סאווריו, נסיך בורבון-פארמה

סאווריו, נסיך בורבון-פארמה
Francisco Javier de Borbón Parma
	סאווריו ב-1960, במהלך חתונתה של בתו פרנצ'סקה
לידה	25 במאי 1889; קמיור, ממלכת איטליה
פטירה	7 במאי 1977 (בגיל 87); ציצרס, שווייץ
שם מלא	פרנצ'סקו סאווריו, נסיך בורבון-פארמה
מדינה	איטליה, ממלכת איטליה
מקום קבורה	Solesmes Abbey
בת זוג	מדלן בורבון-בוסה
שושלת בית בורבון-פארמה
תואר	נסיך בורבון-פארמה
אב	רוברטו הראשון, דוכס פארמה
אם	מריה אנטוניה, נסיכת פורטוגל
צאצאים	ראו בהמשך
פרסים והוקרה
	אביר במסדר גיזת הזהב; הצלב הגדול במסדר לאופולד השני; פרס מונטיון ;

פרנסיסקו חבייר, נסיך בורבון-פארמה (בספרדית: Francisco Javier de Borbón Parma), הידוע בשמו האיטלקי סאווריו (באיטלקית: Saverio di Borbone-Parma‏; 25 במאי 1889 - 7 במאי 1977) היה בנו של רוברטו הראשון, דוכס פארמה ואחיה של זיטה, קיסרית אוסטריה ומלכת הונגריה. היה ראש בית בורבון-פארמה מ-1974 עד מותו. כמו כן הוא היה מנהיגם של הקרליסטים, והתובע לכתר ספרד תחת השם חבייר הראשון.

ביוגרפיה

ילדות

סאווריו נולד ב-1 באוגוסט 1886 בעיר קמיור שבממלכת איטליה. אביו היה רוברטו הראשון, דוכס פארמה ואמו הייתה מריה אנטוניה, נסיכת פורטוגל. סבו מצד אמו היה מיגל הראשון, מלך פורטוגל, וסבא רבא מצד אביו היה שארל פרדינן, דוכס ברי. ב-1859 הודח אביו מכיסאו כשליט פארמה בעקבות איחוד איטליה. לפני נישואיו למריה אנטוניה הוא היה נשוי למריה פיה, נסיכת בורבון-שתי הסיציליות. היא ילדה לו שנים עשר ילדים (מתוכם שישה לקו בנפשם ושלושה מתו צעירים). ב-1882 מתה מריה פיה, ורוברטו נישא למריה אנטוניה, נסיכת פורטוגל כעבור שנתיים. היא ילדה לו שנים עשר ילדים נוספים, אשר סאווריו היה השלישי מביניהם. בסך הכל סאווריו היה הבן ה-15 מבין 24 בניו של רוברטו.

המשפחה הגדולה נהגה לגור רוב השנה בטירה בעיר שוורצאו באוסטריה תחתית, ובקיץ לחזור ללוקה שבאיטליה. לצורך כך נשכרה רכבת מיוחדת. סאווריו ואחיו למדו לדבר איטלקית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, פורטוגזית ואנגלית. אחותו זיטה העידה מאוחר יותר שפעם שאלה את אביה כיצד עליהם להגדיר את עצמם, והוא השיב: "אנחנו נסיכים צרפתים ששלטו באיטליה". בפועל, מבין 24 ילדים של רוברטו, רק שלושה, נולדו באיטליה, ביניהם סאווריו. ב-1907 נפטר רוברטו, וב-1910 הגיעו ילדיו להסכמה כיצד עליהם לחלק את נכסיו. שנה לאחר מכן, אחותו של סאווריו, זיטה, נישאה לארכידוכס קרל. בעקבות רצח פרנץ פרדיננד ב-1914 הפכו קרל וזיטה ליורשי העצר של האימפריה האוסטרו-הונגרית.

מלחמת העולם הראשונה

בשל העובדה שלמשפחה לא היה לאום מוגדר, מלחמת העולם הראשונה פילגה אותה כליל. סאווריו יחד עם אחיו סיסטו, חפצו להתגייס לצבא האוסטרו-הונגרי, אולם שינו את דעתם כאשר צרפת נכנסה למלחמה. הם חשו צרפתים, ולפיכך רצו להתגייס לצבא צרפת. הם הצהירו על כך בגלוי כאשר שהו באוסטריה, ולפיכך נעצרו בידי השלטונות האוסטריים. אחותם זיטה התערבה למענם, והם גורשו למדינה נייטרלית. הם נסעו לצרפת, אולם שם גילו שהצבא הצרפתי מסרב לקבל בנים לשושלות מלוכה זרות. הם סירבו לוותר על רצונם לסייע למדינות ההסכמה, ופנו אל בת דודתם אליזבת מבוואריה, מלכת הבלגים אשר הסדירה את גיוסם לצבא בלגיה. בשל תאונה שעבר סיסטו, הם לא יכלו לשרת בפועל עד נובמבר 1914. לעומת זאת אחיהם אליא, פליצ'ה ורנאטו התגייסו לצבא האוסטרו-הונגרי, אשר גיסם, בעלה של זיטה, שרת בו גם כן בדרגת גנרל.

