ביוב

מערכת אשר משמשת להעברת מי שופכין

ביוב הוא מערכת צינורות תת-קרקעיים, אשר מיועדת לנקז את השפכים העירוניים, ולהוביל אותם למקום שבו לא יהוו מטרד, בעיקר למכון טיהור שפכים. לעיתים מובילה מערכת הביוב את השפכים לים או לערוץ נחל, פעולה שגורמת לזיהום מים חמור ביותר ולכן מנסים להימנע ממנה.

התקנת צינור ביוב מ-PVC באונטריו, קנדה
מכלית לשאיבת מי ביוב. משמשת בעיקר לטיפול בסתימות עקב עומס יתר, או, כבמקרה זה, לצורך שיפוץ המערכת באתר בנייה

הביוב הוא מערכת תשתית חשובה בכל יישוב, והקמתה ותחזוקתה מבוצעות על ידי הרשות המקומית.

מערכות ביוב בערים גדולות כמו פריז מאפשרות כניסת אדם לתוכן. בפריז נמצא מוזיאון הביוב (לז אגו), המאפשר כניסת תיירים אל התעלות.

היסטוריה

עריכה
 
תעלת ביוב פתוחה בעיר אג'מר בחבל ראג'סטאן שבהודו

מערכות הביוב התת-קרקעיות המוקדמות ביותר שנחשפו על ידי ארכאולוגים היו המערכות של הערים מואנג'ודארו והאראפה בתרבות עמק האינדוס.[1]

ברומא העתיקה, קלואקה מקסימה היא מערכת ביוב מתוחכמת מאוד ונחשבת פלא הנדסי. מערכת זו נשפכת אל נהר הטיבר.

באירופה של ימי הביניים השתמשו בערים בנתיבי מים על מנת לאסוף מים משומשים. אלו כוסו עם הזמן ותפקדו כמערכות ביוב. נהר פליט בלונדון הוא דוגמה למערכת זו. בפריז קיימת מערכת ביוב מהמאה ה-19 אשר מרוצפת ומחופה בלבנים.

בורות ספיגה

עריכה
  ערך מורחב – בור ספיגה

בור ספיגה הוא בור הנכרה באדמה ומשמש לקליטת שפכים לשם סילוקם בדרך של חלחול לקרקע. הבור נמצא בשימוש ביתי או תעשייתי. בעבר היה נהוג שבחצר כל בית נכרה בור ספיגה שאליו הוזרם הביוב ועל מנת למנוע זיהומים וריחות רעים, נהוג היה לכסותו מדי פעם בסיד כבוי.

סילוק השפכים בצורה זו גורמת למפגעים סביבתיים רבים:

  1. חלחול השפכים לקרקע גורם לזיהום של הקרקע ומי תהום.
  2. לאחר מספר שנים הבור יכול להיסתם ויש צורך בריקונו על ידי ביובית (רכב המיועד לסילוק השפכים שהצטברו בבור הספיגה). השפכים שנאספו מסולקים לעיתים קרובות על ידי הביובית לשדה או ואדי קרוב. צורת פינוי זו גורמת לבעיות אסתטיות ותברואתיות וכן לעיתים לזיהום מים.
  3. צורת סילוק זו אינה מאפשרת השבת המים לניצול חוזר בהשקיה חקלאית.

בגלל בעיות וסיבוכים אלו בבורות הספיגה הוציא המשרד להגנת הסביבה ב-1992 תקנות אשר ימנעו את זיהום המים, ולפיהן:

  • נאסר על הקמת בור ספיגה בבניה חדשה.
  • במקומות אשר היה שימוש בבורות הספיגה נאלצו להתחבר למערכת הביוב הראשית של האזור או (במקרה ואין מערכת ביוב ראשית) היה צורך לטפל בשפכים (בבור רקב) לפני סילוקם לבור הסופג.
  • במקרים מיוחדים ניתן להמשיך ולהשתמש בבורות אלו, אך רק לאחר קבלת אישור ממשרד לאיכות הסביבה, הניתן רק כאשר יש טיפול יסודי ומקסימלי בשפכים לפני סילוקם.

שימושים נוספים

עריכה

הביוב הוא גם מערכת שמשרתת את האחראים על בריאות הציבור לגילוי מחלות, חיידקים ווירוסים שיוצאים ממערכת העיכול ומגיעים לביוב יכולים להתגלות ובכך לאתר אם יש אזורים בהם יש אנשים נשאי מחלות. בשיטה זו לא צריך לבדוק את כל האוכלוסייה, אלא רק אנשים שנמצאים באזורים בהם הבדיקות היו חיוביות[2].

הביוב בעיני האמנות

עריכה

מערכות הביוב עברו תהליך של רומנטיזציה עם השנים ובספרות, בקולנוע וטלוויזיה החלו לשגשג דימויים של הביוב כמבוך של העידן התעשייתי והעידן המודרני. חלק מדימויים אלו נבעו ממציאות מסוימת שבה הביוב שימש לעיתים כמקום מחבוא וכנתיבי מילוט של נלעגים או נרדפים. כך למשל במהלך מרד גטו ורשה השתמשו חלק מהלוחמים היהודים במערכות הביוב על מנת לברוח מן הגטו.

בספרות, בקולנוע ובאמנויות האחרות קיימים הדימויים של הנלעגים או המוזרים החיים בצל הביבים. דוגמאות מפורסמות לכך הם ספריו של סטיבן קינג, "זה", ו"חומות של תקווה" (שעל-פיו נעשה גם סרט בעל שם זהה). הפינגווין, אויבו של באטמן, גדל בביוב (כמתואר בסרט באטמן חוזר), סדרת הקומיקס וסרטי הקולנוע צבי הנינג'ה והסרט מימיק. מערכות הביוב של פריז מככבות בספר פנטום האופרה מאת גסטון לרו כמו גם בעלובי החיים מאת ויקטור הוגו. בספר (ייתכן גם שציורי הכלא של פיראנצי הושפעו מהקלואקה מקסימה. אגדות אורבניות צמחו לגבי היצורים הקיימים בביבי הערים. כך למשל צמחה אגדת תמסחי הביבים של ניו יורק.

הביוב בישראל

עריכה
 
מבט אל תוך צינור ביוב העשוי מבטון
 
צינור להזרמת ביוב לים התיכון בתל אביב, 1952
 
מכסה ביוב של עיריית חיפה בשדרות יצחק

ראשית צינורות הביוב בישראל נבנו בערים הגדולות במהלך שנות העשרים על ידי השלטון המנדטורי ובתכנונם. במטרה להרחיק את הביוב עד כמה שאפשר ממוקדי אוכלוסייה, כדי למנוע מחלות[3]. בתל אביב וסביבתה, לאור הגידול הרב באוכלוסייה, הצינורות שהוקמו עד קום המדינה היו צינורות פרטיים, שהזרימו את הביוב או לחוף הים וגרמו לזיהומו ואיסור הרחצה בו, או לנהר הירקון, שהזרים בעיקר ביוב תעשייתי וביתי שהגיע ממושבות אחרות כמו פתח תקווה ורמת גן. בתקופת קום המדינה הוקמו מספר צינורות ביוב ביוזמה עירונית וממשלתית שהזרימו במספר צינורות גדולים אל הים התיכון והביא לזיהומו, ולאיסור הרחצה בו. הדבר נמשך עד שהוקם השפד"ן בשנת 1972[4]. כיום[דרושה הבהרה] תושבי ישראל מייצרים מדי שנה כ-490 מיליון מטר מעוקב של ביוב.

בדו"ח שהוציא מבקר המדינה בשנת 1991 הוא מנה שורה ארוכה של מחדלים בטיפול בביוב בישראל[5]:

  • היעדר תוכנית אב ומדיניות כוללת לביוב.
  • היעדר גוף יעיל ובעל סמכויות לתאום הקמת מתקני ביוב חדשים.
  • חוסר המעש של ועדת המנכ"לים לענייני ביוב.
  • פיגור בפיתוח מערכות לטיפול בשפכים.
  • אי-קביעה של רמת טיהור מחייבת.
  • היעדר מאגר נתונים ארצי בנושא ביוב.

פעולות רבות ננקטו כדי לצמצם את הזיהום הנגרם מהשפכים העירוניים:

  • חוסלו רוב בורות הספיגה, ומערכות הביוב הביתיות חוברו למערכת ביוב מוסדרת ותחת פיקוח.
  • הוקמו מכונים לטיהור שפכים בחלק מהיישובים והרשויות, אשר פועלים להקטנה של רמת הזיהום הביולוגי ולהרחקת המוצקים המרחפים בשפכים.
  • חלק ניכר מהשפכים (כ-290 מיליון קוב בשנה) מטופלים עד לאיכות המאפשרת השקיה חקלאית. השפד"ן לדוגמה ממחזר כ-9% ממי הביוב והופך אותם למי השקיה.

בעקרון, האחריות לטיפול בביוב נמצאת בידי הרשות המקומית, אך לאור חומרת הבעיות שנוצרו הוקם בשנת 1993 גוף ארצי לתיאום ופעולה בנושא – המנהלה הארצית לביוב, אשר מרביתו נמצאת כיום תחת אחריותו של משרד התשתיות הלאומיות.

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ביוב בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ מהי התרבות העירונית הראשונה שגם המציאה את הביוב?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה
  2. ^ לחפש את הקורונה בביוב, באתר לחפש את הקורונה בביוב, ‏2020-05-25
  3. ^ ירון בלסלב, עיר עברית עם אשפה עברית: הטיפול בפסולת של תל אביב בתקופת המנדט, ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל 42, 2016, עמ' 271-300
  4. ^ ירון בלסלב, זיהום וטיהור שפת ימה של תל אביב, אופקים בגיאוגרפיה, 2012, עמ' 101-121
  5. ^ הביוספירה כ' 10–11, יולי-אוגוסט 1991(הקישור אינו פעיל, 12.9.2020)