סאבה הקדוש
סאבה הקדוש ,סאבה נמאניץ' או סאבה של סרביה, המכונה "המאיר" (בסרבית:Свети Сава - Sveti Sava, בסלאבית כנסייתית עתיקה:Свѧтъ Сава / ⰔⰂⰤⰕⰟ ⰔⰀⰂⰀ, ביוונית:Άγιος Σάββας, נולד ב-1169 או 1174 – 14 בינואר 1236) היה נסיך סרבי ונזיר אורתודוקסי, המיטרופוליט או הארכיבישוף הראשון של הכנסייה הסרבית האוטוקפלית, מחבר ספר החוקים הראשון של הסרבים וקדוש מגן של סרביה ושל העם הסרבי. שמו בלידה היה ראסטקו נמאניץ' (בסרבית:Растко Немањић) והוא היה הבן הצעיר של הנסיך הגדול סטפן נמאניה שהיה אבי השושלת נמאניץ'. בשנים 1190–1192 הוא שלט בנחלה זחלומיה.
 | |
| הקטע העליון של האיקונין של סאבה הקדוש במנזר מילשבה בסרביה, המאה ה-13 | |
| לידה |
1174? סטארי ראס, רשקה  |
|---|---|
| פטירה |
14 בינואר 1236 (בגיל 62 בערך) וליקו טרנובו, האימפריה הבולגרית השנייה |
| קדוש עבור | הכנסייה האורתודוקסית, הכנסייה הקתולית |
| מקום פולחן עיקרי | סרביה, הכנסייה האורתודוקסית הסרבית - כנסיית סאבה הקדוש בבלגרד |
| חג |
27 בינואר |
| פטרון של |
סרביה חינוך, מדע, העניים |
  | |
| שם לידה | רסטיסלב (ראסטקו) נמאניץ' | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | וליקו טרנובו | ||||||||
| מדינה |
ממלכת סרביה (ימי הביניים), רשקה | ||||||||
| מקום קבורה |
כנסיית ארבעים הקדושים המעונים של הכנסייה בטרנובו (עד 16 במאי 1237) מנזר מילשבה (עד 1594) | ||||||||
| עיסוק |
כתביו: "חיי סמיאון הקדוש" נומוקאנון | ||||||||
| דת |
נצרות אורתודוקסית | ||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
| | |||||||||
בהמשך הוא עזב להר אתוס, שם התנזר ואימץ את השם "סאבה". בהר אתוס הוא הקים את מנזר חילנדר שהפך לאחד מחשובי המרכזים הרוחניים של העם הסרבי. בשנת 1219 הכירה בו הפטריארכיה הגולה בניקיאה כארכיבישוף ראשון של הסרבים, ובאותה שנה הוא חיבר את ספר החוקים (נומוקאנון) העתיק של סרביה - זאקונופראבילו. סאבה נחשב גם למייסד הספרות הסרבית של ימי הביניים. יום חגו בכנסייה האורתודוקסית המזרחית הוא 27 בינואר. כנסיית סאבה הקדוש בבלגרד, אחת הכנסיות הגדולות בעולם, מוקדשת לזכרו.
