נסטור מאכנו

נסטור איוואנוביץ' מאכנו (מיכנינאנקו)אוקראינית: Нестор Іванович Махно;‏ 26 באוקטובר 188825 ביולי 1934) היה אנרכו-קומוניסט אוקראיני. במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה (19181920) הקים מאכנו ממשל עצמי בדרום אוקראינה וביסס כוח גרילה חזק, שנלחם לסירוגין בצבא האדום (הבולשביקים), בצבא הלבן ובכוחות אחרים שפעלו באוקראינה. מאכנו עמד בברית עם הבולשביקים נגד הצבא הלבן, אך אלה פנו נגדו בכל פעם שהוסר האיום המשותף ולבסוף הביסוהו. לאחר מפלת צבאו יצא מאכנו לגלות, ומת בחוסר-כל בפריז.

נסטור מאכנו
Нестор Махно
לידה 7 בנובמבר 1888
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית הולייאיפולה (אנ'), האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 ביולי 1934 (בגיל 45)
הרפובליקה הצרפתית השלישיתהרפובליקה הצרפתית השלישית פריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית עריכת הנתון בוויקינתונים
ישות מדינית מאכנובשצ'ינה מאכנובשצ'ינה
מקום קבורה פר לשז, פריז צרפתצרפת
בת זוג אלינה קוזמנקו
אוטאמן מאכנובשצ'ינה
30 בספטמבר 1918 – 28 באוגוסט 1921
(שנתיים)
נשיא המועצה המהפכנית המליציונית
27 ביולי 1919 – 1 בספטמבר 1919
(37 ימים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
נסטור מאכנו בתמונה מ-1909

ביוגרפיה

עריכה

ילדות ונעורים

עריכה

נסטור איוואנוביץ' מאכנו נולד למשפחת איכרים עניה בהוּלְיַאיְפּוֹלֶה (Гуляйполе), בפלך יקטרינוסלב של האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), כצעיר מבין חמישה ילדים. אביו נפטר כשהיה בן עשרה חודשים, ובשל עונייה הרב של המשפחה, החל לעבוד כבר בגיל שבע, בתור רועה צאן. בין הגילאים שתים עשרה עד שבע עשרה עבד כפועל חקלאי באחוזותיהם ובאדמותיהם של אצילים מקומיים. בגיל שבע עשרה עבד כשוליה לצייר, ולאחר מכן, עבר לעבוד בבית יציקת ברזל מקומי.

הוא השתתף במהפכת 1905 ברוסיה, ואחריה הפך לאנרכיסט. בשנת 1910, כחלק מפעילותו כנגד הצאר, רצח שוטר, נכלא ונידון לעונש מוות בתלייה, עונש שהומר למאסר עולם בכלא בוטירקה שבמוסקבה. בכלא הכיר את פטר ארשינוב, חברו לתא, שהשפיע על דעותיו האנרכיסטיות.

לאחר מהפכת פברואר ברוסיה, אסירים פוליטיים, ומאכנו ביניהם, קיבלו חנינה. ב-1917, עם שחרורו, חזר להולייאיפולה, והיה שותף לייסוד "איגוד האיכרים של הולייאיפולה", כשהוא מכהן כיושב הראש שלו. פעילות האיגוד העניקה לו תדמית של "רובין הוד", כשבמסגרת פעילות זו, ניטלו אחוזות נכבדות מידי בעלי אדמות עשירים, ואדמותיהם חולקו בין איכרים חסרי אדמה. מאכנו הצטרף לתנועה המהפכנית באוקראינה וסייע בהתארגנות כנגד בעלי האדמות והקפיטליסטים. ב-1918 הוא נבחר על ידי לנין בעצמו להוביל את הכוחות המהפכניים באזור.

המאבק הצבאי

עריכה
 
מאכנובשצ'ינה - אזור פעילותם של אנשי מאכנו, באדום, על מפת אוקראינה

בתחילת 1918 חתמה הממשלה הבולשביקית החדשה ברוסיה על חוזה ברסט-ליטובסק, והשתרר שלום בינה לבין מעצמות-המרכז. לצורך כך ויתרה על אזורים נרחבים, כולל אוקראינה. תושבי אוקראינה, שרצו לנצל מצב זה, מרדו. יחידות פרטיזנים הוקמו, ונפתחה מלחמת גרילה כנגד הגרמנים והאוסטרים.

