סטיבן קולבר
סטיבן טיירון קוֹלבֵּר (באנגלית: Stephen Tyrone Colbert; נולד ב-13 במאי 1964) הוא קומיקאי וסאטיריקן אמריקאי, הידוע בזכות הסגנון הדרמטי והרציני של הגשתו. הוא התפרסם בעיקר ככתב המשנה בתוכנית "הדיילי שואו" וככוכב תוכנית הבת שלה, "הקולבר ריפּוֹר". הקולבר ריפור היא תוכנית פרודיה סאטירית על תוכניות חדשות ודעות עם מנחים שמרנים כגון האוריילי פקטור בהנחיית ביל אוריילי.[1][2][3][4] טיים מגזין הכתיר את קולבר כאחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר של שנת 2006.[5]
.jpg) | |
| סטיבן קולבר, 2014 | |
| לידה |
13 במאי 1964 (בן 60) וושינגטון די. סי., ארצות הברית |
|---|---|
| שם לידה |
Stephen Tyrone Colbert  |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| השכלה |
|
| תקופת הפעילות | מ-1984 |
| עיסוק | סאטיריקן פוליטי, קומיקאי, מנחה טלוויזיה |
| בן או בת זוג |
Evelyn McGee-Colbert (9 באוקטובר 1993–?) |
| מספר צאצאים |
3 |
| פרסים והוקרה |
|
| קישורים חיצוניים | |
| טוויטר | StephenAtHome |
| אתר רשמי | |
| חתימה |
 |
  | |
בספטמבר 2015 החליף קולבר את דייוויד לטרמן בהנחיית התוכנית "לייט שואו".
ראשית חייו
עריכהקולבר נולד בוושינגטון וגדל בצ'ארלסטון שבקרוליינה הדרומית. הוא בן הזקונים למשפחה קתולית בת 11 ילדים. אביו של קולבר, ג'יימס קולבר, היה רופא וראש בית הספר לרפואה באוניברסיטת ייל, אוניברסיטת סנט לואיס ולבסוף באוניברסיטה הרפואית של דרום קרוליינה. אמו הייתה עקרת בית. קולבר ברובו המוחלט ממוצא אירי, למעט סבתא רבתא מדרגה שנייה מצד אביו שהייתה ממוצא אנגלי וגרמני. במקור, שם משפחתו הוא קולברט (kohl-bərt), אך אביו העדיף את הביטוי "קולבר" מתוך כבוד להוריו. הוא אפשר לילדיו לבחור את צורת הביטוי המועדפת עליהם, וכך סטיבן בחר באפשרות "קולבר" בעת לימודיו באוניברסיטה, בעוד אחיו, אד, נשאר עם השם המקורי.[6]
ב-11 בספטמבר 1974, אביו ושניים מאחיו, פול ופיטר, נהרגו בהתרסקות טיסה 212 של חברת איסטרן איירלינס בשרלוט שבקרוליינה הצפונית. לפי הפרסומים, הם היו בדרכם לרשום את שני הבנים ללימודים בבית הספר התיכון קנטברי.[7][8]
זמן קצר לאחר מכן אמו של קולבר, לורנה, העבירה את המשפחה לאזור אורבני יותר בדרום העיר. קולבר מספר כי המעבר היה לו קשה וכי מציאת חברים חדשים לוותה בקשיים.[9]
בעקבות זאת, הוא התמסר לספרי מדע בדיוני ופנטזיה והפך לחובב של משחקי תפקידים, ובמיוחד למבוכים ודרקונים. שנים לאחר מכן טען כי תחביביו תרמו להתענינותו במשחק ואלתור.
