סוללה (צבא)
סוללה היא יחידה צבאית, המאגדת מספר כלי ארטילריה (המונח סוללה משמש גם יחידות נ"מ) תחת פיקוד משותף. סוללת הארטילריה מורכבת, לרוב, מ-6 עד 8 כלים (כל כלי מכונה "קנה"), כל אחד מהם מופעל על ידי צוות אחר. לעיתים נעשה שימוש במונח "סוללה" לציון יחידה שאיננה מכילה כלים ארטילריים מסוג כלשהו, למשל "סוללת מפקדה" ביחידות ארטילריה (בדומה ל"פלוגת מפקדה" ביחידות-שדה אחרות).
הסוללה עשויה להיות מחולקת למספר פלגות (לרוב רק 2), בעוד שמספר סוללות מהוות גדוד ארטילרי, ואילו מספר גדודים ארטילריים מהווים אגד ארטילרי. הסוללה היא יחידה מקבילה לפלוגה בחיל הרגלים או בחיל השריון, ומפקד הסוללה (מסו"ל) הוא לרוב קצין בדרגת סרן (בצה"ל) או דרגה מקבילה.
סוללת נ"מ היא תת־יחידה תחת גדוד נ"מ (גדנ"מ) או יחידת טילי נ"מ (יטנ"מ) המורכבת ממספר תותחים נגד מטוסים או ממספר משגרי טילי קרקע-אוויר נגד מטוסים, או שילוב של תותחים וטילים.
בחיל האוויר הישראלי כונו סוללות טילי הנ"מ בקיצור סטנ"מ.[1] כמו כן התקיים מערך נ"מ טקטי (נוֹדע גם בשם נ"מ מתנייע) שבו הופעלו משנת 1997 ועד לשנת 2006, מערכות "מחבט" – שילוב של תותח אוטומטי מדגם M61A1 וולקן עם משגר טילים המכיל 4 טילי קרקע-אוויר סטינגר. סוללת "מחבט" כללה מספר נגמ"שי "מחבט".
אטימולוגיה
עריכההמילה "סוללה" מוזכרת כבר בתנ"ך מספר פעמים בצד השורש ש-פ-כ: "שפיכת סוללה על העיר". רוב האזכורים מופיעים בהקשרים של המצורים על ירושלים שערכו סנחריב מלך אשור (701 לפנה"ס) ונבוכדנצר מלך בבל (587-586 לפנה"ס. מצור זה הסתיים בחורבן בית המקדש הראשון). בספרות חז"ל לא נמצא כל שימוש במילה זו או בתרגומה. הפרשנים נחלקו בפירוש המילה סוללה; מחבר הספר יוסיפון, בן המאה ה-10, בתארו את המצור שערך טיטוס - ראה אותה ככלי מצור, וכמותו סברו גם הרלב"ג ורבי אברהם הרופא פורטלאונה. "שפיכת סוללה" הובנה אצלם כירייה מתוך כלי ארטילרי - בליסטרה המשליכה כמות גדולה של אבנים. למשמעות זו יש תימוכין ממדרש איכה רבה. לעומתם, פרשני המקרא רש"י, רבי דוד אלטשולר (בספרו המצודות) והמלבי"ם מפרשים כי הכוונה לסוללת עפר הנשפכת מול העיר כדי לאפשר לחימה ממנה (סוללת מצור).
בספרות ההשכלה וכן בעיתונות העברית בראשיתה שימשה ה"סוללה" כסוללת עפר. התרגום של "סוללה" כנשק ארטילרי (ובשלב זה - התותחים המודרניים) הופיעה בעיתונות לראשונה רק ב-1877 (בעיתון הצפירה).
השימוש במילה "סוללה" עבור סוללה חשמלית ("בטרייה") הופיע מאוחר יותר - רק בשנות ה-30 של המאה ה-20. העתקת המילה למשמעות זו נבעה מ-battery האנגלית ו-batterie הצרפתית, המשמשות אף הן משמעות כפולה - לסוללה החשמלית לצד הארטילריה.[2]
היסטוריה
עריכהמבחינה היסטורית, המונח "סוללה" שימש לציון קבוצת כלים ארטילריים, למשל תותחים, הוביצרים או מרגמות, בעת מצור. כמו כן, המונח היה בשימוש לציון קבוצת תותחים המוצבים במבצר באופן קבוע (כחלק מקו-הגנה קרקעי או בחוף), או בעת פריסה בעמדות זמניות בשדה הקרב. רק במאה ה-18 לערך החלו להתייחס לסוללה כאל יחידה ארגונית של כלי ארטילריה, המאגדת את הקנים שבמסגרתה בעיתות שלום ובקרב כאחד.
במאה ה-19 החלו כמה צבאות באיחוד של מספר סוללות לגדודים ארטילריים, לצורך שיפור יכולות הפעלת האש בעת הקרב. עד אז פיקוד משותף שכזה היה אדמיניסטרטיבי בעיקרו, ולא מבצעי. מאוחר יותר אוחדו גדודים כאלה במסגרות גדולות יותר, חטיבות (בריגדות) או רגימנטים ארטילריים (בצה"ל - אגד ארטילרי). במקרים מסוימים, בצבאות בעלי יסודות ארטילריים חזקים, הוקמו אף דיוויזיות ארטילריות.
מספר הקנים שנכלל בסוללה השתנה גם הוא עם הזמן, בעיקר עם השתנות הקליבר (קוטר) של הקנה: בדרך-כלל כללה הסוללה 4 עד 6 תותחים בינוניים או 2 עד 3 תותחים כבדים, וביחידות נ"ט או נ"מ מקובל שמספר הקנים בסוללה הוא גדול יותר. בספינות-מלחמה, מתייחסים לכלל התותחים הנמצאים על צריח אחד ויורים בתיאום (בדרך-כלל עד 4) כסוללה.
כיום
עריכהסוללת הארטילריה בצבאות מודרניים היא יחידה צבאית, המורכבת מ-6 עד 8 קנים (תותחים נגררים, תותחים מתנייעים - תומ"תים, מרגמות כבדות או משגרי רקטות), ובה כ-100 עד 200 חיילים.
בחיל התותחנים הישראלי, מורכב גדוד ארטילרי משלוש סוללות (א', ב' ו-ג'). כל סוללה מורכבת משתי פלגות (1 ו-2). בכל פלגה שלושה קנים, ובעצם בכל סוללה שישה צוותי תומ"ת (צוות 1, 1א, 1ב,, צוות 2, 2א, ו-2ב) וצוות מפי"ק (מרכז פיקוד ירי קדמי), שעוסק בחישובי ירי ובקשר. בנובמבר 2022 שינה הקתמר תא"ל נרי הורוביץ את השם מסוללה לפלוגה למרות שזה מונח שגוי.
קישורים חיצוניים
עריכה- א. לוי, בעד הכונת: הגנת עמדת התותחים, מערכות 126, פברואר 1960
הערות שוליים
עריכה- ^ לעיתים מופיע בכתובים גם סטנ"ם, כך גם ב"מילון הקיצורים וראשי התיבות" של צה"ל (עמ' 159), אך דרך כתיבה זו אינה נפוצה ואינה מקובלת על היסטוריונים
- ^ אשר שפריר, סוללה, מערכות, גיליון 466-465, עמ' 99-98.