עד מהרה מרידה זו הפכה למהפכה אנרכיסטית. בנצלו את ההזדמנות פנה נסטור מאכנו כנגד האדומים והיה מהמארגנים הראשיים של קבוצות הפרטיזנים, שהתאחדו במהרה לצבא ההתקוממות האוקראיני המהפכני בפיקודו, שנקרא גם "הצבא השחור" או "המשמר השחור" (מכיוון ששחור הוא צבע המסמל לרוב את האנרכיסטים). הוא ובת בריתו מריה ניקיפורובה היו תקופה מסוימת חברי סובייט של זפוריז'יה. צבאותיו הגיעו לשיאם בשנת 1920 עם 65,000-80,000 חיילים. התמיכה העממית בו כונתה בפי רוב "מאכנוביזם", וחייליו נקראו "מאכנוביסטים". הצבא השחור נלחם גם כנגד הצבא הלבן, נגד צבאות זרים (כמו צבא הקיסרות הגרמנית והצבא האוסטרו-הונגרי) ונגד מנהיגי כנופיות אזוריים, שהיו לרוב אנטישמים. באזורים שעליהם השתלט הצבא השחור איכרים ופועלים ניסו להפיל את הקפיטליזם ואת המדינה תוך התארגנות באסיפות כפרים, קומונות ומועצות חופשיות. האדמה והמפעלים הוצברו והוחל בהם ניהול עצמי.

בתחום הצבאי נדמה היה שהתשובה האנרכיסטית הייתה על העליונה. המאכנוביסטים ניצחו מספר פעמים צבאות שהיו גדולים מהם פי כמה, והיו בעלי מורל גבוה. הצבא אורגן על פי 3 עקרונות עיקריים:

  1. התגייסות מרצון – הצבא הורכב רק מלוחמים מהפכניים שהתגייסו מרצונם החופשי.
  2. העיקרון האלקטורלי – מפקדי כל היחידות בצבא, כולל הסגל וכל האנשים שהחזיקו בתפקידים שונים בצבא, נבחרו או קיבלו את הסכמתם של הלוחמים של כל יחידה רלוונטית, או של כל הצבא.
  3. משמעת עצמית – כל כללי המשמעת נוסחו בוועדות של לוחמים פשוטים, לאחר מכן קיבלו את אישורם על ידי אסיפות כלליות של מגוון יחידות. ברגע שאושרו, הם נשמרו בקפידה בעזרת האחריות האישית של כל חייל וכל מפקד.

מבחינה טקטית נקט צבא מאכנו בשיטות גרילה, כשהוא נע במהירות ומסתייע בתמיכתה של אוכלוסיית האיכרים המקומית שסיפקה לו אספקה וסוסים. נעשה שימוש נרחב בטאצ'נקה - כרכרה פתוחה (דופנית) רתומה לשני סוסים ומזוּודת במכונת ירייה. מאכנו עצמו נלחם בקו הראשון ונפצע לא אחת.

הצבא השחור ניצח בקרב את הגרמנים, האוסטרים, לאומנים אוקראינים ומספר חטיבות של הצבא הלבן נכרתה ברית בינם לבין הבולשביקים כנגד אויביהם המשותפים, וברית זו השיגה מספר ניצחונות. בשנת 1918 ובתחילת 1919 הברית הייתה בשיאה, נרשם שיתוף פעולה מרשים בין הכוחות, והופגן יחס אוהד לכוחות הצבא השחור מצד העיתונות הסובייטית.

אולם בין הבולשביקים למאכנו היה ניגוד בסיסי, הן ברמה הפוליטית והן בזו האידאולוגית - בעוד שהסובייטים שאפו לריכוז של השלטון, מאכנו וכוחותיו שאפו להישאר עצמאיים. האנרכיסטים ראו בקומונות החקלאיות אידיאל, שיש להצטרף אליו מרצון, ואילו הקומוניסטים ביקשו לבצע קולקטיבזציה כפוייה. במאי נשלחו שני סוכני צ'קה להתנקש במאכנו, וביוני הכריז מפקד הכוחות הבולשביקים, לאון טרוצקי, על מאכנו כעל פורע חוק.

התקדמותו המחודשת של דניקין בקיץ 1919 כפתה על הצדדים שיתוף פעולה. ב-26 בספטמבר 1919 תקפו המאכנוביסטים את נתיבי האספקה של דניקין ליד הכפר פרדונובקה, ולאחר ניצחונם שם התקדמו במהירות לשורת יעדים בעורפו של הצבא הלבן - ובכך עצרו את התקדמותו לכיוון הבירה הבולשביקית, מוסקבה. מתקפה של הצבא האדום בסוף 1919 אילצה את דניקין לסגת לים השחור.

