סינצ'י רוקה

סִינְצִ'י רוֹקָה
Sinchi Ruq'a
לידה	1214; טמפוקווירו, קוסקו, ממלכת קוסקו, פרו של ימינו
פטירה	1260 (בגיל 46 בערך); טמפוקווירו, קוסקו, ממלכת קוסקו, פרו של ימינו
מדינה	ממלכת קוסקו
מקום קבורה	קוסקו
בת זוג	מאמה קורה, מאמה קוקה וכנראה עוד פילגשים רבות
שושלת האינקה הראשונה (שושלת הורין)
אב	מאנקו קאפאק
אם	מאמה אוקיו
צאצאים	מאנקו סאפאקה, יוקי יופאנקי ועוד רבים לא ידועים
יורש העצר	יוקי יופאנקי
	1230–1260; (כ־30 שנה)
אירועים בתקופתו	ראו סיפורים מתקופתו
	→ מאנקו קאפאק יוקי יופאנקי ←

סִינְצִ'י רוֹקָה (קצ'ואה: Sinchi Ruq'a, "אינקה נדיב גבורה"; ‏חי בשנים 1214–1260 לספירה,^[1] מלך בשנים 1230–1260 לספירה) היה הסאפה אינקה השני של ממלכת קוסקו (החל בסביבות 1230 לספירה).^[2]

משפחתו

ערך מורחב – המיתוסים המייסדים של אימפריית האינקה

יוקי יופאנקי, בנו. ציור ממוזיאון ברוקלין.

נאמר על רוקה שהיה בנם של שניים מהאחים המקוריים של האינקה, מאנקו קאפאק ומאמה אוקיו (אנ'), להם נולד בהואינקאנצ'ה. הוא היה יורשו של מאנקו קאפאק והמשיך בשלטון לאחר מות אביו.^[3]

אביו של יוקי יופאנקי ושל עוד ילדים רבים.^[4]

רוקה נישא לדודתו, מאמה קורה, ונולד להם בן בשם סאפאקה. נאמר שהוא, מאנקו קאפאק, מאמה ואקו ומאנקו סאפאקה הקימו את בית השמש.^[א]^[5]

תחילת שלטונו

עם מות אביו בשנת 1230, הפך סינצ'י רוקה, בגיל 16,^[1] למנהיג החדש ונאלץ להתמודד עם מצב קשה. העיר שירש הייתה קטנה וחסרת הגנה בהשוואה לשכנותיה. כאסטרטגיית הרגעה הוא הקים בריתות נישואים, החל בנישואין עם מאמה קוקה, בתו של המנהיג של המקום שהיום נקרא סן סבסטיאן (אנ'), ובכך הבטיח שלום עם אנשי חמיו.^[1]^[6]

כדי להמשיך במפעלי בניה ולהאכיל אוכלוסייה הולכת וגדלה, נאלץ סינצ'י רוקה לנקז את האגמים והביצות של עמק קוסקו, לכסות אותם בלוחות גדולים ועצים עבים, לתעל את נהרות טולומאיו וחואטנאי, הורה להביא מטענים רבים של אדמה מהרי אנטיסויו (אנ'). כדי להפוך שדות עקרים לשדות פוריים ולהגדיל שטחים לעיבוד, הוא הורה לבנות טרסות עשויות אבן ומכוסות אדמה על מורדות ההרים.^[7]

שלטון

ממלכת קוסקו הפכה מאוחר יותר לאימפריית האינקה תחת שלטונו של פאצ'אקוטי. באחד המיתוסים של האינקה, סינצ'י רוקה הוביל את משפחתו לעמק קוסקו. אומרים שהוא יצר חלוקה טריטוריאלית של התחומים שלו ונחשב ליוזם המפקד הראשון של אוכלוסיית האינקה. הוא גם הורה לכל חברי האינקה לחורר את אוזניהם כאות אצילות.^[8]