ביוגרפיה
עריכהילדות וצעירות
עריכהסאבה הקדוש נולד בשנה 1169 או אולי 1174 בגראדינה, בהרי גוליה, נחלת הכתר זטה, ייתכן פודגוריצה של ימינו שבמונטנגרו, כבן למשפחת הנסיכים נמאניץ'. שמו בלידה היה ראסטקו נמאניץ', כשהשם ראסטקו הוא קיצור של השם רסטיסלב. לפי מקורות אחרים הוא נולד בראס (סטארי ראס) בראשקה, בשטח סרביה של היום, על יד העיר נובי פאזאר.[דרוש מקור] [1] הוא היה בנם הצעיר של הנסיך הגדול של סרביה, סטפן נמאניה, ושל אנה, הידועה גם כאנסטסיה של סרביה. לצד אחיו ווקאן וסטפאן ראסטקו השתייך לדור הראשון של שושלת נמאניץ'.[2] הוא היה יקר במיוחד להוריו מכיוון שהיה בן זקונים שנולד אחרי תקופה שבה לא נולדו להם יותר ילדים. שלושת האחים זכו בחצר הסרבית לחינוך טוב, ברוח המסורת הביזנטית[1]
הנסיך הוכיח מצעירותו רצינות ונטייה לסגפנות. הוא קיבל בילדותו את התואר נסיך של חבל חום, שנמצא בין הנהר נרטבה לדוברובניק. הייתה לו חצר משלו, שאירחה מגנאטים (בסרבית - velmože) פקידים בכירים ואצילים מובחרים מקומיים. השלטון בחום היווה עבור הנסיך גם בית ספר לניהול מדיני. תאודוסייה החילנדרי סיפר שראסטקו ניהל את ענייני האזור במתינות ועדינות, האיר פניו לכולם, אהב את העניים כמו את שאר הנתינים, וכיבד מאוד את חיי הנזירות. הוא לא הביע עניין בכבוד, עושר או בכתר המלכות. לפניו הנהיג את חבל חום דודו מירוסלב, ששמר לעצמו אחר כך רק את חבל לים עם ביילו פולייה.
כעבור שנתיים, בסתיו 1192 או אולי קצת יותר מאוחר, עזב ראסטקו את חום ופרש להר אתוס. אחרי עזיבתו, לקח מירוסלב בחזרה את השלטון בחום. ייתכן שההחלטה לפרוש בשלה אצל ראשטקו אחרי התוועדות לנזירים רבים מההר אתוס שפקדו את החצר הסרבית.[1]
הר אתוס
עריכהבהגיעו לאתוס, התקבל ראסטקו במנזר הרוסי פנטלימון הקדוש, בו הוענק לו השם הנזירי "סאבה" (סבאס)[3] המסורת מספרת שנזיר רוסי שביקר בעבר בחצר הסרבית[3] היה מורהו הרוחני[1]}סאבה עבר לאחר מכן למנזר היווני ואטופדי, בו נשאר בשבע השנים הבאות והשתלם בו בספרות התאולוגית והמנהלית-כנסייתית היוונית. אביו ניסה לשכנעו לשוב לסרביה, אך סאבה היה נחוש בדעתו והשיב לו: אתה הגשמת כל מה ששליט נוצרי חייב לעשות, בוא עכשיו והצטרף אלי בחיים נוצריים אמיתיים".[1]} שנות צעירותו באתוס מילאו תפקיד משמעותי בעיצוב אישיותו של ראסטקו נמאניץ' ושם הוא מצא דגמים של חיי מנזר וכנסייה שרצה מאוד לכונן גם בסרביה.[4][5]
סטפן נמאניה שמע לקול בנו,[1]} כינס אספה במנזר סטודניצה וב-25 במרץ 1196 התפטר מתפקידו כשהוא מוסר את כתר סרביה לבנו האמצעי, סטפן המוכתר הראשון.[3] למחרת נדרו נמאניה ואשתו אנה נדר נזירים.[3] נמאניה אימץ את השם "סימאון" ושהה בסטודניצה עד יציאתו להר אתוס בסתיו 1197.[6] סאבה וקהילת אתוס קיבלה אותו בשמחה, כמישהו שבעת שלטונו תרם תרומות רבות למקום. סטפן נמאניה ואנה, אשתו, תרמו למנזרים רבים, בייחוד קארייס, איווירון והלאוורה הגדולה. ברשות האיגומן תאוסטיריקטוס מוואטופדי, בסתיו 1197 ערך נמאניה-סימאון, בליווי סאבה סיור בכל הכנסיות והאתרים הקדושים בהר.[7]