בעקבות הניצחון בפרדונובקה, השתלטו כוחותיו של מאכנו על אזורים נרחבים בדרום מזרח אוקראינה, כולל הערים אקטורינוסלב ואלכסדרובסק, והחלו בניסיון להשליט סדר אנרכיסטי באזורים אלו. ניסיונות אלו הצליחו במידה מוגבלת בלבד, בין השאר בגלל הפשטנות של התאוריות של מאכנו ואי התאמתן לחיי העיר, ובגלל האופי של הצבא המאכנוביסטי, שלא נשאר במקום אחד די זמן על-מנת ליישם תוכנית כלכלית מסודרת ומורכבת.

בסוף שנת 1919 הורה טרוצקי למאכנו להעביר את כוחותיו לחזית הפולנית. מאכנו סירב לקבל פקודה זו, מכיוון שבאזור זה לא זכו כוחותיו לתמיכת האוכלוסייה שהייתה חיונית להצלחתו הצבאית. עקב כך פתח הצבא האדום, תחת פיקודו של מיכאיל פרונזה, במתקפה על כוחות מאכנו. מתקפה זו, שנמשכה 8 חודשים, כפתה אבדות כבדות על שני הצדדים אך לא הביאה להכרעה. קרבות אלו הסתיימו רק עקב התקדמות מחודשת של יורשו של הצבא הלבן בפיקודו של הגנרל פיוטר וראנגל, שאילצה את הצדדים לשתף פעולה כנגד האויב המשותף. אך לאחר הניצחון על ורנגל, חזרו הכוחות הבולשביקים לתקוף את מאכנו.

ב-25 בנובמבר 1920 נעצרו מנהיגי המאכנוביסטים בחצי האי קרים ונורו על ידי הצבא האדום. ביום שלמחרת הורה טרוצקי על מתקפה על מפקדתו של מאכנו בהולייאיפולה. רוב מפקדי הצבא השחור נעצרו ונורו, אך מאכנו הצליח להימלט, ולבסוף הצליח להימלט לרומניה, ומשם עבר לבסוף לפריז. בצרפת עסק בפרסום כתבים אנרכיסטיים, יחד עם גולים נוספים, ועבד כנגר וכפועל במפעלי רנו. נפטר ב-1934 משחפת[1].

החברה המאכנוביסטית

עריכה

מטרתו של הצבא המאכנוביסטי הייתה כינון חברה אנרכיסטית, ואכן נעשו ניסיונות לכונן חברה כזו בשטחים שנשלטו על ידי כוחות אלו. ניסיונות אלו הוגבלו מאוד על ידי התנאים שהכתיבה הלחימה הבלתי-פוסקת - בעיקר הארעיות שלהם, שנבעה ממעבר תכוף של עיירות וכפרים מידי האנרכיסטים לידיים אדומות או לבנות וחזרה, וההתרוששות של האוכלוסייה לאחר שלוש שנות מלחמה בלתי פוסקת.

החברה המאכנוביסטית הייתה חברה כפרית בעיקרה. מוקד הכוח של מאכנו היה בכפרים, ובהם שלט באופן הרציף ביותר. גם התאוריה האנרכיסטית שלו, שהייתה מבחינות רבות פשטנית, התאימה יותר לכפריים ונתקלה בבעיות כאשר ניסו ליישם אותה בערים.

ניתן למנות כמה מעקרונות התנועה המאכנוביסטית, ששימשו לארגון החיים בשטחים שבשליטתה. יישומם של תנאים אלו לא היה מלא, ולעיתים אף היה רחוק מלהיות מלא, אך הם היוו את ההבדל העיקרי בין התנועה המאכנוביסטית לבין מתנגדיהם. כמה מעקרונות אלו היו:

שליטה עצמית ישירה של העם
המאכנוביסטים, כמו אנרכיסטים רבים, האמינו כי נציגים אינם יכולים לדבר בשמו של אדם, ודרשו דמוקרטיה ישירה. ואכן, המוסדות המחליטים בחברה המאכנוביסטית היו סובייטים (מועצות) מקומיים, בהם השתתפו כל תושבי הכפר, העיירה או השכונה. הארגון הצבאי היה משולב: בחלק מהמקרים נבחרו המפקדים בבחירות חופשיות בין כל חיילי היחידה, ובמקרים אחרים מונו על ידי הפיקוד העליון. בכל אחד מהמקרים היה לגורם שנמנעה ממנו הבחירה (החיילים או הפיקוד העליון) זכות וטו על בחירת המנהיג.
חלוקה חופשית של משאבים
המאכנוביסטים גרסו כי על השותפים בחברה לחלוק ביניהם את המשאבים. בעוד שעיקרון זה היה קל ליישום בחברה הכפרית, בה מצרכי היסוד יוצרו על ידי האיכרים עבור עצמם, אך נתקל בקשיים בעיר, שם המערכת הכלכלית התעשייתית לא איפשרה לכל אדם לחיות מעמל ידיו. להגנתם טענו המאכנוביסטים כי אילו ניתן להם זמן מספיק, היו מצליחים לבנות מערכת מתפקדת.
בראשית שנת 1917 נעשה ניסיון ראשון לספק לכפריים את אותם הדברים שלא יכלו לייצר בכוחות עצמם. בתיאום עם איגודים מקצועיים מוסקבאים, נשלחה רכבת אספקה חקלאית למוסקבה, וזו הועמסה במוצרי תעשייה ונשלחה חזרה להולייאיפולה. אירוע זה לא חזר על עצמו בהמשך, אך היווה הוכחה לאפשרות, לעת שלום, של חליפין חופשיים בין העובדים (בניגוד לחליפין בכסף הנהוגים בשיטה הקפיטליסטית או לתיאום מלמעלה המקובל בשיטה הקומוניסטית).
אוניברסליות ושוויון
על אף שהיו תנועה אוקראינית, המאכנוביסטים לא שאפו ליצור ישות לאומית אוקראינית אלא ליצור דגם שיורחב למערכת עולמית. שני ביטויים בולטים לשאיפה זו היו ראשית, משלוח של רכבת עמוסת תבואה למוסקבה ולסנקט פטרבורג, בעת שאלה סבלו מרעב, כאות לסולידריות, ושנית - יחסו ליהודים. על אף שהאנטישמיות הייתה נפוצה באוקראינה, ורוב הצדדים התייחסו ליהודים כאל נציגי האויב, התייחסו אליהם המאכנוביסטים כאל שווים ואף שילבו אותם בצבאם.

השראה אידאולוגית סיפקה למאכנו תורתו של פיוטר קרופוטקין.

המורשת

עריכה

אנרכיסטים רבים לקחו ממנו דוגמה ובעת מלחמת האזרחים בספרד (19361939) קבוצות אנרכיסטיות בדרום ספרד ניסו לחקות אותו ונהלו מסעות "מאכנוביסטה" (בנוסח מאכנו) כנגד הלאומנים. ההיסטוריוגרפיה הסובייטית הרשמית הציגה את מאכנו כמנהיג כנופיה שעיקר עיסוקו שוד ורצח. תרומת הצבא השחור להבסת הלבנים במלחמת האזרחים נמחקה מדפי ההיסטוריה, ואף נטען שהוא היה למעשה בעל-בריתם של הלבנים.

יחסו ליהודים

עריכה

לאנשיו של מאכנו יוחסו מספר פוגרומים נגד יהודים בתוקפת מלחמת האזרחים, והוא עצמו הואשם באנטישמיות. מאכנו התייחס להאשמות אלו בחומרה וידע לטפל בפורעים ביד קשה: ידועים אף מקרים בהם מאכנו הורה להוציא להורג את אנשיו שהשתתפו בפוגרומים[2]. ידוע מקרה בו הוציא להורג חייל שתלה שלט עם כיתוב אנטישמי המקשר בין מאכנו לבין פוגרומים[3].

בתעמולה הקומוניסטית מאכנו תואר כגזען, לאומן ואנטישמי. עם זאת טענה זו לא נתמכת היסטורית[4]. בין האנרכיסטים אותם הנהיג מאכנו היו גם יהודים[5].

כתביו

עריכה

בשנת 1926, מאכנו, כחלק מקבוצת גולים רוסיים שנקראה דלו טרודה (Дело Труда, עניין העמל), כתב ופרסם את הבסיס הארגוני של הקומוניזם הליברטריאני, שהציג רעיונות בדבר התארגנות של אנרכיסטים, בהתבסס על הניסיון מהמהפכה באוקראינה ומהתבוסה לבולשביקים. מסמך זה שנוי במחלוקת עד ימינו אלה. אנרכיסטים אחדים רואים בו מקור השראה, בשל בהירותו והיעילות של המבנים שהוא מציע. אחרים (וביניהם, בעת הפרסום, וולין ואריקו מלטסטה) הרואים את השלכותיו כנוקשות והירארכיות.

לקריאה נוספת

עריכה
  • Paul Avrich, Russian Anarchist and the Civil War. Russian Review, 27(3), 1986.
  • דוד מרקיש, "ראש החבורה" (תל אביב: מעריב 1992) - ספר עלילתי על מלחמת האזרחים ברוסיה, המתייחס גם לדמותו של מאכנו, ומציגוֹ באור חיובי.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא נסטור מאכנו בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה