ניל הנדל

ניל הנדל (נולד ב-27 באפריל 1952) הוא משפטן ישראלי. כיהן כשופט בבית המשפט העליון, כמשנה לנשיאת בית המשפט העליון, כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, כחבר הוועדה לבחירת שופטים וכיו"ר הוועדה לאישור עורכי דין הרשאים לייצג בבתי הדין הצבאיים (ועדה לאישור סנגורים). בדצמבר 2019 מונה ליושב־ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת העשרים ושלוש.

ניל הנדל

לידה	27 באפריל 1952 (בן 72) ארצות הברית
מדינה
תאריך עלייה	1983
השכלה	אוניברסיטת הופסטרה ישיבה יוניברסיטי אוניברסיטת ניו יורק ישיבה דפלטבוש
המשנה לנשיאת בית המשפט העליון ה־22 18 באוגוסט 2021 – 27 באפריל 2022 (253 ימים) תחת נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות → חנן מלצר עוזי פוגלמן ←
שופט בית המשפט העליון 14 באוקטובר 2009 – 27 באפריל 2022 (12 שנים) תחת נשיאי בית המשפט העליון בייניש, גרוניס, נאור, חיות
שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע ספטמבר 1993 – אוקטובר 2009 (כ־16 שנים)
שופט בית משפט השלום בבאר שבע 1988–1993 (כ־5 שנים)
תפקידים בולטים יושב־ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת העשרים ושלוש חבר הוועדה לבחירת שופטים חבר הוועדה לאישור סנגורים רשם בית המשפט המחוזי בבאר שבע סגן נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע
פרסים והוקרה
אביר איכות השלטון (2022)

השופט ניל הנדל בטקס הצהרת אמונים בפני נשיא מדינת ישראל, יצחק הרצוג, כמשנה לנשיאת בית המשפט העליון. באירוע השתתפו נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ושר המשפטים הישראלי גדעון סער, 18 באוגוסט 2021

ביוגרפיה

את לימודיו התיכוניים עשה הנדל בישיבה דפלטבוש בניו יורק, ולאחר מכן למד באוניברסיטת ניו יורק סוציולוגיה ומדעי היהדות. כמו כן למד בישיבה יוניברסיטי אצל הרב יוסף דב סולובייצ'יק, ולאחר מכן סיים לימודיו לתואר שני במשפטים באוניברסיטת הופסטרה. בשנים 1976–1983 עסק בעריכת דין בניו יורק, ובשנת 1983 עלה לישראל.

הוא עבד בפרקליטות מחוז דרום בשנים 1983–1988, ולאחר מכן מונה לשופט בבית משפט השלום בבאר שבע. לאחר 5 שנים בתפקיד הוא מונה לרשם בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשנת 1997 מונה לשופט בבית המשפט המחוזי, וב-2006 מונה לסגן-נשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

מינויו לבית המשפט העליון

בנובמבר 2007 הועלתה מועמדותו לבית המשפט העליון. אף על פי שהנשיאה דורית ביניש אסרה על השופטים להיפגש עם הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, נפגש הנדל עם חברי הבלוק הימני בה, השר יעקב נאמן, ח"כ דוד רותם, אורי אריאל וגלעד ארדן. הנדל אמר להם: "אני לא עם הקו של המערכת, לכן אין סיכוי שהם ייתנו למישהו כמוני להיות בעליון". לטענת הנדל, לא הייתה ידועה לו ההנחיה של דורית ביניש.

באוגוסט 2009, לאחר דיונים ממושכים בין חברי הוועדה למינוי שופטים, הוא נבחר פה אחד יחד עם עוזי פוגלמן ויצחק עמית לשופט בבית המשפט העליון. ב-14 באוקטובר 2009 נכנס לכהן בתפקיד.

פורסם כי מינויים של הנדל ועמית היה שלא על פי נוהג (שאינו מוגדר בחוק) על פיו שופטים היו מתמנים רק על סמך הסכמת נשיא בית המשפט העליון. בנוסף, המינוי היה תקדימי גם כי הם לא כיהנו במינוי זמני בבית המשפט העליון, אלא מונו לתפקידם היישר מבית המשפט המחוזי.

ב-11 בדצמבר 2019 מונה ליושב־ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת העשרים ושלוש.

ב-9 באוגוסט 2021, נבחר הנדל למשנה לנשיאת בית המשפט העליון.