בנובמבר 1916 נפטר פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה וקרל הוכתר כקיסר. זיטה הוכתרה כקיסרית. סאווריו סייע לאחיו סיסטו לנסות לתווך בין זיטה ובעלה למדינות ההסכמה, מה שכונה "פרשת סיסטו". הוא לחם בחזית המערבית, ועד סוף המלחמה עוטר בצלב המלחמה הצרפתי והבלגי, וכן באות מסדר לאופולד.

מלחמת העולם השנייה

ב-29 בספטמבר 1936 מת אלפונסו קרלוס, דוכס סן חיימה, מנהיג מסדר הקרליסטים שרצו להחזיר לשלטון בספרד את צאצאיו של הנסיך קרלוס, רוזן מולינה. מכיוון שמת בלי ילדים, הוריש אלפונסו קרלו את תאריו ואת הנהגת הקרליסטים לסאווריו שהיה קרוב משפחה רחוק שלו. כמה חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת האזרחים בספרד. סאווריו החליט לתמוך במחנה הלאומנים בהנהגתו של פרנסיסקו פרנקו. הוא שימש כמפקד העליון של הכוחות הקרליסטיים במהלך המלחמה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חזר סאווריו לשרת בצבא הבלגי. הוא הוצב כקולונל בדיוויזיה ה-4 של הצבא הבלגי ולחם בקרב על בלגיה כנגד כוחות הוורמאכט. בעקבות נפילת בלגיה, הוא נמלט לצרפת. חרף תמיכתו בפרנקו, זה האחרון סירב להרשות לו להימלט לספרד. לעומת זאת הוא העניק לאמו ואחותו רשות לעבור בספרד בדרך לפורטוגל. בשל כך, נאלץ סאווריו להישאר בצרפת של וישי. ב-22 ביולי 1944 הוא נעצר בידי הגסטאפו בשל דעותיו הפוליטיות. במשך חודש הוא הוחזק במחנה מעצר בעיר וישי, ולאחר מכן הועבר למחנה בקלרמון-פראן. בשל התקדמות כוחות בעלות הברית הוא הועבר למחנה הריכוז נאצוויילר-שטרוטהוף ובהמשך לדכאו. הוא שוחרר ב-8 במאי 1945 בידי צבא ארצות הברית.

לאחר המלחמה

לאחר המלחמה הקדיש סאווריו את כל כולו לתנועה הקרליסטית. מרבית הקרליסטים הכירו בו כיורש החוקי, אם כי לקבוצות קטנות היו מועמדים אחרים. ב-20 במאי 1952 הכריזה המועצה הארצית הקרליסטית שסאווריו הוא היורש החוקי, והוא נטל לעצמו את התואר חבייר הראשון, מלך ספרד. הוא ניהל משא ומתן עם פרנקו באמצעות בנו קרלוס הוגו, דוכס פארמה, על האפשרות שלאחר מותו ימנה פרנקו את סאווריו כיורשו. צעד זה זכה להתנגדות קרליסטים רבים. פרנקו בחר בסופו של דבר בחואן קרלוס, נסיך אסטוריאס.

ב-22 בפברואר 1972 נפגע סאווריו בתאונת דרכים, ובמהלך אשפוזו בבית החולים קיבל בנו הבכור קרלוס הוגו את הנהגת התנועה הקרליסטית. קרלוס הוגו החל להטות את התנועה לכיוון הסוציאליזם, מה שהפחית את האהדה שלה ברחבי ספרד. ב-20 באפריל 1975 הודיע סאווריו שהוא מתפטר מתפקידו ומתאריו, ומוריש אותם לקרלוס הוגו. בנו הצעיר ביותר, סיקסטו אנריקה, נסיך בורבון-פארמה מחה נמרצות על הצעד. הוא טען שקרלוס הוגו בוגד בקרליזם המסורתי, ושסאווריו למעשה מוחזק חטוף בידיו. הוא נתמך בידי אמו, בעוד קרלוס הוגו זכתה לתמיכת האחיות שלהם סאווריו עצמו הכחיש את הטענה וטען שבחר בקרלוס הוגו מרצונו החופשי. סאווריו נפטר בבית חולים בשווייץ ב-7 במאי 1977 בעת ביקור של אחותו זיטה. אשתו מנעה מקרלוס הוגו ומבנותיו לראות את הגופה בטרם נקברה.