במהלך לימודי התואר הראשון באוניברסיטת נורת'ווסטרן, קולבר המשיך בלימוד משחק והצטרף לקבוצת אלתור. לאחר סיום התואר עבד עם קבוצת אלתור אחרת והמשיך בלימודי אלתור.[3]
קריירה קומית
עריכה
השנים המוקדמות
עריכהבתחילת דרכו הופיע קולבר עם קבוצת האלתור סקונד סיטי (Second City) שבשיקגו כמחליפו של סטיב קארל (שגם הוא, לימים, שיחק כתב בתוכנית הדיילי שואו). בשיקגו פגש את אימי סדאריס ופול דינלו, שותפים עתידיים לקריירה. בשנת 1995 עזב קולבר את שיקגו ועבר לניו יורק על מנת לעבוד עם סדאריס ודינלו על תוכנית מערכונים בשם אקזיט 57 (Exit 57). התוכנית שודרה בערוץ קומדי סנטרל (Comedy Central) בין השנים 1995 ו-1996. אף על פי שהופקו רק 12 פרקים, התוכנית זכתה לביקורות מוצלחות והייתה מועמדת בשנת 1995 לחמישה פרסי CableAce, בין היתר בקטגוריות כתיבה, ביצוע וסדרה קומית.[10]
לאחר ביטול אקזיט 57 קולבר עבד לתקופה קצרה ככותב ומשתתף בסדרה המופע של דנה קרבי, וככותב לסדרה סאטרדיי נייט לייב. לאחר מכן עבר לתוכנית "בוקר טוב אמריקה" כדי לצלם דיווחים הומוריסטיים.[11] רק שתיים מההצעות שהגיש לתוכנית הופקו, ומתוכם רק אחד שודר, אולם התפקיד הוביל לקבלתו לתוכנית הדיילי שואו על בסיס נסיוני בשנת 1997.[12] באותו זמן הוא גם עבד עם סדאריס ודינלו על סדרה קומית חדשה לקומדי סנטרל, זרים עם ממתקים, שהופקה בשנת 1998. כתוצאה מכך, קולבר הפחית את השתתפותו ב"דיילי שואו" באותה שנה ל-20 קטעים בלבד.
זרים עם ממתקים
עריכהקולבר כתב והשתתף בתוכנית הקומית "זרים עם ממתקים" יחד עם אימי סדאריס ופול דינלו. הוא שיחק את דמותו של צאק נובלט, המורה להיסטוריה הקשוח של הדמות ג'רי. כמעט בכל פרק הוא מגיש לכיתתו הרצאה המלאה בפרטים לא מדויקים, שלרוב מבוססים על טענות עם שקרים לוגים ואבסורדים. קולבר דימה דמות זו לדמות שגילם ב"דיילי שואו" ואחר כך בקולבר ריפור, וטען שיש לו נישה בגילום דמויות "עם רמת חוסר ידע וטמטום עצום" שמתכוונות לטוב, אך שתמיד טועות.
התוכנית שודרה לראשונה בקומדי סנטרל ב-1999. קולבר שיחזר את תפקידו בגרסת הסרט בשנת 2005.
קולבר בדיילי שואו
עריכה
בשנת 1997 הצטרף קולבר לצוות תוכנית החדשות הסאטירית של קומדי סנטרל, הדיילי שואו. במקור הוא היה אחד מארבעת ה"כתבים" שצילמו כתבות סאטיריות בסגנון כתבות שטח של ערוצי החדשות של רשתות הטלוויזיה האמריקאיות. קולבר כונה "האיש החדש" במשך שנתיים, כל עוד קרייג קילבורן הגיש את התוכנית. כשקילבורן עזב את התוכנית ב-1999, ג'ון סטיוארט מונה למנחה, כותב ושותף בהפקה. התוכנית קיבלה גוון יותר פוליטי וצברה פופולריות רבה, בעיקר במהלך הבחירות של שנת 2000. תפקיד הכתבים הורחב וכלל גם קטעי שידור מתוך האולפן ושידורים בינלאומיים שכמעט תמיד זויפו בעזרת שימוש במסך ירוק.[11]
בניגוד לסטיוארט שהגיש את התוכנית בתור עצמו, קולבר פיתח דמות של כתב אותו שיחק במהלך הכתבות. קולבר תיאר את דמותו בתור "כסיל שמבלה את רוב חייו בלשחק מישהו שאינו כסיל" – אידיוט שיודע מספיק כדי לכסות על טיפשותו רוב הזמן, אך שעדיין אידיוט. לרוב דמותו של קולבר ראיינה אנשים בעלי ידע רחב, או שוחחה עם סטיוארט בצורה כזו שהראתה כי לדמות אין מושג בנושא שעליו היא מדברת.[1][11] כמו כן, דמותו השתמש בלוגיקה שקרית וקומית על מנת להצדיק את דעתה על נושאים שונים. כתבים אחרים בדיילי שואו אימצו סגנון זה וכיום המוסכמה והפורמט של התוכנית היא שיש כתבים רבים המגישים פינות שונות, בעוד סטיוארט משמש כאיש פשוט ומבולבל.