כאשר ביקר סאבה אצל הקיסר הביזנטי אלקסיוס השלישי אנגלוס בקונסטנטינופול, הוא הזכיר את המצב המוזנח שבו נמצא חילנדר וביקש מהקיסר רשות כדי שהוא ואביו ישפצו את המנזר הזה ויסנפו אותו לוואטופדי.[7] הקיסר נתן את הסכמתו ושיגר אגרת מיוחדת וכמות ניכרת של זהב לידידו סטפן נמאניה, שנקרא אז הנזיר סימאון.[7] סאבה פנה למשרד הראשי (פרוטוס) של ההר אתוס עם בקשה שיתמוך במאמציו להפוך את הילנדר למנזר-בית של הנזירים הסרבים.[7] כל מנזרי ההר, פרט לוואטופדי, קיבלו את הרעיון. ביולי 1198 הקיסר אלקסיוס השלישי הוציא צו שבו ביטל החלטה מבעבר והעניק לסימאון ולסאבה לא רק את חילנדר, אלא גם את המנזרים הנטושים במילאיס כדי שישמשו לבית לנזירים הסרבים בהר אתוס.[7] שיפוצו של חילנדר התחיל במהרה והנסיך הגדול סטפן שלח כספים וציוד נוסף וב-1199 ציווה בכתב על הקמת המתחם הסרבי בחילנדר.[7]
סאבה כתב "טיפיקון" (סידור של העבודה הליטורגית) מיוחד עבור חילנדר, לפי ה"טיפיקון" של המנזר "אם האל גומלת החסד" (תאוטוקוס אוורגטיס) בקונסטנטינופול.[7] סאבה הצטיין לא רק כמייסד חילנדר אלא גם כ"קטיטור" - "בונה" מייסד ההרמיטאז' בקארייס שנועד לנזירים שהקדישו את עצמם לבידוד ולתפילה.[7]
ב-1199 הוא כתב את ה"טיפיקון" של קארייס.[7] יחד עם ההרמיטאז' הוא בנה קפלה על שם סבאס הקדוש שלפי שמו נבחר שם הנזירות שלו.[7] אביו נפטר ב-13 בפברואר 1199.[6]ב-1204, אחרי 13 באפריל, הוענקה לסאבה דרגה "ארכימנדריט".[8]
כשב-1196 החליט המלך סטפן נמאניה להוריש את השלטון לסטפן ולא לבנו הבכור, ווקאן, האחרון התחיל לקשור מזימות נגד המלך. הוא מצא בן ברית במלך הונגריה, אימרה ויחד איתו גרש את סטפאן המוכתר הראשון לבולגריה, בעוד שווקאן לקח את השלטון בכוח. ב-1204 סטפאן חזר עם צבא והדף את ווקאן אל זטה, נחלתו.[9]
אחרי סכסוכים באתוס עם הבישופים הלטינים ועם בוניפאס ממונפרא בעקבות מסע הצלב הרביעי, בחורף השנה 1206-1205 או 1207-1206 חזר סאבה לסרביה והביא איתו את גופת אביו אותה העביר למנזר סטודניצה. הוא הצליח לפייס בין אחיו היריבים.[10] בזכות גישורו הושם קץ למאבק על הכתר, המדינה ניצלה ממשבר פוליטי מסוכן. סאבה השלים את תהליך הקנוניזציה של אביו נמאניה - סימאון כקדוש של הכנסייה.
המשך פעילותו במנזר סטודניצה ובהר אתוס
עריכה
אחרי 14 שנות שהות בהר אתוס, צבר סאבה ידע תאולוגי וכוח רוחני רב.[7] הוא נדרש להקנות לאנשי החצר ולעם הפשוט את חוקי הנצרות ומסורותיה ו"לחנכם ולהשכילם ברוח זו".[11] סאבה פעל למען חיזוק החינוך והמוסר בקרב העם, בשם ערכי האהבה והרחמים ובו זמנית דאג להתארגנות הכנסייה.[11]מאז שובו לסרביה ב-1206 הוא פעל כאגומן - ראש המנזר סטודניצה וקבע את כללי פעילותו העצמאית של המנזר באמצעות סידור התפילות הידוע כ"טיפיקון של סטודניצה". הוא ניצל לטובת הכנסייה הסרבית את הכאוס הכללי שבו הייתה שרויה אז האימפריה הביזנטית אחרי כיבוש קונסטנטינופול ב-1204 על ידי הצלבנים הקתולים וכן את המתחים בין דספוטיית אפירוס (שבה שכנה הארכיבישופות אוחריד האחראית על נוצרי סרביה) לפטריארכיה היוונית בניקיאה. הטיפיקון של סטודניצה הפך לסוג של "חוק מיוחד" (lex specialis) שאיפשר את מעמדו העצמאי של מנזר סטודניצה ביחס לבישופות ראשקה ולארכיבישופות אוחריד ("כאן, לפיכך, לאיש - לא בישוף ולאף אחד אחר - אין סמכות").