המאסקפאיצ'ה

ערך מורחב – מאסקפאיצ'ה

מראה המאסקפאיצ'ה, הכתר של האינקה שאותו חבש לראשונה סינצ'י רוקה

הסופרים הספרדים מהמאה ה-16, כולל מיגל קאבלו דה בלבואה (אנ'), שצוטט על ידי מריה רוסטבורוסבסקי (אנ'),^[9] מאשרים שסינצ'י רוקה היה האינקה הראשון שהשתמש במאסקפאיצ'ה^[10] או במאסקאיפאצ'ה (קצ'ואה: Mask'ay seek; ארץ פאצ'ה, עולם, או מרחב-זמן), שיהפוך לסימן המובהק של ריבונות האינקה. בקרב בני האינקה, הכתר הקיסרי היה מורכב מכמה אלמנטים - המאסקפאיצ'ה גופא, החשוב ביותר, היה ציצית צמר אדום,^[11] שנשארה ללא ליפול על המצח מכיוון שכל אחד מהגדילים שלו "עבר דרך צינורית זהב קטנה", מה שהחזיק אותו.^[12] מעל הציצית הזו היו שתיים או שלוש נוצות שחורות ולבנות של הציפור הקדושה קורקנקה (או קרקרת ההרים (אנ')^[ב] של הרי האנדים). השוליים והנוצות היו מהודקות על המצח על ידי סוג של טורבן או סרט ראש הידוע בשם לאוטוּ (llautu) או לאוטוֹ (llauto) המורכב מצמה ססגונית "מצמר ויקוניה עדין במיוחד", שנכרך מספר פעמים סביב הראש. המאסקפאיצ'ה הייתה סימן הכוח האימפריאלי המוחלט, עד כדי כך ש"לקחת את המאסקפאיצ'ה" או "לחבוש את המאסקפאיצ'ה" או "לשים את השוליים הארגמניים" היה הביטוי המקיף בשימוש כדי לסמן את בואו של הקיסר החדש או סאפה אינקה, במהלך טקס שבו קיבל אותו מידיו של הווילאק אומו, הכהן הגדול או האפיפיור של דת האינקה. בטקסים מסוימים הסאפה אינקה החזיק את המאסקפאיצ'ה ביד, כשעל ראשו קסדת מלחמה.^[13]

סיפורים מתקופתו

אחד הסיפורים שסופרו על סינצ'י רוקה היה שבתקופת שלטונו נכנס רועה למות לביתו ולקח אישה צעירה שאותה הוא מאוד מוקיר. לאחר מכן, האינקה לקחו אותם בשבי ועינו אותו כדי לספר מדוע הוא עשה חטא כזה; הצעירה, שלא רצתה לראות את הכפרי מעונה יותר, גילתה שהיא התאהבה בלמיצ'י (רועה הלמות) ברגע שראה אותו עונד וואקנקי (קמע הגורם לאהבה), והרועה התוודה, בתורו, שהוא קיבל חפץ כזה משד במערה.^[14]

סינצ'י רוקה גם ידוע בסיפורו המיתולוגי של טאוטיהי. טאוטיהי היה שליח אינקה שנשלח לממלכה שכנה, אך נהרג והוחזר לסינצ'י רוקה ערוף ראש. זה הוביל למלחמה עם ניצחון מכריע של האינקה בקרב מאוודיפי.^[15]

הישגים

בנייה

הכרוניקן פדרו סייזה דה לאון (אנ') קובע שסינצ'י רוקה בנה טרסות וייבא כמויות אדירות של אדמה על מנת לשפר את פוריות עמק קוסקו.^[16]

כיבוש שטחים

תיאור אמנות קולוניאלית מהמאה ה-19 של הסאפה אינקה השני של האינקה סינצ'י רוקה. חלק מסדרת דיוקנאות של 14 בני אינקה, בן קויה ופרנסיסקו פיסארו. שמור בספריית לילי.

על פי הספר "קומנטריוס ריאלס דה לוס אינקס" (אנ'), כאשר סינצ'י רוקה עלה לראשונה לכס המלכות, הוא שכנע לראשונה קבוצה של קוראקה (אנ')^[ג] שנכנעו לסאפה אינקה לסייע לו "לעזור לשבט השכן" ולעזור לשכנע שבטים זרים סמוכים "להתנתק מהחיים הברבריים והבורים שהם מנהלים". למעשה, סינצ'י רוקה רצה לכבוש שבטים סמוכים למדינת האינקה. באותה תקופה הייתה ברית שהורכבה מהסאפה אינקה והשבטים שנכנעו. סינצ'י רוקה קיווה לקבל עזרה מהקוראקה של שבטי ברית אלה, ו"הראה את הניסיון שלו כדי להוכיח שהחיים השתפרו מאוד" בקרב שבטים אחרים, ותמך בקיסר האינקה.^[18]