אחד הקטעים החוזרים של קולבר בתוכנית היה "השבוע עם אלוהים" (this week in god), סקירת חדשות שבועית בנושאי דת בעזרת "מכונת האלוהים". בכמה פרקים החליף קולבר את סטיוארט בכיסא המנחה, כולל שבוע שלם במרץ 2002 שבו הנחה סטיוארט את התוכנית סאטרדיי נייט לייב.[13] מדי פעם פרקים חדשים של הדיילי שואו משדרים קטעי ארכיון של קולבר תחת הכותרת "קולבר קלאסי" (Classic Colbert).
הקולבר ריפור
עריכה
ערך מורחב – הקולבר ריפור
ב-17 באוקטובר 2005 החל קולבר להנחות תוכנית חדשה הנושאת את שמו, הקולבר ריפור (the Colbert Report). תוכנית זו היא ספין אוף של הדיילי שואו ופארודיה על מוסכמות של תוכניות חדשות בעלות אופן עיתונאי,[14] במיוחד תוכניות על תכנים פוליטיים עם מנחים בולטים בערוצי הכבלים כגון האוריילי פקטור. קולבר משחק את דמותו של מנחה מהזרם השמרני, פיתוח של דמותו מהדיילי שואו. יוצרי התוכנית, קולבר, ג'ון סטיוארט, ובן קארלין, מתמקדים יותר ב"חדשות הסובבות את המנחה" ופחות במעגל החדשות היומי המאפין את הדיילי שואו.
בניגוד לצורת הכתיבה באנגלית, הגיית שם התוכנית היא "הקולבר ריפור", ולא "הקולברט ריפורט". כאשר התראיין קולבר בתוכניתו של לארי קינג, סיפר כי שינה את צורת ההגייה של שמו מקולברט לקולבר כאשר הגיע לראשונה לשיקגו ללימודי משחק. בניגוד למקובל לחשוב, זה איננו שם צרפתי. כחלק מהומור התוכנית, אין הוגים גם את ה-T שבמילה השנייה.
הקונספט לתוכנית הוצג לראשונה בדיילי שואו כפרסומת קומית לתוכנית בדיונית. לאחר מכן פיתח סטיוארט את התוכנית בעזרת חברת ההפקות בסבוי והגיש אותה לקומדי סנטרל. הפרקים הראשונים של התוכנית זכו לרייטינג גבוה, עם ממוצע של 1.2 מיליון צופים במהלך השבוע הראשון. בתוך חודש חתמו קומדי סנטרל על חוזה לטווח ארוך עם ה"קולבר ריפור" והתוכנית הפכה לאחת מתוכניות הדגל של הערוץ.[15]
בינואר 2006 האגודה האמריקאית לניבים בחרה את המילה "truthiness" (אמת-יות, או אמת-בערך), שהוצגה על ידי קולבר בתוכנית הראשונה, למילת השנה של 2005. במהלך חמשת הפרקים שלאחר מכן תקף קולבר את האגודה על כך שלא הכלילו אותו בהודעה על מילת השנה.
ארוחת הערב השנתית של כתבי הבית הלבן, 2006
עריכה
ביום שבת, 29 באפריל 2006, קולבר נאם את נאום הבידור בארוחת הערב השנתית של תא כתבי הבית הלבן. הנאום, ב-24 הדקות, וקטע הווידאו שליווה אותו, שודר ברשתות C-SPAN ו-NSMCB. קולבר נאם בתור דמותו מהקולבר ריפור התבדח על חשבון ממשל בוש ועל חשבון כתבי הבית הלבן.