ב-27 באפריל 2022 עם הגיעו לגיל 70, פרש הנדל מבית המשפט העליון עם למעלה מ-28 שנות שיפוט ו-12 שנות כהונה בבית המשפט העליון.

במאי 2022 זכה בתואר אביר איכות השלטון לשנת 2021. ובהמשך השנה זכה באות יקיר המשפט העברי על שם מנחם אלון.

באוגוסט 2022 מונה לפרופסור חבר בבית הספר למשפטים של המכללה האקדמית ספיר.

פסיקותיו

משפט פלילי

הנדל ידוע כשופט סנגורי ושמו נקשר למספר זיכויים של נאשמים באשמת רצח, בחלק מהמקרים בניגוד לדעתם של חבריו למותב. בהיותו סגן נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע היה חבר בהרכב השופטים שזיכה מחמת הספק את הנאשמים ברצח שקד שלחוב, החלטה אשר נהפכה בבית המשפט העליון. בהיותו בהרכב שדן את סלימאן אל-עביד ברצח חנית קיקוס הוא כתב פעמיים דעת מיעוט שתמכה בזיכוי מכל אשמה, אף לא רק מחמת הספק - דעה שהתבררה מאוחר יותר כסבירה יותר אף לדעת בני משפחת קיקוס.

בבית המשפט העליון קיבל ביחד עם אליקים רובינשטיין, כנגד דעתה החולקת של אילה פרוקצ'יה, ערעור של אדם שהורשע ברצח בבית המשפט המחוזי וזיכה אותו מחמת הספק, באומרו:

"לא אכחד כי קיים החשד, ואף חשד כבד, נגד המערער. ברם, קיים פער בינו לבין איכות וכמות הראיות הנדרשת להרשעתו. כדי להגיע לזיכוי נאשם, אין צורך להוכיח כי יסודותיו של בניין ההרשעה התמוטטו כליל, די להראות כי אינם יציבים דיים כדי להתמודד עם משקלו."

במקרה אחר, נותר הנדל בדעת מיעוט בבקשו לבטל הרשעה ברצח של אדם שהשתתף בתקיפת אדם שמת, אולם טען בערעור שהוא לא היה שותף לרצח.

הנדל מתייחס בהסתייגות רבה להודאות של נאשמים. הוא אישר בערעור, יחד עם השופט אשר גרוניס, את זיכויו של אדם בבית המשפט המחוזי, כנגד דעתה של השופטת עדנה ארבל אשר ביקשה להרשיעו. בפסק הדין, הנדל ניתח את האמרה אין אדם משים עצמו רשע וטען שהודאתו של הנאשם ברצח, ממנה חזר בעת משפטו, אינה מספקת כדי לבסס את הרשעתו. במקרה אחר ביקש הנדל לזכות, בדעת מיעוט, אדם שהרשעתו בקבלת שוחד התבססה על הודאתו, בקובעו שלא ניתן לשלול את האפשרות שההודאה ניתנה מפני שהנאשם חש מאוים.

בפסק דין רחב היקף ביקש הנדל לקבוע שאי קיום חקירה נגדית של נאשם על עבירה בה הוא מואשם תביא לזיכויו מעבירה זו. עמיתיו להרכב לא קיבלו את דעתו.

באחד מפסקי הדין שלו, שהוגדר על ידי עמיתיו כמקיף ומאלף, העמיד על כנה הרשעה ברצח של נאשם, אף על פי שהקורבן נפטרה רק 10 חודשים לאחר התקיפה, תוך שהוא עורך השוואה בין שיטות משפט שונות בסוגיה.

הנדל קבע בדעת רוב כי נטל ההוכחה של נאשם הטוען להיעדר כשירות לעמוד לדין הוא להעלאת ספק סביר, ואין צורך להוכיח את אי הכשירות במאזן הסתברויות.

הנדל גורס גישה מצמצמת ודווקנית לכלל הרס גסטה בניגוד לרבים מעמיתיו העושים בכלל שימוש נרחב יותר לצורך קבלת עדויות שמיעה.

בהערת אגב לפסק דין של זיכוי מחמת הספק יצא הנדל כנגד סימון באות קין על ידי בית המשפט של נאשמים שזוכו מחמת הספק. לדבריו,

"לטעמי אין מקום כי בשורה התחתונה הנועלת את ההכרעה, יזכה בית המשפט נאשם מחמת הספק, תוך ציון אשמתו בעצמה זו או אחרת ... משמעות הזיכוי בסיומה של הכרעת הדין היא: אין הוכחה שעל בסיסה ניתן לקבוע שהנאשם עבר את העבירה. הכרעה זו מחייבת אף את בית המשפט."