שיטת ההתפשטות החיצונית של רוקה הייתה בעיקר "שכנוע בעזרת מילים טובות ודוגמאות", והיא עבדה היטב.^[19]

בשדה הקרב הוא הקיף את עצמו בלוחמים נאמנים, ויצר מפגן עליונות צבאית על ידי ארגון משלחת לארצות דרום הממלכה, ובאמצעות הפגנת כוח זו הצליח להבטיח את השלווה של הממלכה לכמה שנים, נוסף על הרווחת בעלי ברית חשובים.^[20]

סינצ'י רוקה קיבל את התואר מצביא,^[21] בעוד שמאנקו קאפאק, אביו, קיבל תואר של ריבון.

הישגי פנים

נאמר על סינצ'י רוקה שהצליח לבצע פעולות חיוביות רבות בענייני פנים, כגון ללמד את נתיניו לעבד את האדמה, לטפח את המוסר בממלכתו, לחיות חיים רציונליים ולנסח חוקים ותקנות. בתחום מדיניות דתית, הוא המשיך לקדם את דת אל השמש אינטי וביקש מהאנשים באזורים שנכבשו לאחרונה לנטוש את אמונותיהם המקוריות. צעדים אלו גרמו לעם להודות לו ולהיות נאמנים לו.^[22]

גלריה

מתוך הכרוניקה של פליפה גואמן פומה דה איילה (בערך 1615).
אילן יוחסין של 14 הסאפה אינקה (קיסרי אינקה): מאצ'ו פיצ'ו (אגואסקליינטס). סינצ'י רוקה הוא השני משמאל למעלה.
סינצ'י רוקה, הסאפה האינקה השני, 1 מתוך 14 דיוקנאות של מלכי האינקה ממוזיאון ברוקלין.
תמונה שחולצה מעמוד 49 של Recuerdos de la Monarquia Peruana, ó bosquejo de la historia de los Incas …, מאת Justo Sahuaraura.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סינצ'י רוקה בוויקישיתוף

סינצ'י רוקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
סינצ'י רוקה, באתר אוניברסיטת קיימברידג' (באנגלית)
סינצ'י רוקה, באתר מוזיאון גטי (באנגלית)

ביאורים

^ לא ידוע מהו "בית השמש". בספר בו הוזכר לא הוזכר מהו טיבו. סביר להניח שהיה מקדש שהוקדש לאינטי, אל השמש של האינקה.
^ שם מדעי: Phalcoboenus megalopterus
^ מושלים של ממלכת האינקה^[17]

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ de Betánzos, Juan (2004). Martín Rubio, María del Carmen (ed.). Suma y narración de los incas. תורגם ע"י Martín Rubio, María del Carmen. Polifemo. p. 24. ISBN 9788490071359.
^ Zuidema, R. T. (1964). The Ceque System of Cuzco. תורגם ע"י M. Hooykaas, Eva. Brill Archive. p. 145. ISBN 978-90-04-02548-6.
^ S. Bauer, Brian (1991). "Pacariqtambo and the Mythical Origins of the Inca". Latin American Antiquity. 2: 19. doi:10.2307/971893. JSTOR 971893.
^ de la Vega, Inca Garcilaso (1963). The Incas: the royal commentaries of the Inca. תורגם ע"י Gheerbrandt, Alain. Cassell. p. 67. ISBN 9070101092.
^ Sarmiento de Gamboa, Pedro (2015). Markham, Clements (ed.). History of the Incas. Good Press. pp. 60–61. ISBN 9781463688653.
^ Temoche Cortez, Patricia (2016). Breve História dos Incas. Versal Editores LTDA. p. 18. ISBN 9788589309417.
^ A. Somervill, Barbara (2009). Empire of the Incas. Infobase Publishing. pp. 25–27. ISBN 9781604131581.
^ Yaya, Isabel. "The Inca Calendar and Its Transition Periods". The Two Faces of Inca History. pp. 195–196.
^ Rostworowski, Maria (2014). Le grand inca. Tallandier. ISBN 9791021002517.
^ ""THE EMPIRE OF THE INCAS IN PERU, section ː LIST OF EMPERORS - INCAS"".
^ Bernand, Carmen (1988). Les Incas, peuple du soleil. p. 25. ISBN 978-2070359813.
^ Métraux, Alfred (1983). Les Incas. Seuil. p. 71. ISBN 9782020064736.
^ Baudin, L. (1961). Daily Life in Peru under the Last of the Incas. Macmillan.
^ Millones, Luis; León, Laura (2003). "Luis Millones e Laura León (2003). «Hechizos de amor: Poder y magia en el norte del Perú" (PDF). pp. 149–177.
^ "Learn About the Mysterious Inca Civilization". EXPLORING LIFE'S MYSTERIES.
^ de Cieza de León, Pedro (1883). Markham, Clements (ed.). The second part of the Chronicle of Peru. University of Michigan. B. Franklin.
^ Garcilaso de la Vega, Inca. Review of the Inca Royal Family.
^ Comentarios reales de los Incas (Illustrated ed.). Fundacion Biblioteca Ayacuch. 1985. ISBN 9788466001359.
^ Garcilaso de la Vega, Inca. Review of the Inca Royal Family. pp. 127–129.
^ George Sale, George Psalmanazar, Archibald Bower, George Shelvocke, John Campbell, John Swinton; An Universal History: From the Earliest Accounts to the Present Time, Part 2, Volume 35. Bathurst, 1783 pp. 35-40
^ Francis McEwan, Gordon (2006). The Incas: New Perspectives. Bloomsbury Academic. p. 220. ISBN 9781851095742.
^ Garcilaso de la Vega, Inca. Review of the Inca Royal Family. pp. 128–129.