הופעתו זכתה לתגובות קרירות מצד הנוכחים, ומספר מועט של אמצעי תקשורת התייחסו אליה. אולם, סרטון הנאום הפך לסנסציה באינטרנט[16] והרייטינג של הקולבר ריפור עלה ל-37% בשבוע שלאחר הנאום.[17] לאחר מספר ימים החלו כתבי חדשות להתייחס לנאום של קולבר בתגובות מעורבות. הנאום של קולבר הפך להורדה מספר 1 מאתר iTunes.[18]
תפקידים אחרים
עריכהסטיבן קולבר תורם באופן קבוע את קולו לתוכנית הארווי בירדמן, עורך דין בערוץ Cartoon Network. בתוכנית זו הוא משחק את התובע המרושע רדוקטו ואת פיל קן סבן, מייסד חברת עורכי הדין "סבן וסבן". הוא משתתף אורח גם בתוכניות אחרות בערוץ.
קולבר השתתף בתפקיד משני בסרט "מכושפת". הוא שיחק זייפן ורוצח בסדרה חוק וסדר, ותייר מעצבן בסדרה תרגיע. בין היתר השתתף בפרסומת לג'נרל מוטורס, כתב את הספר Wigfield יחד עם אימי סדאריס ופול דינלו, והשתתף בסדרה של מי השורה הזאת בכלל?. ב-2005 שיחק בסרט "המופלא החדש" לצד מגי ג'ילנהול, ובסרט "זרים עם ממתקים". ב-2015 התארח בסדרת הטלוויזיה הקומית "מינדי", ודיבב בסדרת האנימציה "ריק ומורטי".
בשנת 2018 יצר את סדרת האנימציה הסאטירית "קריקטורה של נשיא" לרשת שואוטיים, בו מהווה גם כתסריטאי ראשי, מפיק בפועל ומדבב לעיתים.
מעבר ל-CBS
עריכהבאפריל 2014, בעקבות הודעתו של דייוויד לטרמן כי יפרוש במהלך 2015 מהגשת ה"לייט שואו" ב-CBS, הודיעה הרשת כי קולבר יהיה מחליפו של לטרמן.[19]
התוכנית הראשונה של קולבר כמגיש ה"לייט שואו" שודרה ב-8 בספטמבר 2015, וזכתה לרייטינג של 7 מיליון צופים. אורחיו הראשונים היו ג'ורג' קלוני וג'ב בוש. התוכנית ידועה בהצגת מותגים בתשלום חסות, וקולבר, החליט לתת חסות לחברת סברה, בטענה שהקמע שלו הכריח אותו לעשות זאת, והוא אף ניגב חומוס של החברה בשידור חי.
כמו הקולבר ריפור, את התוכנית מפיק ג'ון סטיוארט, שאף מופיע בה מדי פעם.
חייו האישיים
עריכהקולבר נשוי לאוולין מקגי-קולבר ולהם שלושה ילדים: מדלין, פיטר וג'ון. כל שלושת הילדים השתתפו בצילומי הדיילי שואו.
לפני הצטרפותו לדיילי שואו קולבר לא היה פעיל פוליטית. כיום הוא מגדיר עצמו כדמוקרט.[20][21]
קולבר התחנך כקתולי, והפך לאתאיסט בצעירותו. לאחר מכן שב אל הכנסייה, והוא משמש גם כמורה בבית ספר של יום ראשון.[22]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של סטיבן קולבר
סטיבן קולבר, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
סטיבן קולבר, ברשת החברתית אינסטגרם
סטיבן קולבר, ברשת החברתית Goodreads- סטיבן קולבר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
סטיבן קולבר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- "אתר המעריצים" שבבעלות קומדי סנטרל
- אהוד קינן, סטיבן קולבר השחית את ויקיפדיה - וזכה בפרס, באתר ynet, 7 במאי 2008
- אורן פרסיקו, פרידה מסטיבן קולבר, באתר העין השביעית, 21 בדצמבר 2014
רותה קופפר, דייוויד לטרמן? חכו עד שתראו את סטיבן קולבר בכיסא שלו, באתר הארץ, 26 בדצמבר 2014- דייב איצקוף, הניו יורק טיימס, המפלצת הופכת לתעלומה: סטיבן קולבר בשל להסיר את המסכה, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2015
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Steinberg, Jacques, "The News Is Funny, as a Correspondent Gets His Own Show", הניו יורק טיימס, October 12, 2005. Retrieved on 2006-07-13.