הקנוניזציה של נמאניה והטיפיקון של סטודניצה היו הצעדים הראשונים לקראת האוטוקפליה העתידית של הכנסייה הסרבית ולקראת משיחת המלך הסרבי הראשון כעבור עשר שנים. [12][8] ב-1217 עזב הארכימנדריט סאבה את סטודניצה וחזר להר אתוס. לדעתם של כמה היסטוריונים הייתה בכך תגובת מחאה כלפי פניית אחיו ספטאן לאפיפיור הונוריוס השלישי.[11] סטפאן ביצע באותה תקופה תפנית במדיניותו, כשנשא לאישה אצילה ונציאנית וביקש מהאפיפיור כתר מלכות ותמיכה פוליטית.[13] אחרי הקמת ה"אימפריה הלטינית" ב-1204 השפעת האפיפיור גדלה באזור הבלקן. סטפאן הוכתר על ידי נציג האפיפיור - הלגאט - יכול היה להשתוות לשאר המלכים האירופים ונקרא "המלך המוכתר הראשון " של סרביה.[14] עם זאת אחרי הכתרת סטפאן שיפר סאבה את הקשר איתו. על אף אי הסכמתו לההתקרבות סרביה לרומא, ייתכן שלנסיעתו של סאבה להר אתוס הייתה סיבה נוספת: הוא ביקש להכין את השגת האוטוקפליות של הארכיבישופות הסרבית.[11] הביוגרפים שלו, דומנטיאן ותאודוסיה מספרים שלפני יציאתו לדרך, דאג סאבה למנות איגומן חדש למנזר סטודניצה ולהבטיח המשך חיי המנזר בהתאם לכללים שקבע.[11]
האוטוקפליה וארגון הכנסייה
עריכה
כל עוד הכנסייה הסרבית לא הייתה עצמאית הפיכת סרביה לממלכה עצמאית לא הייתה מושלמת. שליטי מדינות שבהן הכנסיות היו כפופות לקונסטנטינופול, נחשבו כבעלות מעמד נמוך כלפי ראש העולם הנוצרי האורתודוקסי, הקיסר הביזנטי. התנאים בסרביה כבר בשלו להשגת אוטוקפליה. היו בה מספר רב של נזירים מלומדים, חיי מנזרים מסודרים, הייררכיה כנסייתית יציבה. לכן נראה שהאוטוקפליה היא רק עניין של זמן. מצד שני היה חשוב לסאבה שראש הכנסייה הסרבית ימונה על ידי קונסטנטינופול ולא על ידי רומא.[15]
ב-15 באוגוסט 1219 בחג עליית מרים (דורמיציון) סאבה הוסמך על ידי הפטריארך מנואל הראשון בניקיאה כארכיבישוף הראשון של הכנסייה האוטוקפלית הסרבית. הפטריארך והסינוד שלו מינו את סאבה כארכיבישוף ראשון של "ארצות סרביה והחוף",[16][17][18][19][20] בתמיכת הקיסר תאודורוס הראשון לסקריס ו"הוד אושרו הפטריארך וכל אספת קונסנטנטינופול" הסמיכו את סאבה לדאוג שהארכיבישופים הסרבים ימונו על ידי האספות הבישופיות וללא אישור הפטריארך הלטיני של קונסטנטינופול.[11] בדרך זו הבטיח סאבה את עצמאות הכנסייה המקומית. בימי הביניים הכנסייה הייתה גורם חשוב בריבונות המדינה ובזהות הפוליטית והלאומית. בו זמנית תאודורוס לסקריס והפטריארך מנואל שמחו להיווכח שהמדיניות הסרבית פונה באופן מתמיד אל מורשתו של קונסטנטינוס הגדול והביזנטיון יותר מאשר אל רומא.[21]
