ויקיפדיה

סילבה קפוטיקיאן

משוררת ארמנית

סילבה קפוטיקיאן  (בארמנית: Սիլվա Կապուտիկյան;‏ 20 בינואר 1919 – 25 באוגוסט 2006) הייתה משוררת ארמנית ופעילה פוליטית. אחד הסופרות הארמניות הידועות ביותר של המאה העשרים, היא מוכרת בתור "המשוררת המובילה של ארמניה" ו"הגבירה הגבוהה של שירת המאה העשרים הארמנית".[1] על אף שהייתה חברה במפלגה הקומוניסטית, היא הייתה גלויה בדעותיה הלאומניות הארמניות.[2]

סילבה קפוטיקיאן
לידה 20 בינואר 1919
ירוואן, הרפובליקה הראשונה של ארמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 באוגוסט 2006 (בגיל 87)
ירוואן, ארמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Սիրվարդ Բարունակի Կապուտիկյան עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרפובליקה הראשונה של ארמניה, ברית המועצות, ארמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ארמנים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הפנתאון על שם קומיטס עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת ירוואן, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה ארמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה פובליציסטיקה, שירה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1933 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Hovhannes Shiraz עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Ara Shiraz עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס סטלין (1952)
  • עיטור הידידות בין העמים (19 בינואר 1979)
  • Honored Worker of Culture of the Armenian SSR (1970)
  • מסדר הנסיכה אולגה, דרגה 3 (1 באוקטובר 1999)
  • מסדר הקדוש מסרוב משדוץ (1999)
  • עיטור הדגל האדום של העמל (7 במרץ 1969)
  • עיטור אות הכבוד (27 ביוני 1956)
  • אזרח כבוד של ירבאן (1986)
  • עיטור מהפכת אוקטובר (16 בנובמבר 1984)
  • מדליית המרשל בגרמיאן
  • מדליית ותיק העמל
  • מדליה לגבורת העמל במלחמת המולדת הגדולה 1941–1945
  • בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אוסף השירים הראשון שלה פורסם באמצע שנות ה-1940. עד שנות ה-1950, היא כבר ביססה את עצמה בתור דמות ספרותית משמעותית בארמניה הסובייטית. בנוסף לכתיבתה בארמנית היא כתבה גם ברוסית ורבות מיצירותיה תורגמו לשפות אחרות. בתקופה הסובייטית המאוחר יותר, היא הייתה מתבטאת תכופות ביחס לסוגיות פוליטיות וחברתיות.

ביוגרפיה

עריכה

רקע

עריכה

היא נולדה בשם סירברד קפוטיקיאן ב 20-בינואר 1919 להורים מן העיר הארמנית ההיסטורית ואן (במערב ארמניה, כיום חלק מטורקיה), והיא גדלה בירוואן, בירת ארמניה. אביה, ברנוק, היה חבר במפלגה הלאומנית, הפדרציה המהפכנית הארמנית. הוא מת מכולרה שלושה חודשים לפני לידתה. היא גודלה על ידי אמה וסבתה. היא למדה בפקולטה לפילולוגיה ארמנית[3] באוניברסיטת ירוואן החל מ-1936, וסיימה את לימודיה בשנת 1941. לאחר מכן המשיכה לימודיה במכון גורקי לספרות העולם של האקדמיה הרוסית למדעים מ-1949 עד 1950. היא הצטרפה למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ב-1945.[4]

קריירה ספרותית

עריכה

הבכורה הספרותית של קפוטיקיאן הייתה ב-1933, כשהיא פרסמה את השיר הראשון שלה.[2] ב-1941 היא הצטרפה כחברה לאיגוד הסופרים של ארמניה. העבודה המז'ורית הראשונה שלה, אוסף של שירים, יצאה בשנת 1945. שני הנושאים המרכזיים של העבודות שלה היו זהות לאומית ושירה לירית. השיר הידוע שלה, "מילה לבני", הפך ל"קטע סטנדרטי להבלטת הזהות הלאומית". השורה האחרונה: "תראה, בני, באשר אתה, / לאן שתפנה תחת אור הירח, / גם אם תשכח את אמך, / לא לשכוח את שפת אמך."[1]