הנדל שב והזכיר דברים אלו בפסק דין נוסף, בשל מה שהוא מגדיר כחשיבות הנושא.

מעצר

הנדל קבע בדעת רוב שחמשת ימי מעצר הגישור בעקבות הצהרת תובע יחושבו ככוללים את היום בו מתקיים הדיון ולאחריו יש לספור ארבעה ימים שלמים המסתיימים בחצות, בניגוד לדעת מיעוט של דוד מינץ שסבר שבסמכות השופט לקבוע מעצר גישור של עד 120 שעות משעת הדיון.

ענישה

לעומת עמדתו הסנגורית יחסית בהתייחס להרשעה, הנדל אינו מתבלט כמקל בענישה. כך, במקרה בו ביקש השופט יורם דנציגר להקל על נאשם שהיה שיכור בעת ביצוע תקיפה, התנגד הנדל לכך וסבר שאין להתערב בעונש החמור שנקבע בבית המשפט המחוזי. עם זאת, במקרה אחר הסכים עם השופט דנציגר על הקלה בעונש, בניגוד לעמדת המיעוט שגרסה שאין מקום להקלה.

בהתייחס לעונש המופחת על עבירת רצח, לפי סעיף 300א לחוק העונשין, טען הנדל שהשימוש בסעיף צר מידי וראוי להרחיב את השימוש בו במקרים המתאימים.

דיני ראיות וחקירת עדים

בפסק דין אשר דחה את ערעורו של נאשם בעבירת אינוס, והחמיר בעונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי, ייחד הנדל מספר מילים באשר לסעיף 2א לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי"ח-1957, הקובע כי אין לחקור נפגע עבירת מין בדבר עברו המיני, אלא אם עלול הדבר לגרום לנאשם עיוות דין. בחוות דעתו, חידש הנדל וציין שנקודת המוצא היא האיסור בחקירה שכזו, תוך הדגשה שהתרת שאלות בדבר עברו המיני של הקרבן היא החריג. ברמה הכללית ציין הנדל כי:

"נאשם בעבירת מין, ככל נאשם, נהנה מחזקת החפות. אך חזקה זו איננה מתעצמת או נחלשת בכפוף לעברה המיני של המתלוננת. אם כך הוא המצב, קיימת הצדקה נוספת לאיסור על חקירה בדבר עבר מיני והיא מניעת הפגיעה במתלוננת כעדה בהליך הן על מנת לשמור על כבודה, והן כדי למנוע ניסיון, מכוון או לא מכוון, להסיט את המוקד בחקירה הנגדית מן הנאשם ומן אמינות גרסת המתלוננת בתיק הנידון אל עבר סיפור חייה הכללי".

עוד סיפק הנדל לאנשי אכיפת החוק מצפן המורה את דרכם:

"עלינו – כבית משפט וכחלק ממערכת הצדק – להקפיד שסעיפים אלה לא יהיו בגדר הלכה ואין מורין כן. מטרתם של הסעיפים כאמור היא להביא לשינוי בפרקטיקות החקירה שהיו נהוגות. ההקפדה על איסור החקירה בכפוף לסייגים הקבועים בדין, תתרום להמשך שינוי התפיסה בחברה לגבי נפגעי עבירות מין – הבנת הקשיים שמלווים אותם והכרה במעמדם ותפקידם הראוי בהליך. כך המשפט יתמקד בסוגיה שבאמת עומדת להכרעה. כל זאת לאורו של העיקרון בדבר חפות הנאשם וזכותו להתגונן בפני האשמת המדינה. מטריית כבוד האדם רחבה דייה כדי להגן על שניהם."

אזרחי

הנדל היה בדעת מיעוט שפושט רגל אינו זכאי לצו הפטר על חוב הנובע מערבות למזונות.