מניקאה חזר הארכיבישוף סאבה להר אתוס, והעניק שם שפע תרומות למנזריו.[11] בחילנדר היה לו חשוב ללמד את הנזירים כללי מנהל ראויים. כעדותו של תאודוסיה, הוא דרש מהאיגומנים לתת דוגמה אישית בכל המידות ומהנזירים מן השורה דרש "להקשיב לאיגומנים ביראת קודש"[11] מחילנדר נסע סאבה לתסלוניקי אל מנזר פילוקאלוס והתארח בו כאורח של מיטרופוליט תסלוניקי, קונסטנטין המסופוטמי, שהיה ידידו מצעירותו.[11] הוא שקד שם על העתקת כמה כתבי משפט שהיו נחוצים לו.[22] בשובו לסרביה, השקיע סאבה מאמצים בארגון הכנסייה הסרבית, במיוחד בבישופויות שפעלו בגבול הרגיש עם המערב הקתולי.[22] באספה בז'יצ'ה ב-1219, כדברי דומנטיאן, הוא בחר בין תלמידיו "אנשים מביני דרכי האל ויראי שמיים ונכבדים, המסוגלים לנהוג לפי חוקי האל ולפי מסורת השליחים הקדושים, ולשמור על גילויי האבות הקדושים נושאי - האל. הוא קידש אותם והסמיך אותם כבישופים".[22] הבישופים החדשים קיבלו ממנו ספרי חוקים ונשלחו לשרת בבישופויות בכל חלקי סרביה.[22]לא ברור כמה בישופויות הוא הקים. ידוע כי פעלו תחת חסותו הבישופויות הבאות: זטה ("זצקה") שמושבה היה במנזר הארכאנגל הקדוש מיכאיל בפרוולאקה, על יד קוטור;חום ("חומסקה") שמושבה היה במנזר אם הקדושה בסטון;אפרכיית דאבאר שמושבה נמצא במנזר ניקולאי הקדוש בלים; מורביצה, שהמושב שלה נמצא במנזר אכיליוס הקדוש בחבל מורביצה;בודימליה, שמושבה היה במנזר גאורגי הקדוש; טופליצה, שפעלה במנזר ניקולאי הקדוש בחבל טופליצה; חבוסנו, שהתמקמה במנזר האם הקדושה בחבל חבוסנו;ז'יצ'ה שפעלה בז'יצ'ה, מושב הכנסייה;ראשקה שפעלה במנזר השליחים פטר ופאבל בפץ';ליפליאן שמושבה היה בליפיאן;פריזרן, שמושבה נמצא בפריזרן. .[23] עם הבישופים שלו נמנו אילריון ומטודיה (מסרביה). באותה שנה פרסם סאבה עת ה"זאקונופראבילו" או ה"נומוקאנון של סאבה הקדוש", הנחשב ל"חוקה" הראשונה של סרביה. בנסיבות אלה זכו הסרבים לשתי צורות של עצמאות: פוליטית ודתית,.[24][25] עבודתו הארגונית של סאבה הייתה נמרצת מאוד ומעל הכל, לבשה צביון לאומי מובהק. הבישוף היווני מפריזרן הוחלף בבישוף סרבי, תלמיד של סאבה. גם קביעת מושבם של הבישופים נעשה על ידו מתוך מחשבה מדינית-דתית. מושב הארכיבישופות נקבע במנזר ז'יצ'ה, שנבנתה בעזרת המלך שטפן. .[26] הבישופות דאבאר שעל נחל לים התמקמה בגבול עם בוסניה, כדי לחזק את היסוד האורתודוקסי ולדכא עת תורה הבוגומילית. הבישופות זטה הוקמה בחצי האי פרוולאקה במפרץ קוטור, מחוץ לנחלת זטה עצמה והבישופות חום בסטון. שתיים האחרונות נמצאו כמעט בגבול הממלכה, וזאת במטרה להיאבק בהשפעה הקתולית שנפוצה מכיוון הדיוקסיות קוטור ודוברובניק. קודם לכן גם מנזרים אורתודוקסים היו נתונים בחסות הארכידיוקסיה הקתולית של באר; פעילותו של סאבה התכוונה לשנות את המצב בכיוון הפוך. בעקבות ההסדר של סאבה, הנצרות האורתודוקסית הפכה באמת לדת המדינה הסרבית. מבחינה