נייר טואלט
נייר טואלט (מצרפתית Papier de toilette, "נייר שירותים") הוא מוצר מנייר טישו שעיקר תכליתו הוא ניקוי פי הטבעת לאחר עשיית צרכים, ומשמש גם לקינוח האף וניגובו או לניגוב כללי. לרוב, הנייר עדין ורך, על מנת למנוע חיכוך או גירוי בעת השימוש. נייר טואלט שונה בהרכבו מממחטת נייר. הוא מתוכנן כך שיתפרק במגע עם מים, על מנת למנוע סתימות במערכת הביוב. סוגים אחדים של נייר טואלט נועדו להתפרק בבורות שופכין, ואילו אחרים - לא.
נייר זה משמש גם לניגוב האף בעת הצורך. משום כך נהגו לכנותו בעבר "נייר אף".
היסטוריה
עריכההתיעוד המוקדם ביותר לשימוש בנייר טואלט הוא מסין, במהלך המאה ה-14. נייר הטואלט התעשייתי הראשון ששווק בלעדית עבור שימוש בבית שימוש יוצר בידי ג'וסף גייטי (Gayetty) בארצות הברית בשנת 1857. קודם להמצאה זו השתמשו בעלי אמצעים בצמר, בתחרה או בקנבוס לרחיצת ההיטהרות, בעוד שחסרי הממון השתמשו בידיהם בעת עשיית צורכיהם בנהרות, או ניקו עצמם באמצעות חומרים שונים, כגון סמרטוטים, שבבי נסורת, עלים, עשב, חציר, אבן, חול, אזוב מצוי, מים, שלג, עלי תירס, קליפות פרי, עורות או צדפות, בהתאם לאזור הגאוגרפי, מזג האוויר או מנהגים חברתיים. ברומא העתיקה נעשה שימוש בספוג על מקל, אשר לאחר השימוש הוחזר לדלי ובו מי מלח.
ב-21 בדצמבר 1891 נרשם הפטנט על נייר הטואלט.[1]
נייר הטואלט הפך במאות ה-19 וה-20 למצרך יומיומי בכל רחבי העולם. חשיבותו הוכחה כאשר הקומיקאי ג'וני קרסון סיפר בתוכניתו בדיחה תמימה על מחסור אפשרי בנייר טואלט. בעקבות הבדיחה נרשמה בהלת קניות, שגרמה למחסור אמיתי בנייר הטואלט.[2]
בגליל הנייר המודרני לרוב מוטבעים עיטורים בצידו החיצוני. עיטורים אלו משמשים לעיתים לזהות את המותג.
בהלכה
עריכהבתלמוד (שבת פ"א)[3] מסופר על קינוח עם צרורות, "אבנים מקורזלות" (אבנים מחודדות בצד אחד) ו"פרפיסא" (צמח שגדל בעציצים).
שומרי שבת משתמשים בשבת אך ורק בנייר טואלט חתוך מראש, כדי להימנע ממלאכת קורע וממלאכת מחתך (לפי חלק מהדעות), שהן מל"ט מלאכות האסורות בשבת. לשם כך ניתן להשתמש בנייר טואלט רגיל, אותו קורעים לפני השבת בכמות מספקת. יצרני נייר טואלט בישראל מייצרים גם נייר חתוך מראש, המותאם מלכתחילה לשימוש בשבת.[4] ובכך נותנת מענה לדרישה הלכתית נוספת. על חבילות נייר טואלט כשרות נאמר שהן נעשו "ללא חילול שביעי" כלומר שהמפעל שומר שבת, אלא שהמילה "שבת", שהיא אחד משמות האל לא מופיעה ככזו אלא בכינוי שביעי על מנת למנוע את ביזוי המילה שבת. לעיתים מופיע על החבילה רק הכיתוב ש"ש (שומר שביעי).[5]
כיוון שהמינוח "אשר יצר" משמש כלשון נקייה לציון עשיית צרכים (על פי ברכת אשר יצר הנאמרת עם סיומם), כונה בעבר נייר הטואלט ביידיש "אשר יצר פּאפּיר", דהיינו, נייר אשר יצר.[6]
קישורים חיצוניים
עריכה- ד"ר איתי גל, זהירות: איך נייר טואלט יכול להיות מסוכן לבריאות, באתר ynet, 1 במרץ 2015
- בידה צרפתי ושירותים בלי נייר ביפן: למה אנחנו ממשיכים להשתמש בנייר טואלט? | כאן קורונה, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 4:29)
- מהי ההיסטוריה של נייר הטואלט?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה
הערות שוליים
עריכה- ^ https://patentimages.storage.googleapis.com/30/7c/4a/f68bbd4e64a160/US465588.pdf
- ^ מתוך האתר Useless information
- ^ ביאור:בבלי שבת דף פא
- ^ נייר טואלט (הקישור אינו פעיל), באתר "סנו"
- ^ דוד אסף, נייר טואלט כשר למהדרין, בבלוג "עונג שבת", 30 באוגוסט 2011
- ^ לפי מילון יידיש-אנגלית-עברית של אלכסנדר הרכבי