נזיקין

הנדל תמך מספר פעמים בהשתת פיצויים גבוהים על נזקים נפשיים ולא ממוניים. בפברואר 2011, הוביל הנדל למתן פיצוי של 250,000 שקלים על פגיעה באוטונומיה, במקרה בו רופא לא שיתף את ההורים בכל המידע הרלוונטי במהלך הריון ונולדה ילדה בעלת תסמונת דאון, בפסק דין שהיה אחד מציוני הדרך בהעלאת היקף הפיצויים בראש נזק זה. במשך השנים הוביל הנדל לפסקי דין נוספים שהעניקו פיצוי של מאות אלפי שקלים על פגיעה באוטונומיה. בפסק דין אחר ביקש בדעת מיעוט לפצות חשוד אשר הוחזק במעצר במשך שלושה חודשים, סבל ממכות בחקירה וממחדלי חקירה של המשטרה ב-1.2 מיליון ש"ח (בניגוד לעמדת הרוב שהעניקה 200,000 ש"ח). כנגד עמדתו בפסק דין זה כתב עמיתו, השופט יצחק עמית: "איני מכיר אף פסק דין בנזיקין בו נפסק סכום כה נכבד ... בגין נכות נפשית בשיעור של 10%".

גישתו של הנדל ביחס לתביעות של חיילים כנגד קצין התגמולים הותירה אותו לא אחת בדעת מיעוט מול עמיתיו, ותוארה על ידי השופט מני מזוז כ"מותחת את הנטייה לפרש את החוק ברוחב לב ולא ביד קמוצה". בהתאם לגישתו, אף הביע עמדה המקילה על מתן רשות ערעור בקובעו: "לעיתים גם שאלת היישום עשויה לעורר שאלה משפטית שעומדת במבחן חניון חיפה". הנדל אף הביע תמיכה במתן רשות לחיילים לתבוע את המדינה על פי פקודת הנזיקין, על נזקים שנגרמו להם שאינם מכוסים על ידי חוק הנכים. גם לעמדתו זו התנגד מני מזוז.

מנגד, התנגד הנדל להרחבה של הפיצוי על נזק רגשי המתבטא בתחושות שליליות של תסכול, לחץ או צער, העומד לבדו, וכתב:

"עדיין נדרשת זהירות בבואנו לפסוק פיצוי בגין נזק מעין זה, כשהוא אינו נלווה לנזק פיזי כגון פציעה. כפי שהוסבר בספרות המשפטית, פסיקת פיצוי בגין נזק כזה ללא כל סייגים או מגבלות, עלולה לעורר בעיות שונות הנובעות ממאפייניו של הנזק. שניים ממאפיינים אלה הם שכיחותו של הנזק והקושי לזהותו ולהעריכו. אפשר לטעון כי כמעט כל מי שסבל מהתרשלות של אחר, חש צער או אי-נוחות כתוצאה מכך. מדובר בנזק סובייקטיבי ואינדיבידואלי מטיבו, אשר ככזה לרוב לא ניתן להוכחה באמצעים חיצוניים לנפגע. שילוב המאפיינים מעורר חשש מפני הצפה של תביעות, ביניהן כאלה הנסבות על נזק פעוט-ערך באופן הכרוך בעלויות התדיינות יקרות. כן עולה חשש מפני תביעות סרק ותביעות מופרזות. גם כאשר הנזק אותנטי, הקושי בכימותו עלול להביא לפסיקת פיצוי גבוהה מדי, אשר תכביד יתר על המידה על פעילות המזיק, שלעיתים רצויה מבחינה חברתית."

משפט מינהלי

• בתחום המנהלי, הרחיב השופט הנדל בפסיקותיו על זכויות המיעוט, ובפרט על זכות ההשתתפות. זכות זו, שלא הורחב עליה בפסיקה הישראלית, קיבלה הכרה במספר פסקי דין של השופט הנדל, אשר מדגישים כי זכותו של המיעוט אינה רק זכות פרוצדורלית, אלא היא נמצאת בתשתית המבנה הדמוקרטי, והיא זו שמעניקה להחלטת הרוב את תוקפה הלגיטימי: "ההכרה בזכותו של המיעוט להיות שותף בהליך קבלת ההחלטות – ולא רק בזכותו הפוליטית לבחור את מקבלי ההחלטות – קיבלה דגש מיוחד בקרב פילוסופים פוליטיים רבים במחצית השנייה של המאה העשרים. ניתן לומר שזהו השלב השלישי בהתפתחות הרעיון הדמוקרטי. עקרון שבראשיתו – בפוליס היווני באתונה – משמעותו הייתה שלטון הרוב [פירוש המילה דמוס היא עם, המשמעות המקורית של הדמוקרטיה הייתה שלטון על ידי "העם" (rule of the people), בניגוד למשטרים מונרכיים ואוליגרכיים]. הדמוקרטיה הפכה בשלב השני לחובתו של הרוב להכיר בזכויות המיעוט, והשתכללה בשלב השלישי, להכרה בכך שאף המיעוט צריך להיות חלק אינטגרלי מהליך קבלת ההחלטות... ביסוד ההכרעה על פי הרוב ניצבת ההנחה, כי בהינתן הגיוון האנושי, המחלוקת היא דבר בלתי נמנע, ולא ניתן להגדיר הכרעה צודקת כשלעצמה- per se. לכן, ההליך חייב להעניק לגיטימציה למגוון הדעות והעמדות ולבטא כבוד הדדי גם לעמדות המיעוט".
• הנדל טען בדעת מיעוט שמשרד החקלאות אינו רשאי להורות על המתה של קבוצה גדולה של בעלי חיים שנמצא בקרבם שיעור הידבקות גבוה בלישמניה אינפנטום, וכי על המדינה לחפש דרכים פוגעניות פחות בבעלי החיים כדי להתמודד עם המחלה.