זאת, פעל סאבה בעקביות וללא הנחות :הכפירה הבוגומילית נאסרה בחוק עוד על ידי אביו, נמאניה, בעוד שסאבה, כבוגר אתוס שונא לטינית עשה את כל מה שביכולתו כדי למנוע ולהחליש את השפעת הכנסייה הקתולית. באמצעות כמריו, שעליהם השתדל להשפיע דרך דוגמתו האישית ותורתו, הרים סאבה את הרמה התרבותית הכללית של עמו, תוך שאיפה לפתח את המידות האנושיות ואת חוש החובה האזרחית. פרויקט המדינה הסרבית של שושלת נמאניץ' יושם ברמה פוליטית על ידי נמאניה, אבל ברמה רוחנית ואינטלקטואלית על ידי סאבה,[27][28]
העליית לרגל הראשונה שלו
עריכהאחרי הכתרת אחיינו רדוסלב, בנו של סטפן, כמלך סרביה, הפליג סאבה ב-1229 בדרך הים אל ארץ ישראל. הוא ביקר שם בכל המקומות הקדושים הנוצריים וחילק להם תרומות גדולות.[29] הפטריארך האותודורסי של ירושלים, אתנסיוס השני, יחד עם שאר הכמרים ובמיוחד הנזירים, קיבלו את סאבה בחום ובירכו אותו. לבקשתו של סאבה אישרו לו אתנסיוס ואחוות הלאוורה הגדולה בראשות האיגומן ניקולס, לרכוש שני מנזרים הארץ הקודש:מנזר יוחנן הקדוש התאולוג על הר ציון והמנזר גאורגיוס הקדוש בעכו, שנזיריהם היו סרבים. בדרך חזרה ביקר סאבה ביקור בן כמה ימים בניקיאה אצל הקיסר הביזנטי יוחנן וטאצס (1254-1221). משם המשיך להר אתוס, לחילנדר, ומשם דרך תסלוניקי לסרביה. המנזר מר סבא בארץ הקודש הביא סאבה לחילנדר את האיקונין של מרים אם האל "בעלת שלוש הידיים" (טרוירוצ'יצה), איקונין של מרים מיניקה, ומטה של סבא הקדוש. אחרי /שהות קצרה בסטודניצה, יצא סאבה למסע בן ארבע שנים ברחבי סרביה כדי ללמד ולחזק את החוקים והמנהגים של חיי הנזירות כפי למד עליהם בהר אתוס, ובארץ הקודש[30]
העלייה לרגל השנייה ומותו
עריכהאחרי שב-1234 במקום רדוסלב עלה לכס המלכות אחיו ולדיסלב יצא סאבה לעלייה לרגל שנייה לארץ הקודש.[31] לפני כן דאג למנות את תלמידו ארסניה סרמאץ כיורשו בראש הארכיבישופות הסרבית[31] דומנטיאן מספר שבחירתו של סאבה בארסניה נעשתה מתוך "ראייה על חושית". תואודוסיה סבר שסאבה העריך את ארסניה כחסר-רוע וצדיק יותר מאחרים, ירא שמיים ומקפיד על מצוות ההאל"[31] סאבה יצא מבודווה דרך ברינדיזי אל עכו.[31] בדרך היו לו הרפקתאות כמו מתקפת פיראטים באמצע הים שממנה יצא בשלום.[31] בעכו הוא שהה במנזר דאורגיוס הקדוש שאותו קנה קודם מה"לטינים" ומשם שם פעמיו לירושלים למנזר יוחנן השליח שאותו קנה תמורת כופר מהמוסלמים.[31] שהותו בירושלים הייתה ארוכה והוא התקבל בה שוב בחום על ידי הפטריארך אנתנסיוס.[31] יירושלים נסע לאלכסנדריה בה ביקר אצל הפטריארך ניקולס תוך חילופי מתנות הדדיות.[31]