ב-1962–3 ו-1973 היא נסעה ברחבי התפוצה הארמנית לקהילות במזרח התיכון (לבנון, סוריה, מצרים), צפון אמריקה (ארצות הברית וקנדה). ב-1964 ו-1976 היא פרסמה שני ספרי מסע, אשר מתארים את ביקוריה אלו לקהילות אשר במידה רבה מורכבות מניצולי רצח העם וצאצאיהם. ספריה משנות ה-1960 וה-1970 ממוקדים בהיסטוריה של העם הארמני ובעתיד שלו, אותו היא תמיד מתארת באופן אופטימי. היא כתבה מספר שירים לילדים, ושני מחזות (1961–2, 1976).

בסך הכל, היא חיברה מעל שישים ספרים בארמנית וכמה ברוסית. יצירותיה תורגמו על ידי בולאט אוקוג'אבה, יונה מוריץ, יבגני יבטושנקו, אנדריי ווזנסנסקי, בלה אחמדולינה, ואחרים.[5]

מותה

עריכה
 
המצבה של קפוטיקיאן

קפוטיקיאן נפטרה בבית החולים של ירוואן ב-25 באוגוסט 2006[6][7] במהלך ניתוח לתיקון רגל שבורה. האזכרה שלה התקיימה בתיאטרון בית האופרה של ירוואן ב-29 בינואר,[8] משם נלקח ארון הקבורה שלה לבית הקברות היוקרתי פנתיאון קומיטאס, שם נקברה.[9] הנשיא קוצ'ריאן הדיר רגליו משני אירועים אלה.[10]

חיים אישיים

עריכה

קפוטיקיאן הייתה נשואה למשורר הידוע הובהאנס שיראז. בנם היחיד, עארה שיראז (1941–2014), היה פסל בולט.[11] על פי ונאנד שיראז, בנה מנישואיה השניים, השניים נפרדו כי "הנוכחות של שתי אישיויות [גדולות] במשפחה אחת, היא קשה".[12] על פי הסופר ומבקר האמנות לבון מוטפאיאן: "הובהאנס שיראז וסילבה קפוטקיאן התגרשו מאוחר יותר מכיוון שהיה נראה כאילו שני אנשים עוצמתיים לא יכולים לחיות ביחד, אבל עארה שימש כגשר ביניהם".[13]

דעות פוליטיות ואקטיביזם

עריכה

קפוטיקיאן הייתה חלק מקבוצת אינטלקטואלים שהצליחו במשך עשרות שנים ללכת על הקו הדק שבין הלאומיות הארמנית לבין הבינלאומיות הסובייטית. בנושאים הקרובים ללבם של בני העם הארמני, כמו רצח העם וסוגיית קרבאך, הם דיברו בקולו של העם. בו זמנית, הם החזיקו במעמד חיובי מול בעלי הכוח במוסקבה, והגיעו לשכבות העליונות של האינטליגנציה הסובייטית.[2]

 קפוטיקיאן שיבחה את הפעיל הרוסי לזכויות אדם אנדריי סחרוב בתור "מצפון העם הסובייטי".[14]

רצח העם הארמני

עריכה

קפוטיקיאן קראה בעד "נקמה שלווה" בנוגע לרצח העם הארמני. בספר "הרהורי אמצע הדרך" (1961), היא כתבה: "אנו מתנקמים בכך שאנחנו ממשיכים לחיות".[15]

