אדריכלות מודרנית |
| מידות | |
| גובה | כ-23 מטר |
| קומות | 4 קומות + קומת מרתף |
| קואורדינטות | 31°46′48″N 35°13′33″E / 31.77996°N 35.22577°E |
|
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)   נוטרדאם דה ז'רוזלם | |
  | |
הרקע להקמת האכסניה
עריכהבשנת 1882 חזר הרוזן דה פיילה לירושלים יחד עם עוד כאלף צליינים קתולים, אירוע שזכה לכינוי "שיירת האלף", כאשר מטרתם הייתה ליצור משקל נגד הצליינות הרוסית בירושלים שהתחזקה. לאחר שהגיעו הצליינים הצרפתים באוניות פאר דרך נמל חיפה, גילה הרוזן דה פיילה שהאכסניות הקיימות בעיר לא מספיקות לאכסן את כולם, ולכן אלף צליינים נאלצו להשתכן באוהלים מאולתרים וצנועים במתחם הצרפתי. בשלב זה הבין הרוזן שיש צורך במקום לינה חדש לצרפתים. הרוזן אסף את ההון הנדרש כדי לבנות אכסניה, והחל את הבנייה ב-10 ביוני 1885. בשנת 1904 המבנה שתכנן האב אטיין בובה, היה מוכן ללינה, אף על פי שכבר בשנת 1888 הוא פתח את שעריו.
היסטוריה
עריכה
שלהי התקופה העות'מאנית ומלחמת העולם הראשונה
עריכהעם סיום בניית המתחם הענק במהלך שנת 1889, הצרפתים ביקשו מהעות'מאנים לפרוץ שער חדש ממול למנזר כדי להקל עליהם בדרכם לכנסיית הקבר הקדוש שברובע הנוצרי הסמוך. העות'מאנים, לבקשתם של הצרפתים, פרצו את השער שקיבל את השם "השער החדש".
תחילה נוהל המתחם על ידי הנזירים האסומפסיוניסטים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה השתלט הצבא הטורקי על הבניין, הציוד שבו נבזז וחלק ממתקניו נהרסו. הטורקים כינו את הבניין בשם "מנזל", וערכו בו אירועים מפוארים לתושבי ירושלים כדי להרים את המורל ולחזק את הרוח הפטריוטית.
תקופת המנדט הבריטי
עריכהבשנת 1918, לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים, חזר המתחם לידי הנזירים האסומפסיוניסטים. במלחמת העולם השנייה הופקע הבניין על ידי הצבא הבריטי עד בוקר יומו האחרון של השלטון הבריטי בארץ ישראל[2].
מלחמת העצמאות
עריכה
ערך מורחב – קרב נוטרדאם בירושלים
לאחר עזיבת הבריטים היו היהודים והערבים מעוניינים להשתלט על המנזר, שבשל מיקומו האסטרטגי בנקודה גבוהה שחולשת על הסביבה היה בעל חשיבות צבאית[2]. תחילה, כנופיות של עיראקים ומתנדבים ערבים מצפון אפריקה פרצו לבניין והשתלטו על אגפיו, אך במאי 1948, כחלק ממבצע קלשון שנועד לתפוס את מאחזי הבריטים בירושלים מיד עם עזיבתם, נכבש המנזר על ידי חטיבת עציוני. הכיבוש נעשה כך: יחידה של האצ"ל ניסתה לפרוץ לירושלים דרך השער החדש, אך לאחר שלוחמיה הגיעו לאזור כיכר אלנבי (כיכר צה"ל כיום) הם נלכדו באש שנורתה ודרך נסיגתם נחסמה. פלוגת יהונתן של הגדנ"ע וכוחות חטיבת עציוני של ההגנה הגיעו לעזרתם בקרב קצר שהתנהל בחצר הנוטרדאם, כאשר בסיומו ברחו הערבים והמתחם נכבש על ידי כוחות "ההגנה"[2].
לאחר מכן שב הלגיון הערבי כדי לנסות לכבוש אותו פעם נוספת. טור של הלגיון שכלל משוריינים, תותחנים וחיל רגלים הסתער על המנזר. התוקפים התכוונו לכובשו ולהמשיך לירושלים העברית, אך בקבוק מולוטוב שהשליך נער בן 16 מהקומה השנייה הצית את המשוריין הראשון שהגיע לבניין. כשנפגע המשוריין השני, החלו כוחות הלגיון בהסתערות, אך נתקלו באש חזקה וברחו[3]. בזמן ההפוגה השנייה, ב-19 בספטמבר 1948, הטמינו הערבים חומר נפץ למרגלות האגף המזרחי של המנזר וכתוצאה מהפיצוץ קרסו חלק מקירות האגף[4]. קרב זה הוצנע ולא זכה לפרסום רב, אך לאחר שנים של מאמץ בהובלת עדנה בריל, שאביה נפל בקרב זה, הוקם אתר הנצחה לקרב נוטרדאם בכיכר צה"ל הנמצא ליד מקום הקרב. במקום הוצבו לוחות עם שמות הנופלים והסבר על הקרב.
בתקופת ירושלים המחולקת
עריכהבסיום מלחמת העצמאות נמצא המתחם על הקו העירוני, גבול שחצה את ירושלים החל משנת 1948 עד 1967. צה"ל הפקיע לצרכיו את האגף המזרחי אשר מגגו הרחב ניתן לתצפת על ירושלים, במיוחד על הפינה הצפונית-מערבית של העיר העתיקה. האכסניה הוחזרה לבעליה, ומדינת ישראל הסכימה להשתתף בהוצאות שיקום המבנה[5][6]. חלק מהבניין המשיך לשמש אכסניה לצליינים, אך גם יהודים התגוררו בו זמנית. גג המלון שימש נקודת תצפית לתיירים בירושלים המערבית.