ביטחון ומלחמה בטרור

הנדל נמנה עם השופטים הביטחוניים שפסקו לכיוון של עמדה ביטחונית במקרים בהם נדון המתח בין שיקולי ביטחון לזכויות אדם. הוא היה בעמדת הרוב שאין לפסול את חוק האזרחות והכניסה לישראל וכן תמך בחוקיות הריסת בתי מחבלים. בדיון לגבי שלילת האפשרות ללימודים אקדמיים מאסירים ביטחוניים תמך הנדל בעמדה המאפשרת שלילה של לימודים אקדמיים מאסירים ביטחוניים, הגם שלאסירים פליליים ניתנת זכות ללימודים אקדמיים. הנדל היה בין שופטי המיעוט שסברו ששר הפנים רשאי לשלול את תושבותם בישראל של תושבי מזרח ירושלים שנבחרו לפרלמנט הפלסטיני ומזוהים עם החמאס.

בדצמבר 2017 פסק בדעת מיעוט, שבדיון נוסף הייתה לעמדת הרוב, כי למדינה יש סמכות להחזיק בגופות מחבלים לצורכי משא ומתן על שחרור גופות חיילי צה"ל, בהתאם לתקנות ההגנה המסמיכות את המפקד הצבאי להורות על מקום ואופן קבורתו של כל אדם וכן להורות מי יקבור אותו, משיקולים ביטחוניים. לדעת הנדל החזקת הגופות כאמצעי לשחרור אזרחים וגופות חיילי צה"ל המוחזקים בידי חמאס נחשבת לשיקול ביטחוני ועולה בקנה אחד עם הוראת התקנה. בחוות דעתו הרחיב על חשיבות פדיון השבויים, כולל גופות החיילים. בנובמבר 2019 אישר בעמדת הרוב את האיסור על פלסטינים השוהים בישראל מכח איחוד משפחות עם אישורי מת"ק לטוס דרך נמל התעופה בן-גוריון, למעט במקרים הומניטריים חריגים.

לעומת זאת, בעמדת המיעוט, סבר הנדל שיש לאפשר את המשך בירור תביעתו של מוסטפא דיראני נגד מדינת ישראל, לא למען דיראני אלא כדי לבער חריגות בפעילות של מדינת ישראל.

סגנון

לעיתים, הרחיב הנדל בפסיקותיו על עמדת המשפט העברי. ככלל, הנדל נחשב לשופט בעל גישה מרכזית, שלא נטתה לשמרנות או לליברליות באופן מובהק.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ניל הנדל בוויקישיתוף

• ניל הנדל, באתר הרשות השופטת
• תומר זרחין, רגע לפני ההכרעה: אין הסכמה על מינוי שופטים לעליון, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2009
• תומר זרחין, יש הסכמה: עוזי פוגלמן, יצחק עמית וניל הנדל ימונו לשופטים בבית המשפט העליון, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2009
• יוסף ויצמן, פרידה משופט צנוע ואוהב פשטות, באתר News1 מחלקה ראשונה, 8 במאי 2022

פסקי-דין ומאמרים

• יום הכיפורים והשוויון, אתר "דעת"
• עגונות מגדלי התאומים, אתר "דעת"
• בדיקת רקמות לאבהות בכפיה- אסורה, באתר ערוץ 7, 9 בפברואר 2003
• חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998: השראה ומציאות, מחקרי משפט ט"ז 229 (תשס"א).