ב-24 באפריל 1965, ביובל רצח העם הארמני, נערכה הפגנה גדולה בירוואן. קפוטיקיאן הייתה בין הדוברים אשר הנציחו בנאומיהם את האינטלקטואלים הארמנים אשר גורשי ונהרגו בשנת 1915.[16] יחד עם המשורר המפורסם פרויר סבאק, היא הייתה דמות בולטת ומרכזיות במהלך ההפגנה. לאחר מכן, היא וסבאק הוזמנו למוסקבה, שם הממשלה הסובייטית אישרה את בנייתו של המוזיאון לרצח העם הארמני בירוואן, אשר הושלמה ב-1967.[17] מאוחר יותר היא ביקרה את ההנהגה הסובייטית בשל המדיניות שלה לגבי אזכרות אפריל 1965 בארמניה. היא השוותה את ההנצחות ה"בלתי מרוסנות" בתפוצה הארמנית עם אלה שבירוואן, אשר לדבריה, "חסרו את העומק והרוחב הנדרשים".[18]

מדיניות השפה הסובייטית

עריכה

קפוטיקיאן הגנה על הזכויות והשאיפות הלאומיות של עמים לא-רוסיים בברית המועצות בנאום שפורסם ב סאמיזדאט ב 1965-66.[19] ב-1980 היא קבלה על כך שהורים ארמנים מרגישים צורך לשלוח את ילדיהם לבתי ספר בשפה הרוסית כדי להרחיב את הזדמנויות הקריירה שלהם. במאי 1987 היא הייתה הלא-רוסיה הראשונה לפרסם מאמר ב"פראבדה" בנושא סוגיית הלאומים, שבו היא ביקרה את הממשלה הסובייטית על ההרחבה המתמדת של השימוש בשפה הרוסית על חשבונה של השפה הארמנית, ורמזה שהשוביניזם הרוסי מעכיר את היחסים בין העמים של ברית המועצות.[2] היא הוסיפה: "עם כל שנה שעוברת, הספרה של שפת האם שלנו הולכת ומצירה בארמניה. פטריוטיות אמיתית, בהשראת ההיסטוריה והתרבות של העם, היא מגן אמין השומר על הצעירים מפני השפעות חיצוניות."[20]

מאבק מזוין

עריכה

בשנת 1980 נשאלה קפוטיקיאן האם מבצעים מזוינים ופיגועים פוגעים באמינות האומה הארמנית בעיני העולם. התגובה החדה שלה שיקפה את דעתם של ארמנים רבים: "האם שמירה על שתיקה, ותחינות לסוגדי-האימפריה מגני-הטורקים בשם המטרה הארמנית, בהתרפסות לרגליהם, כשעדיין אנו יוצאים בידיים ריקות שוב ושוב מעלה את חינה של האומה שלנו?"

בשנת 1983 קפוטקיאן כתבה רקוויאם ללבון אקמקג'יאן, שנקרא "רקוויאם לילי"[21] ("Գիշերային ռեքվիեմ"), אשר פורסם לראשונה ב-1987.[22] אלמקג'יאן היה אחד ממבצעי הפיגוע בנמל התעופה הבינלאומי אסנבוגה, ב-1982, בגינו הוא נתלה בטורקיה ב-29 בינואר 1983.[23]

קפוטיקיאן הייתה בין האינטלקטואלים הארמנים שהביעו תמיכה בווארוג'אן גרבדיאן, אשר שוחרר מבית כלא בצרפת בשנת 2001, וגורשו לארמניה ב-2001.[24]

תנועת הקרבאך

עריכה

תנועת הקרבאך הייתה תנועה לאומנית עממית מאסיבית בארמניה ונגורנו-קרבאך, שהתקיימה בין השנים 1988 ל-1992, ומטרתה הייתה העברת מחוז נגורנו-קרבאך האוטונומית - אשר רוב אוכלוסייתה הייתה ארמנית מבחינה אתנית - מריבונותה של אזרבייג'ן השכנה לריבונותה של ארמניה. בתחילתה, התנועה לא הייתה בעלת אופי אנטי-סובייטי, ולא קראה לעצמאותה של ארמניה.