אחרי ביקור במקומות קדושים במצרים שב סאבה לירושלים אחר כך בימי התענית שלפני חג הפסחא שהה חצי האי סיני[31] אחרי שהות נוספת קצרה בירושלים נסה לאנטיוכיה ומשם ביקר באנטוליה ובארמניה. בדרך חזרה עלה על ספינה באנטיוכיה אולם הרגיש רע ולא היה מסוגל לאכול.[31] אחרי מסע ארוך הגיע לקונסטנטינופול ונשאר זמן קצר בעיר.[31] רצה לחזור למולדת דרך ההר אתוס, אולם לבסוף ביקר באימפריה הבולגרית בעיר הבירה טרנובו והתקבל בכבוד וידידות על ידי הצאר איוואן אסן השני (שהיה גם למיו של המלך סרביה ולדיסלב) ועל ידי הפטריארך הבולגרי יואכים. כפי שהעיד תאודוסיה, בכל כנסיות ומנזרים שביקר חילק סאבה מתנות ותרומות ירקות. הוא העניק גם לפטריארכיה הבולגרית תלבושות מהודרות וספרים עטופים בזהב, ומנורות מקושטות באבנים טובות ופנינים וכלים המשמשים בכנסיות. [32] היה מותש וחולה ואחרי הליטורגיה בחג הבשורה ב-12 בינואר 1235 הוא נפל למשכב. כשראה שסופו מתקרב, שהוא שילח חלק ממלוויו לשוב לסרביה עם המתנות וכל רכישותיו ועם ברכות אל "ילדיו"[33] דומנטיאן סיפר שהוא נפטר בין שבת ליום ראשון, ב-27 בינואר 1235 לפי לוח השנה היוליאני.[33]
הוא הובא בכבוד רב לקבורה בכנסיית ארבעים הקדושים המעונים שבטרנובו.[34] גופתו הוחזרה לסרביה אחרי פניות חוזרות של המלך ולדיסלב שנאלץ לבקר אצל חמיו במטרה זו.[33] סאבה נקבר לבסוף במאי 1237 במנזר החדש מילשבה שנבנה על ידי ולדיסלב ב-1234. הוא הוכרז לקדוש ושרידיו נחשבו לעושי נפלאות ונסים.
מורשתו
עריכהסאבה הקדוש נחשב לקדוש המגן של הסרבים. מוקירים אותו כמגן הכנסיות, המשפחות, בתי הספר ובעלי המלאכה.[35] חגו נחגג גם על ידי יוונים, בולגרים, רומנים ורוסים.[35] ברוסיה הוזכר כבר ב-1438 בטיפיקון של טבר. טופונימים ועדויות נוספות הנשמרות עד ימינו וסיפרו באופן משכנע על הפצת פולחנו .[35] סאבה הקדוש נחשב לאבי הספרות והחינוך הסרביים. הוא יצר את הספר על אביו "חיי סימאון הקדוש",[35] ההגיוגרפיה הסרבית הראשונה. הוא כונה "האב" או "המאיר". ההמנון לסאבה הקדוש" (Svetosavska himna) מושר בחגו בבתי הספר היסודיים של סרביה. מחבר השיר אינו ידוע. התווים הישנים ביותר של ההמנון נכתבו על ידי קורנֶלֶיה סטנקוביץ' ב-1858.[36] --> הסרבים הקדישו שירים, סיפורים ואגדות רבות לחייו ומפעלו של סאבה. שרידיו הפכו לנושא של פולחן לאומי.[35] ב-1840 לפי הצעתו של אתנסיה ניקוליץ', מנהל הליצאום בבלגרד, החג של סאבה נבחר כחג בתי הספר והחינוך בסרביה עד לביטולו על ידי השלטון הקומוניסטי. הוא הוחזר כחג של בית הספר הכנסייה האורתודוקסית הסרבית חוגגת את סאבה ב-27 בינואר (לפי הלוח הישן 14 בינואר).
הנצחה
עריכה- כנסיית סאבה הקדוש בבלגרד נבנתה במקום שבו בשנת 1594 נשרפו שרידי גופתו של סאבה בפקודת הווזיר הטורקי סינאן פאשה אחרי שבמרד סרבי נגד הכובש העות'מאני השתמשו המורדים באיקונות של סאבה בתור דגלים.