בתקופת ירושלים המאוחדת
עריכהלאחר מלחמת ששת הימים, ב-18 ביולי 1967, נערך במקום טקס צנוע, שבו החזיר מפקד חטיבת ירושלים את האגף המופקע לידי נציג המנזר[7]. בסיום הטקס נמסר לידי הנזירים שי, קופסת עץ זית ועליה כתובת: "לאבות הכנסייה נוטרדאם דה פראנס, בהוקרה ובברכה מצבא ההגנה לישראל". בתוך הקופסה היה מפתח, שסימל את החזרת האגף שהופקע לידי בעליו[8].
בשנת 1970, לאחר שהבניין עמד נטוש מספר שנים, מכר אותו מסדר האבות האסומפסיוניסטים ל"הימנותא", חברת בת של הקרן הקיימת לישראל. פעולה זו נעשתה ללא אישור הכס הקדוש ברומא, והביאה למאבק משפטי להחזרת הנכס. הכס הקדוש טען שלמסדר אין סמכות למכור את הנכס השייך לכלל הכנסייה הקתולית[9]. בינתיים העבירה הימנותא את הבניין לרשות האוניברסיטה העברית, וזו עמדה להופכו למעונות סטודנטים[10]. לאחר שנה וחצי של דיונים הושגה פשרה, הבניין הושב לידי הכנסייה הקתולית, והושב סכום הכסף ששולם עבורו בתוספת ריבית[11].
כיום משמש הבניין כבית מלון בבעלות הוותיקן, ובנוסף פועלים במתחם כנסייה ומרכז כנסים.
מבנה
עריכה
תוכנית הבניין נעשתה על ידי האב אטיין בובה, איש המסדר, בסגנון המשלב אדריכלות נאו-קלאסית ומודרנית, תוך שימוש במוטיבים מזרחיים.
מבנה הבניין הראשי הוא מלבני, אורכו כ-90 מטרים, במרכזו קפלה ומשני צדיו אגף ניצב שאורכו כ-45 מטרים. הבניין, אשר גובהו הוא כ-23 מטרים, כולל ארבע קומות וקומות מרתף. במרכז כל הקומות העליונות נמצא מסדרון אמצעי צר, ומשני צדדיו שורת חדרים, כאשר כל חדר נועד למגורי ארבעה צליינים. החדרים קטנים בגודל של 4×2.5 מטר, כאשר יש בכל אחד מהם חלון אחד.
על גג הבניין, אשר מוקף מעקה אבן, שני מגדלי פעמונים אשר נבנו בשלב מתקדם של הבנייה. בין המגדלים עומד פסל של המדונה והילד.
שיפוץ
עריכהבשנת 1973 הכין האדריכל האמריקני-איטלקי פרנצ’סקו מונטנה תוכנית לשיפוץ הבניין הראשי ולהוספת כמה מבנים אחרים בשטח המתחם הצרפתי בירושלים. לפי תוכניתו, שופץ המבנה כמלון צליינים, והתווסף במתחם אגף מנהל חדש. החללים שבקומת הקרקע שופצו ונהפכו לאולמות קבלה, חדרי אוכל וקפיטריות. כל שני חדרים שבקומות העליונות אוחדו לחדר אחד גדול עם חדר אמבטיה פרטי, כמקובל בבתי מלון מודרניים. השיפוץ בוצע משנת 1975 עד 1985.
במהלך השיפוצים נמצא ארגז ובו אוסף תמונות היסטוריות. בארגז היו בסך הכול כ-1,600 לוחות זכוכית, עליהם הודפסו תמונות נוף, תצלומים מחיי המנזר ותמונות של פרטי האוסף הארכאולוגי של המנזר. הארגז הכיל גם שתי קופסאות קטנות בהם 207 לוחות זכוכית עם אלפי צילומים של תושבי ירושלים מהמחצית הראשונה של המאה ה-20[12].
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- מנזר "נוטרדאם דה פראנס", באתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
- רון פלד, מתחם נוטרדאם: כמו לנסוע לפריז, אבל בירושלים, באתר ynet, 21 בפברואר 2012
- רון פלד ועמוס פרידלין, הנוטרדאם: הגברת של ירושלים, באתר ynet, 10 במאי 2009
הערות שוליים
עריכה- ^ Notre Dame of Jerusalem - History, Notre Dame Center (באנגלית)
- ^ 1 2 3 אריה דיין, הגדנעים הקשישים והמתחם האסטרטגי, כל העיר, 21 במאי 1982
- ^ מגעי החומה בלמו את הסתערות הלגיון, הצופה, 25 במאי 1948
- ^ חבלני האויב התנקשו בכנסית נוטרדאם בירושלים קרבות עזים בכל גזרות העיר, דבר, 20 בספטמבר 1948
- ^ ישראל תשתתף בתקוני נוטרדאם , הַבֹּקֶר, 6 במרץ 1950
- ^ הסכם עם צרפת בענין נזקים למוסדות־דת, על המשמר, 11 באוקטובר 1959
- ^ הוחזר מינזר "נוטרדאם" בבירה, דבר, 19 ביולי 1967
- ^ מ סייר, נוטרדאם שלנו, מעריב, 30 באוקטובר 1970
- ^ שופט עיכב מכירת מינזר נוטרדם בבירה, מעריב, 11 בדצמבר 1970
- ^ מינזר נוטרדם נרכש ע"י הקק"ל, מעריב, 29 באוקטובר 1970
- ^ יוסף צוריאל, מנזר נוטרדם הוחזר לואתיקן, מעריב, 3 במרץ 1972
- ^ ניר חסון, התמונות המסתוריות בארגז ממנזר נוטרדם, באתר הארץ, 20 ביולי 2012