אך ועדת קרבאך, שנוסדה על ידי קבוצת אינטלקטואלים ארמנים, הובילה את התנועה בשנים 1988–1989, והפכה אותה לתנועה הפאן-ארמנית הלאומית, ואף זכתה לרוב בבחירות הפרלמנטריות של 1990. דבר זה הוביל להכרזת עצמאותה של ארמניה ב-1991, ומשם פרצה מלחמת נגורנו קרבאך. קפוטיקיאן הייתה חלק מהמנהיגות המוקדמת של תנועת הקרבאך, יחד עם זורי באלאיאן ואיגור מוראדיאן. לדברי לבון דר-בדרוסיאן, נשיאה הראשון של ארמניה ואחר כך מנהיג ועדת קרבאך, שלושת אלו היו אחראים על הקמת ועדת הקרבאך, במטרה אחת ויחידה—איחוד של המחוז בעל האוכלוסייה הארמנית, נגורנו-קרבאך עם ארמניה הסובייטית, "באמצעות המערכת הסובייטית". דר-בדרוסיאן טען שעבורם, עצמאות ארמניה, וקידום דמוקרטיה, היו סוגיות לא-קיימות.[25]

ב-15 בפברואר 1988 במפגש של איגוד הסופרים של ארמניה, קפוטיקיאן דיברה בתמיכה לארמנים בקרבאך.[25] ב-26 בפברואר קפוטיקיאן ובאלאיאן פגשו את המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב בקרמלין כדי לדון בבעיית קרבאך.[2] על פי ההיסטוריון תומאס דה ואל, "שני הסופרים הארמנים שילבו נאמנות [קומוניסטית] כחברי המפלגה עם לאומיות ארמנית, אבל היו מאוד שונים באופיים."[25] הוא מתאר את קפוטיקיאן כדלקמן:

לסילבה קפוטיקיאן הייתה חזות יותר רגועה ומלכותית. עם אפה השטוח, עיניה הירוקות, ושיער לבן אסוף בצורה אלגנטית מעל ראשה, היא נראתה כמו גבירה מן האצולה של חצר מלוכתו שללואי החמישה עשר. קפוטיקיאן היא המשוררת הארמנית החיה המפורסם ביותר, וכפי שהתברר במפגש זה, היא מונה את ראיסה גורבצ'בה כאחת מאוהדיה. למרות דעותיה הלאומניות, היא מתבטאת לעיתים קרובות בעד פיוס ודיאלוג עם אזרבייג'ן.[25]

אחרי שהם חזרו לארמניה, הם שכנעו את המפגינים להשהות את המחאות.[26]

איכות הסביבה

עריכה

באוקטובר 1987, בהפגנה שאורגנה על ידי זורי באלאיאן, קפוטיקיאן דרשה מהשלטונות לסגור את כל המפעלים הכימיים בארמניה, והזהירה: "אל תתנו לרצח האדם האדום להיות רק קודמו של רצח עם נוסף ובלתי-נראה זה!"[27] ב-26 באפריל 1988 במפגש בבניין איגוד הסופרים בקייב, שבאוקראינה, לציון יום השנה השני של אסון צ'רנוביל, הקריאו מברק ששלחה קפוטיקיאן כדי "להביע סולידריות וצער".[28] בינואר 1989 קפוטיקיאן הצהירה שתחנת הכוח הגרעינית מצאמור בארמניה צריכה להיסגר משום שהיא "מאיימת להרוס את הגנוטיפ הבסיסי של האומה הארמנית."[29]

ארמניה העצמאית

עריכה

בשנת 1996 קפוטיקיאן הייתה בין קבוצה של 14 אינטלקטואלים אשר חתמו על מכתב פתוח המבקש מהתובע הכללי ארטבזאד סרקיזיאן לנקוט פעולה נגד שר הביטחון ואזגן סרקיזיאן, אשר, בעקבות משבר הבחירות לנשיאות של 1996 הצהיר כי משרדו לא יכיר במנהיגי האופוזיציה "אפילו אם הם יזכו ב-100% מהקולות".[30]

קפוטיקיאן נהייתה יותר ויותר ביקורתית כלפי ממשלת ארמניה העצמאית במנהיגותו של נשיאה השני, רוברט קוצ'ריאן. ב-14 באפריל 2004, היא כתבה מכתב גלוי תחת הכותרת "קוצ'ריאן חייב ללכת" (Քոչարյանը պետք է հեռանա), שבו היא קראה לו להתפטר ומחתה נגד הסנקציות האלימות שהופעלו במהלך מחאת האופוזיציה ב-12/13 באפריל, אשר השאירו עשרות פצועים.[31] היא גם החזירה את מדליית מסרופ משטוטס, שהוענק לה על ידי קוצ'ריאן ב-1999.[32][33][34][35] כאשר הוכה פוליטיקאי מן האופוזיציה, אשות מנוצ'ריאן, קפוטיקיאן הצהירה: "בארמניה מכות הפכו לכלי בסיסי של הפוליטיקה, והחלק המשפיע ביותר של הטרור הממשלתי. יש לראות את כל המקרים בהם הופעל כוח מנקודת המבט הזאת." ארגון החדשות העצמאי ArmeniaNow דיווח שבכך היא הפכה "לסלב של ההתנגדות".[36] היא כתבה גם שפוליטיקאי אחראי היה מתפטר לאחר הירי בפרלמנט הארמני של 1999, במהלכו נרצחו, בין היתר, ראש הממשלה ואזגן סרקיזיאן ויו"ר הפרלמנט קארן דמירצ'יאן. בתגובה, קוצ'ריאן אמר שמדליית מסרופ משטוטס אינה המדליה שלו, אלא של הרפובליקה של ארמניה. הוא הוסיף כי הוא מצטער שכך רואה קפוטיקיאן את "מהות המדינה שלנו" ושדעותיה אינן תורמות "לכבוד האומה שלנו לחינוך הדור הצעיר."[37]

הכרה ומורשת

עריכה
 
פסל של קפוטיקיאן

קפוטיקיאן היא בין הנשים הבולטות ביותר בהיסטוריה הארמנית.[38] היא הפכה לקלאסיקה של הספרות הארמנית במהלך חייה ושיריה נכללים בתוכניות לימודים של בתי ספר ואוניברסיטאות. קפוטיקיאן מכונה לעיתים קרובות בחוקים ארמנים כ- Ամենայն հայոց բանաստեղծուհի,[39][40][41] אשר פירושו בתרגום מילולי הוא "המשוררת של כל הארמנים"[42][43] על משקל התואר "המשורר של כל הארמנים" שניתן להובהאנס טומניאן, אשר בתורו נובע מהתואר "הקתוליקוס של כל הארמנים", שהוא תואר ראש הכנסייה הארמנית.[44] בהודעה לעיתונות במעמד פטירתה, הממשלה הארמנית תיארה את קפוטיקיאן כ"אחת ממניין המשוררים הארמנים המצטיינים של המאה ה-20".[45] עיתון "ערבות" דיווח ב-2004 שהיא "האחרונה מסוגה."[46]

ב-1989 העיתונאי והפרשן הפוליטי בוהדן נהליו תיאר את קפוטיקיאן כאחת "הדמויות התרבותיות הלא-רוסית המכובדות ביותר" של ברית המועצות.[47]

באירוע בקרמלין בפברואר 1988,המזכיר הכללי של ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב ציין כמה אשתו, ראיסה, מעריצה את שירתה של קפוטיקיאן.[48]

בית ספר בירוואן נקרא על שמה של קפוטיקיאן ב-2007.[49]

ב-20 בינואר 2009, ביום השנה ה-90 ללידתה, נחנך מוזיאון בית סילבה קפוטיקיאן בירוואן בנוכחות הנשיא סרז' סרקזיאן ובנה, עארה.[50] שמו של הרחוב בו שוכן המוזיאון, שהיה ידוע כדרך בגהרמיאן, שונה לרחוב קפוטיקיאן.

פרסים ותארים

עריכה

פרסים

תארים

  • חברה מלאה (רקטורית) של האקדמיה הארמנית הלאומית למדעים (1994)
  • אזרחית כבוד של ירוואן (1986)

בתרבות

עריכה

המאייר אלכסנדר סרוחאן צייר קריקטורה של קפוטיקיאן ב-1963, אשר שוכנת כעת בגלריה הלאומית של ארמניה.[52]

קפוטיקיאן הופיעה בתור עצמה בסרט התיעודי משנת 1992, "פרג'נוב: האביב האחרון", על סרג'יי פרג'ונוב, יוצר הסרטים ממוצא ארמני אשר נרדף על ידי רשויות ברית המועצות.