- ^ Lemann, Nicholas, "Bill O'Reilly's baroque period.", The New Yorker, March 20, 2006. Retrieved on 2006-07-08.
- ^ 1 2 Rabin, Nathan, "Stephen Colbert interview", The A.V. Club, January 25, 2006. Retrieved on 2006-07-10.
- ^ Scherer, Michael, "The truthiness hurts", Salon.com, May 1, 2006. Retrieved on October 22, 2006.
- ^ "The TIME 100: The People Who Shape Our World", טיים מגזין, April 30, 2006. Retrieved on July 7, 2006.
- ^ "Obama Poster Debate – David Ross and Ed Colbert". The Colbert Report. 12 בפברואר 2009. נבדק ב-15 בפברואר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Solomon, Deborah, "Funny About the News", הניו יורק טיימס, September 25, 2005. Retrieved on 2006-07-22.
- ^ "Obituaries", וושינגטון פוסט, September 14, 1974.
- ^ Donovan, Bryce, "Great Charlestonian? ... Or the Greatest Charlestonian?", The Charleston Post and Courier, April 29, 2006. Retrieved on 2006-07-22.
- ^ "Biography of Stephen Colbert at Comedy Central's official website.", קומדי סנטרל. Retrieved on 2006-07-22.
- ^ 1 2 3 P., Ken (11 באוגוסט 2003). "An Interview with Stephen Colbert". IGN. אורכב מ-המקור ב-2007-01-15. נבדק ב-22 ביולי 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Schneider, Jacqueline, "So What Do You Do, Stephen Colbert?", Mediabistro.com, May 6, 2003. Retrieved on 2006-07-22.
- ^ Candy, Pop, "Pop Candy's People of the Year 2001", USA Today, January 1, 2002. Retrieved on 2006-07-22.
- ^ Gross, Terry, "A Fake Newsman's Fake Newsman: Stephen Colbert", January 24, 2005.
- ^ Amter, Charlie, "Comedy Central Keeps Colbert", November 2, 2005.
- ^ "Video of presidential roast attracts big Web audience", Cnet News.com, May 3, 2006. Retrieved on July 7, 2006.
- ^ Lauria, Peter, "Colbert Soars", "The New York Post, May 7, 2006. Retrieved on July 7, 2006.
- ^ "That After-Dinner Speech remains a favorite dish", New York Times. Retrieved on 2006-05-22.
- ^ סוכנויות הידיעות, רשמית: סטיבן קולבר יחליף את דיוויד לטרמן, באתר ynet, 10 באפריל 2014
- ^ Kurtz, Howard, ""TV's Newest Anchor: A Smirk in Progress", וושינגטון פוסט, October 10, 2005. Retrieved on 2006-08-11.
- ^ Bierly, Mandi, ""Show" Off", Entertainment Weekly, July 22, 2006. Retrieved on 2006-07-22.
- ^ Stephen Colbert Extended Interview | Faith in Focus. יו-טיוב.
- ^ Donovan, Bryce (29 באפריל 2006). "Great Charlestonian? ... Or the Greatest Charlestonian?". The Charleston Post and Courier. אורכב מ-המקור ב-2007-01-08. נבדק ב-22 ביולי 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Remnick, David (25 ביולי 2005). "Reporter Guy". The New Yorker. נבדק ב-7 ביולי 2006.
{{cite web}}: (עזרה)