לקריאה נוספת
עריכה- Sima Ćirković, Vojislav Korać, Gordana Babić, Studenica Monastery. Belgrade: Jugoslovenska revija, 1986
- Sima Ćirković - The Serbs. Malden: Blackwell Publishing.2004 ISBN 9781405142915
John Van Antwerp Fine Jr. The Late Medieval Balkans: A Critical Survey from the Late Twelfth Century to the Ottoman Conquest. Ann Arbor, Michigan: University of Michigan Press 1994 [1987]. ISBN 0472082604.
- Živojin Jakovljević. "A Royal Family: The Significance of Saint Sava and his Parents for the Establishment of Serbian Monasticism and the Serbian Church". Orthodox Monasticism: Past and Present. Piscataway, NJ: Gorgias Press. 2015 pp. 423–432. I*SBN 9781463205300.
- Jovanka Kalić - "The First Coronation Churches of Medieval Serbia" (PDF). Balcanica (48): 7–18. 2007 doi:10.2298/BALC1748007K
- Slobodan Mileusnić Sveti Srbi. Novi Sad: Prometej. ISBN 86-7639-478-4. 2000 OCLC 44601641
((בסרבית) (קדושים סרבים)
- Dimitri Obolensky, The Byzantine Commonwealth: Eastern Europe, 500-1453. London: Cardinal.1974 ISBN 9780351176449
- Dimitri Obolensky, Six Byzantine Portraits. Oxford: Clarendon Press. 1988 ISBN 978-0-19-821951-4.
- , Graham Speake. A History of the Athonite Commonwealth: The Spiritual and Cultural Diaspora of Mount Athos. Cambridge: Cambridge University Press 2018. ISBN 9781108425865.
- Filip Van Tricht, The Latin Renovatio of Byzantium: The Empire of Constantinople (1204-1228). Leiden: Brill. 2011 ISBN 978-9004203235
- Alex P. Vlasto The Entry of the Slavs into Christendom: An Introduction to the Medieval History of the Slavs Cambridge University Press ISBN 9780521074599
קישורים חיצוניים
עריכה
- סאבה הקדוש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- באנציקלופדיה הקרואטית
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 5 6 Vlasto עמ' 218
- ^ Jakovljević 2015 עמ' 423-432
- ^ 1 2 3 4 Mileusnić 2000 עמ' 38
- ^ Obolensky 1974 עמ' 291
- ^ Obolensky 1988 עמ' 115
- ^ 1 2 Mileusnić 2000 עמ' 30
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Mileusnić 2000 עמ' 39
- ^ 1 2 Speake 2018 עמ' 83
- ^ Fine 1994 עמ' 48-41
- ^ Fine 1994 עמ' 79
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 2000 Mileusnić עמ' 40
- ^ Ćirković, Korać, Babić 1986 עמ' 19-16
- ^ Ćirković, 2004 עמ' 38
- ^ Fine 1994 עמ' 107
- ^ Fine 1994 עמ' 119-116
- ^ Ostrogorski 1956 עמ' 383
- ^ Blagojević1993 עמ' 28-27
- ^ 2004 Ćirković עמ' 28, 43-42
- ^ Ferjančić, Maksimović 2014 עמ' 54-37
- ^ Marjanović 2018 עמ' 50-41
- ^ 2013 Van Tricht
- ^ 1 2 3 4 מילואסניץ' 2000 עמ' 41
- ^ Popović 2002 עמ' 184-171
- ^ Fine 1994 עמ' 118
- ^ Dragojlović 1993 עמ' 36
- ^ Curta 2006 עמ' 393
- ^ Dragojlović 1993 עמ' 40-32
- ^ Carter 1969 עמ' 56-39
- ^ 2000 Mileusnić עמ' 42
- ^ Marković 2009 עמ' 271-267
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Mileusnić 2000 עמ' 43
- ^ Mileusnić 2000 עמ' 44-43
- ^ 1 2 3 Mileusnić 2000 עמ' 44
- ^ 36 עמ' 36
- ^ 1 2 3 4 5 Mileusnić 2000
- ^ Simić, Jovanka; Kostić, Smiljka (2012-01-22). Непознат аутор Светосавске химне. Večernje novosti (בסרבית). נבדק ב-2014-09-19.