ערוץ AR ארמניה וערוץ הטלוויזיה הציבורית של ארמניה ("Միայն ապրելը քիչ է ինձ մեդալ", 2014) יצרו סרטים דוקומנטריים על קפוטיקיאן, ביניהם הסרט "סילבה קפוטיקיאן: לחיות זה לא מספיק" משנת 2015,[53] ו"ברחובות ירוואן: סילבה קפוטיקיאן", משנת 2017[54]

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא סילבה קפוטיקיאן בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 The Armenians: From Kings and Priests to Merchants and Commissars, Razmik Panossian, Columbia University Press, 2006 ISBN 978-0-231139-26-7
  2. ^ 1 2 3 4 5 Gha-ra-bagh!: The Emergence of the National Democratic Movement in Armenia, Mark Malkasian, Wayne State University Press, 1996 ISBN 978-0-814326-04-6PP
  3. ^ "Faculty of Armenian Philology". ysu.am. Yerevan State University. אורכב מ-המקור ב-2017-10-26.)
  4. ^ Grigorian, Ar. (1973). "Капутикян Сильва Барунаковна [Kaputikian Silva Barunakovna]". Great Soviet Encyclopedia 3rd edition Volume 11 (ברוסית).
  5. ^ Hayryan, Z. G. (2011). "Любовная лирика С. Капутикян в переводах Б. Ахмадулиной [Silva Kaputikyan's Love Poetry in B. Akhmadullina's Translations]". Lraber Hasarakakan Gitutyunneri (ברוסית) (3): 229–234.
  6. ^ "Armenian Poetess Silva Kaputikian Passess Away". Armenpress. 25 באוגוסט 2006. אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ "Поэтесса Сильва Капутикян будет похоронена в Пантеноне в парке им. Комитаса в Ереване" (ברוסית). REGNUM News Agency. 25 באוגוסט 2006. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ Santryan, Vanik (29 באוגוסט 2006). "Վերջին հրաժեշտը Սիլվա Կապուտիկյանին". Armenpress. אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ "Սիլվա Կապուտիկյան". hush.am.
  10. ^ "Խաչվածին մահ չկա". Aravot. 20 בפברואר 2009. אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ "Armenian Sculptor Ara Shiraz Dies at 73". Asbarez. 18 במרץ 2014. אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ Trvants, Anush (21 במאי 2014). "Վանանդ Շիրազը մանրամասներ է պատմում Շիրազի ընտանիքից". 168.am. 168hours. אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2017. Սիլվա Կապուտիկյանի և Շիրազի բաժանման պատճառը, օրինակ, դա է եղել: Մի ընտանիքում երկու անհատականության ներկայություն դժվար է: {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ Mutafyan, Levon (19 במרץ 2014). "The greats are leaving us...Ara Shiraz passed away". Ministry of Diaspora of the Republic of Armenia. אורכב מ-המקור ב-2014-07-06. נבדק ב-2018-06-25. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ Keller, Bill (23 בינואר 1989). "A Sakharov vs. Yeltsin Ballot? Maybe". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ Marutyan, Harutyun (27 בנובמבר 2010). "Can Collective Memory of Genocide Lead to Reconciliation? A View from Yerevan". In Kharatyan, Hranush; Neyzi, Leyla (eds.). Prospects for Reconciliation: Theory and Practice (PDF). Deutscher Volkshochschul-Verband. p. 25. ISBN 978-3-942755-01-6. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2018-10-08. נבדק ב-2018-06-25. {{cite book}}: (עזרה)
  16. ^ Hakobyan, Tatul (26 בפברואר 2015). "1965-ի ապրիլը Հայաստանի և ԽՍՀՄ մամուլում". civilnet.am. Civilitas Foundation. אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ "2015 թվականից 50 տարի առաջ ի՞նչ է եղել. Հայացք Թուրքիայից". news.am. 18 ביולי 2014. Միտինգը Սիլվա Կապուտիկյանի և Պարույր Սեւակի առաջնորդությամբ է տեղի ունենում: {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ Dekmejian, R. H. (1968). "Soviet-Turkish Relations and Politics in the Armenian SSR". Soviet Studies. 19 (4). JSTOR 149746.
