סוציאל-דמוקרטיה

סוֹצְיָאל-דֶמוֹקְרָטְיָה היא גישה כלכלית ופוליטית ששואפת לקדם צדק כלכלי וחברתי בתוך מערכת דמוקרטית עם כלכלת שוק חופשי. בהתייחס למדינות מערב אירופה, המודל הנורדי בצפון אירופה קרוב להגדרה זו או מדינת רווחה.

ראשית הסוציאל-דמוקרטיה בתנועה המרקסיסטית במאה ה-19, אם כי לאחר המהפכה הבולשביקית והיפרדות המפלגה הקומוניסטית מן התנועה הסוציאל-דמוקרטית, החל תהליך של התמתנות אידאולוגית של התנועה תוך התרחקות מן המרקסיזם והתקרבות לעקרונות השוק החופשי. בהתפתחות זו אימצה התנועה הסוציאל-דמוקרטית עמדות מתונות יותר, השואפות לשלב בעלות ממשלתית ועקרונות של מדינת רווחה במסגרת מידה מסוימת של קפיטליזם תוך מעורבות גבוהה יחסית של הממשלה במשק.

לפי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית שהתפתחה במשך המאה ה-20, אין צורך בכינון דיקטטורה של הפרולטריון, כפי שנקבע בתאוריה המרקסיסטית, וניתן להשיג את מטרות הסוציאליזם (או לפחות חלקן) במערכת הפוליטית הקיימת, בתוך שוק חופשי ובאמצעים דמוקרטיים. הבסיס העיקרי לתפיסה הוא שמעמד הפועלים מהווה רוב בין אזרחי המדינה המתועשת, וכאשר קיימת זכות הצבעה לכלל האזרחים ניתן לנצל את השיטה הדמוקרטית ולהגיע לרוב פרלמנטרי להשגת מטרות הסוציאליזם.

התפתחות הסוציאל-דמוקרטיה

הסוציאל-דמוקרטיה יונקת ממספר שורשים. שורש אחד נעוץ בהסתעפות של הענף היעקוביני של הרפובליקניזם הצרפתי שאימץ את הצורך ברפורמות חברתיות מטעם המדינה כבר בשנות ה-30 של המאה ה-19, אולם ראה אותם כחלק מהדרישה של הרחבת זכות הבחירה. זאת הייתה העמדה שאומצה באגודות הרפובליקניות של פריז כבר ב-34–1833. שורש אחר נעוץ בחלק מהוגי הדעות של הסוציאליזם הראשוני, שכונה אוטופיסטי בידי קרל מרקס. חלק מהוגי דעות אלה, כגון בושז, פעלו למען הפצת הרעיון של עובדים שינהלו בעצמם את אמצעי הייצור שלהם ויחלקו ברווחים במסגרת מה שקרוי היום קואופרטיבים. שורש נוסף וחשוב של המחשבה הסוציאל-דמוקרטית טמון בהגות של סוציאל-דמוקרטים גרמנים כמו אדוארד ברנשטיין וההתארגנות הפוליטית שלהם במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית.

בהשפעת הוגי דעות וארגונים אלה הגיש לואי בלנק בשנת 1848 הצעה להספקת עבודה לפועלים מובטלים תמורת שכר מינימום מובטח. היוזמה התקיימה חודשים אחדים בלבד וביטולה הביא להתקוממות של עובדי פריז שדוכאה. ניתן לראות בכך את הניסיון הראשון של מדיניות סוציאל-דמוקרטית עוד לפני המניפסט הקומוניסטי. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הראשונה בשם זה הוקמה בגרמניה ב-1862 על ידי פרדיננד לאסאל. היא דגלה בהקמת ארגון ייצוגי של עובדים אולם גם בהשתתפות בבחירות, ותמכה במדיניות החברתית של אוטו פון ביסמרק. לאסאל, שהיה ממוצא יהודי, היה חבר בליגה הקומוניסטית אולם הקמת המפלגה גררה אותו לעימות חריף עם מרקס שהתנגד לשיתוף פעולה כזה.

הצלחת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה הביאה להקמה מפלגות דומות ברחבי אירופה כגון הלייבור הבריטי. בצרפת לעומת זאת הוקמה מפלגה סוציאליסטית שהייתה אמנם בעלת אידאולוגיה מרקסיסטית, אולם תמכה אף היא בשילוב עם ארגוני עובדים ובפעילות פרלמנטרית. השילוב של מפלגות שמאל הביא בשנות השלושים של המאה ה-20 להקמת ה"חזית העממית" קצרת המועד, בראשות לאון בלום. הממשלה בראשותו הייתה הראשונה שהביאה לחקיקת חוק חופשה שנתית של שבועיים ימים. לאחר מלחמת העולם השנייה התרחקה הסוציאל-דמוקרטיה עוד יותר משורשיה המרקסיסטיים. הסוציאל-דמוקרטים חדלו מלראות במדינה מסווה לשליטה מעמדית ורואים בדמוקרטיה הפרלמנטרית תנאי הכרחי ליישום הסוציאליזם באמצעות מדיניות רווחה מודרנית ובקרה (ולא בעלות) של המדינה על אמצעי הייצור.

מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, במוצהר או על–פי פעולתן, עלו לשלטון במערב החל בסוף שנות העשרים של המאה העשרים ואחרי מלחמת העולם השנייה שלטו לסירוגין ברוב מדינות אירופה המערבית.

התכווצותו של מעמד הפועלים והתרחבות המעמד הבינוני, גרמו לשינוי נוסף בסוציאל-דמוקרטיה, שקהל המצביעים המרכזי שלה חדל מלהיות מבוסס על פועלי חרושת ומתבסס היום בעיקר על בני המעמד הבינוני, ולעיתים קרובות דווקא על החלקים המבוססים יותר בו.

החל בסוף שנות השבעים, חוו המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות בעולם המערבי משבר, בעקבות משבר כלכלי במדינת הרווחה. בעקבותיו, עלו לשלטון ברוב מדינות הרווחה מפלגות שמרניות. אלו לא פירקו את מנגנוני הרווחה שקידמו המפלגות הסוציאליסטיות, אך ניהלו מדיניות תקציבית מרוסנת, שהביאה לקיזוז משמעותי ומתמשך בחלק ניכר ממנגנוני התמיכה של מדינת הרווחה.

בתגובה למשבר זה הופיע בשנות ה-90 של המאה ה-20 זרם נוסף בסוציאל-דמוקרטיה. הסוציולוג אנתוני גידנס, נשיא בית הספר לכלכלה של לונדון, טבע את המושג "הדרך השלישית", שלפיו שתי הגישות הקוטביות – קפיטליזם וסוציאליזם, סובלות כל אחת מליקויים חמורים והדרך הטובה ביותר היא פשרה ביניהן – מדינת רווחה, אך לא מתוך פשרה בין כוחות חברתיים שונים אלא כאידאולוגיה. בעקבות גידנס אימץ אידאולוגיה זו גם טוני בלייר, יושב ראש מפלגת הלייבור הבריטית ולימים ראש ממשלת בריטניה. גם יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה, SPD, גרהארד שרדר, אימץ אידאולוגיה זו והתחיל ביישומה עם עלייתו לשלטון. בישראל אומצה אידאולוגיה זו על ידי ראש הממשלה באותה התקופה אהוד ברק. לטענת רבים, עם זאת, ההבדלים בין הגישה השמרנית וגישת הדרך השלישית הם סמנטיים ותדמיתיים בעיקרם.

מודלים מתקדמים (ותאורטיים) יותר שהתפתחו בהמשך למוטיבציה הסוציאל-דמוקרטית לשלב שוק חופשי ורווחה, הם למשל רעיונות של כלכלה דמוקרטית, המתייחסים למדינה עם שוק חופשי הבנוי מחברות בשליטת העובדים.

עקרונות הסוציאל-דמוקרטיה

הסוציאל-דמוקרטים גורסים כי זכויות אדם חסרות תועלת ללא זכויות חברתיות. לטענתם, הזכות לכבוד חשובה ועל מנת לממש אותה על הממשלה לספק זכויות חברתיות. בנוסף, לתפיסתם הזכות לחיים חסרת משמעות בלא הכנסה כספית מינימלית לרכישת מזון או בהיעדר גישה לשירותי בריאות, גם הזכות לחירות ריקה מתוכן בהיעדר שוויון כלכלי.

עוד טוענים הסוציאל-דמוקרטים כי מצבו הכלכלי של אדם לא תלוי רק בו, אלא קשור גם לסביבה בה נולד – סביבה הסובלת מעוני, מאבטלה ומאחוזי פשיעה גבוהים, והעדר חוגי העשרה או תמיכה נפשית – כתולדה ותוצאה של הדרך שבה החברה מתנהלת. לכן, נקודת המוצא של כל אדם שונה ועל המדינה להתערב על מנת להשיג שוויון.

יסוד נוסף של הסוציאל-דמוקרטיה מתייחס לפגיעה מסוימת בחירות למען השוויון; בעוד תומכי הליברליזם מדגישים את עקרון החירות והשוויון בפני החוק, הרי שהסוציאל-דמוקרטיה מבליטה את מרכזיות השוויון החומרי לצד יסודות אלה בכל תפיסה דמוקרטית וטוענת כי בלעדי השוויון החומרי, לא יכולים להתקיים החירות והשוויון בפני החוק. כדברי ריצ'רד הנרי טוני: "בשעה שרואים את החירות ראייה מציאותית כהסדר שמחייבים ממנו לא מינימום של זכויות אזרחיות ופוליטיות בלבד, אלא גם ערבויות שהחלש מבחינה כלכלית לא יהיה תלוי בחסדו של החזק מבחינה זו, ושהאספקטים של החיים הכלכליים המשפיעים על מצבם של הכל יהיו כפופים לרצונו של הכלל – הרי מידה גדולה של שוויון לא זו בלבד שאינה סותרת חירות זו, אלא אדרבה, היא אף חיונית לקיומה". פתגם מרקסיסטי אומר כי: "חירות היא החופש לבחור מתחת לאיזה גשר לישון".