  19. ^ Geukjian, Ohannes (2012). Ethnicity, Nationalism and Conflict in the South Caucasus: Nagorno-Karabakh and the Legacy of Soviet Nationalities Policy. Ashgate Publishing. p. 95. ISBN 978-1-4094-3630-0.
  20. ^ Jones, S. F. (1989). "Religion and Nationalism in Soviet Georgia and Armenia". In Ramet, Sabrina P. (ed.). Religion and Nationalism in Soviet and East European Politics. Duke University Press. p. 189. ISBN 978-0-822308-91-1.
  21. ^ Panossian, Razmik (1998). "Between Ambivalence and Intrusion: Politics and Identity in Armenia-Diaspora Relations". Diaspora: A Journal of Transnational Studies. 7 (2): 189. doi:10.1353/dsp.1998.0011.
  22. ^ "Սիլվա Կապուտիկյան. "Այդ դու՛ չմեռար, մենք ենք մեռածը"". Noyan Tepan. 30 בינואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ Razmig, Avedis (10 בפברואר 2015). "Lեւոն Eքմեքճեանէն հռչակագիր` ձեռնոցը նետուած է". Ararad. Beirut. אורכב מ-המקור ב-2018-06-23. נבדק ב-2018-06-25. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ Galoyan, Sergey (4 בספטמבר 2003). "Оставьте этого человека в покое!". Azg (ברוסית). אורכב מ-המקור ב-2015-09-23. נבדק ב-2018-06-25. В защиту Варужана Карапетяна выступили представители армянской интеллигенции Сильва Капутикян, Геворг Эмин, Перч Зейтунцян, Зорий Балаян и многие другие. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ 1 2 3 4 Black Garden: Armenia and Azerbaijan Through Peace and War, Thomas de Waal, New York University Press, 2003 ISBN 978-0-8147-1945-9
  26. ^ Rutland, Peter (1994). "Democracy and Nationalism in Armenia". Europe-Asia Studies. 46 (5): 843. JSTOR 152953.
  27. ^ Shakarian, Pietro A. (19 במאי 2013). "Haze over Ararat: The Role of Environmentalism in the Rise of National and Civil Society Movements in Soviet and Post-Soviet Armenia, 1975 – Present". Gomidas Institute. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ Hosking, Geoffrey A. (1988). "A public meeting about Chernobyl; or glasnost in Kiev". Index on Censorship. 17 (6): 8. doi:10.1080/03064228808534478.
  29. ^ Remington, Thomas (ביולי 1989). "A Socialist Pluralism of Opinions: Glasnost and Policy-Making under Gorbachev". Russian Review. 48 (3): 302. JSTOR 130365. {{cite journal}}: (עזרה)
  30. ^ "Պետք են նախագահական նոր ընտրություններ". Aravot. 1 במרץ 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  31. ^ "Cycle of Repression: Human Rights Violations in Armenia" (PDF). Human Rights Watch. 4 במאי 2004. אורכב מ-המקור (PDF) ב-26 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ Kalantarian, Karine (6 ביולי 2004). "Prominent Writer Returns State Award To Protest 'Repression'". azatutyun.am. Radio Free Europe/Radio Liberty. {{cite news}}: (עזרה)
  33. ^ "Timeline of unrest". Hetq Online. 17 באפריל 2004. אורכב מ-המקור ב-2018-10-08. נבדק ב-2018-06-25. {{cite news}}: (עזרה)
  34. ^ Hakobyan, Julia (9 ביולי 2004). "A Week in Seven Days: Matters that made the media since last Friday". ArmeniaNow. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ Poghosyan, Syuzanna (3 ביולי 2010). /read/11715 "Ամեն ինչ, բացի Քոչարյանի տված մեդալից". Armenian Times. {{cite news}}: (עזרה); Check |url= value (עזרה)