רוב הסוציאל-דמוקרטים השלימו עם כך שלא ניתן להשיג שוויון מוחלט בעושרם החומרי של בני האדם. ואולם הם גורסים – בניגוד לליברלים – כי ניתן וראוי לצמצם באופן ניכר את הפערים החברתיים באמצעות מיסוי ותשלומי העברה. כמו כן, הסוציאל-דמוקרטיה גורסת כי סך העושר חשוב פחות מאופן החלוקה שלו. למשל, 20 שקלים המתחלקים בין 10 אנשים כך שאחד מחזיק 15 והאחרים מתחלקים בחמשת הנותרים, עדיף פחות ממצב בו ישנם 10 שקלים בלבד, אך כל אדם מקבל שקל שלם (כך כל אדם מקבל יותר ממה שהיה לו קודם). עמדה זו מתבססת על העיקרון שהמדינה קיימת כדי לעזור ראשית לאזרחים וכי גודל הכלכלה הוא רק אמצעי.

ביקורת על הסוציאל-דמוקרטיה

חוגים ליברליים מתחו ביקורת על המשטר הסוציאל-דמוקרטי בשל הסתמכותו המופרזת לטענתם על שיטות ביורוקרטיות קשיחות, שפוגעות בחופש הפרט ובאינדיבידואליות. לטענת הליברלים, המוסדות הביורוקרטיים המאפיינים את מדינת הרווחה, עיוורים לייחודיות הפרט בעודם מנחילים ערכים שרירותיים שלא מתאימים לכל הפרטים באותו אופן. לביקורת זו, הצטרפו גם מבקרים פמיניסטים ופוסט מודרניים, אשר טענו שהמוסדות הביורוקרטיים שלכאורה פועלים למען הציבור, למעשה פועלים לפי מערכת קשיחה של עקרונות, שנועדו לשרת את מטרותיהן של אליטות מסוימות בחברה.

גם חוגים מרקסיסטיים ביקרו קשות את הסוציאל-דמוקרטיה. אף על פי שהסוציאל-דמוקרטיה התפתחה מהסוציאליזם, המרקסיסטים משחר ימיה של התנועה הקומוניסטית, ראו אותה בצורה שלילית ביותר. מרקס ואנגלס הגדירוה כ"סוציאליזם בורגני" אשר נועד לדבריהם ולדברי ממשיכיהם, לפייס את ההמון המנוצל וכך למנוע את המהפכה. לפי טיעון זה, המשטר הסוציאל-דמוקרטי למעשה משחק לידיהם של בעלי ההון (הבורגנות): הוא מעניק לפרולטריון כמות מסוימת של הטבות, בדיוק במידה שתשכיח את זעמו ותמנע ממנו להתקומם. המשטר הסובייטי והמפלגות הקומוניסטיות הגיעו עד כדי ייחוס פשיזם למפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, בכנותם אותן מפלגות "סוציאל-פשיסטיות".

נאו מרקסיסטים, ובראשם הרברט מרקוזה, הוסיפו על טיעוני קודמיהם. מרקוזה התבסס על הטיעון שהסוציאל-דמוקרטיה משככת את זעם ההמון, על מנת ליצור את תיזת האדם החד־ממדי שלו. לפי מרקוזה, תחושת הרווחה הכללית שמאפיינת את הסוציאל-דמוקרטיה, מוציאה את העוקץ מכל ביקורת חברתית שעתידה לקום. בלא ביקורת, החברה לא יכולה להתפתח. האדם מאבד לחלוטין את החשיבה הביקורתית שלו ולפיכך גם את האינדיבידואליות שלו. הוא הופך ליצור חד־ממדי, בלא היכולת להתנגד לניצול שהוא חווה בחברה הקפיטליסטית.

ראו גם

• סוציאליזם ליברטריאני

לקריאה נוספת

• אורי זילברשייד (עורך), מרקס ועתיד הסוציאליזם, תל אביב: רסלינג, 2005
• אודי מנור, השקפה אופטימית, תל אביב: מופת, 2014
• ג'ון צאנג, 23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם, זמורה ביתן, 2011

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סוציאל-דמוקרטיה בוויקישיתוף

• יסו"ד - ישראל סוציאל-דמוקרטית
• סוציאל-דמוקרטיה למתחילים - בלוג
• הסוציאל - בלוג
• תנועת מאבק סוציאליסטי - ביקורת על הסוציאל-דמוקרטיה ומדינות הרווחה
• ליאו פאניץ', סם גינדין וסטיבן מאהר, האתגר הסוציאליסטי היום, פיגומים
• אבי קליין, הבסיס המוסרי של התפיסה הסוציאל-דמוקרטית, אתר ילקוט התבונה, 13 במאי 2010
• סוציאל-דמוקרטיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)