  36. ^ "Random or Planned?: Attack on former politician raises questions". ArmeniaNow. 23 באפריל 2004. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ Hakobyan, Gohar (21 באפריל 2004). "Խորհրդարանը չի լուծարվի, վարչապետը կմնա նույնը". Aravot. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ Boghossian, Rima (28 בדצמבר 2010). "Հայ Կինը Մայր Եւ Հասարակական Գործիչ". Asbarez. {{cite news}}: (עזרה)
  39. ^ "Կապուտիկյանի հիշատակին". Aravot. 21 בינואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  40. ^ Muradyan, Lilit (20 בינואר 2014). /2014/01/20/%D5%A1%D5%B5%D5%BD%D6%85%D6%80-%D5%A1%D5%B4%D5%A5%D5%B6%D5%A1%D5%B5%D5%B6-%D5%B0%D5%A1%D5%B5%D5%B8%D6%81-%D5%A2%D5%A1%D5%B6%D5%A1%D5%BD%D5%BF%D5%A5%D5%B2%D5%AE%D5%B8%D6%82%D5%B0%D5%B8%D6%82-%D5%AE/ "Այսօր Ամենայն հայոց բանաստեղծուհու ծննդյան օրն է". Public Radio of Armenia. {{cite news}}: (עזרה); Check |url= value (עזרה)
  41. ^ "Հայ Կին Գրողները Տարիներու Ընդմէջէն". Aztag. 13 באוקטובר 2014. אורכב מ-המקור ב-2018-06-24. נבדק ב-2018-06-25. {{cite news}}: (עזרה)
  42. ^ "Silva Kaputikyan would turn 93 today". Yerkir Media. 20 בינואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  43. ^ Vavyan, Ashot (2 בספטמבר 2011). "Karekin I: The All Armenian Catholicos of blessed Memory". theorthodoxchurch.info. Orthodoxy Cognate PAGE Society. אורכב מ-המקור ב-2 באפריל 2015. the 'poetess of all Armenians' Silva Kaputikyan {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ Pattie, Susan (2012). "Imagining Homelands: Poetics and Performance among Cypriot Armenians". In Bryant, Rebecca; Papadakis, Yiannis (eds.). Cyprus and the Politics of Memory: History, Community and Conflict. I.B.Tauris. p. 163.
  45. ^ "Official News". gov.am. Government of the Republic of Armenia. 26 באוגוסט 2006. אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ "Մեծարեցին Սիլվա Կապուտիկյանին". Aravot. 23 בדצמבר 2004. אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  47. ^ Nahaylo, Bohdan (1989). "W the Empire's subjects are restless". Index on Censorship. 18 (5). doi:10.1080/03064228908534642.
  48. ^ Barringer, Felicity; Keller, Bill (11 במרץ 1988). "A Test of Change Explodes in Soviet". The New York Times. p. 2. {{cite news}}: (עזרה)
  49. ^ "The schools subordinated to the municipality of Yerevan". yerevan.am. Yerevan Municipality Official Website. School N145 after Silva Kaputikyan was founded in 1969. It was named after the Armenian poetess in 2007.
  50. ^ "Երեւանում բացվեց Սիլվա Կապուտիկյանի տուն-թանգարանը". azatutyun.am. Radio Free Europe/Radio Liberty. 20 בינואר 2009. אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  51. ^ "Про нагородження відзнакою Президента України "Орден княгині Ольги"" (באוקראינית). Verkhovna Rada of Ukraine. 1 באוקטובר 1999. אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  52. ^ /database/item/7359/ "Սիլվա Կապուտիկյան (1963)". gallery.am. National Gallery of Armenia. {{cite web}}: Check |url= value (עזרה)
  53. ^ Only living is not enough: Silva Kaputikyan, 1 Public TV Company of Armenia
  54. ^ On Yerevan Streets: Silva Kaputikyan,, 1 Public TV Company of Armenia
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=סילבה_קפוטיקיאן&oldid=38743063"