ערך טוב

הסאפה אינקה ה־1: מאנקו קאפאק	הסאפה אינקה ה־2 1230–1260	הסאפה אינקה ה־3: יוקי יופאנקי

[5] לא ידוע מהו "בית השמש". בספר בו הוזכר לא הוזכר מהו טיבו. סביר להניח שהיה מקדש שהוקדש לאינטי, אל השמש של האינקה.

[14] שם מדעי: Phalcoboenus megalopterus

[20] מושלים של ממלכת האינקה^[17]

[:0-1] ¹ ² ³ de Betánzos, Juan (2004). Martín Rubio, María del Carmen (ed.). Suma y narración de los incas. תורגם ע"י Martín Rubio, María del Carmen. Polifemo. p. 24. ISBN 9788490071359.

[2] Zuidema, R. T. (1964). The Ceque System of Cuzco. תורגם ע"י M. Hooykaas, Eva. Brill Archive. p. 145. ISBN 978-90-04-02548-6.

[3] S. Bauer, Brian (1991). "Pacariqtambo and the Mythical Origins of the Inca". Latin American Antiquity. 2: 19. doi:10.2307/971893. JSTOR 971893.

[4] Vega, Inca Garcilaso (1963). The Incas: the royal commentaries of the Inca. תורגם ע"י Gheerbrandt, Alain. Cassell. p. 67. ISBN 9070101092.

[6] Sarmiento de Gamboa, Pedro (2015). Markham, Clements (ed.). History of the Incas. Good Press. pp. 60–61. ISBN 9781463688653.

[7] Temoche Cortez, Patricia (2016). Breve História dos Incas. Versal Editores LTDA. p. 18. ISBN 9788589309417.

[8] A. Somervill, Barbara (2009). Empire of the Incas. Infobase Publishing. pp. 25–27. ISBN 9781604131581.

[9] Yaya, Isabel. "The Inca Calendar and Its Transition Periods". The Two Faces of Inca History. pp. 195–196.

[10] Rostworowski, Maria (2014). Le grand inca. Tallandier. ISBN 9791021002517.

[11] ""THE EMPIRE OF THE INCAS IN PERU, section ː LIST OF EMPERORS - INCAS"".

[12] Bernand, Carmen (1988). Les Incas, peuple du soleil. p. 25. ISBN 978-2070359813.

[13] Métraux, Alfred (1983). Les Incas. Seuil. p. 71. ISBN 9782020064736.

[15] Baudin, L. (1961). Daily Life in Peru under the Last of the Incas. Macmillan.

[16] Millones, Luis; León, Laura (2003). "Luis Millones e Laura León (2003). «Hechizos de amor: Poder y magia en el norte del Perú" (PDF). pp. 149–177.

[17] "Learn About the Mysterious Inca Civilization". EXPLORING LIFE'S MYSTERIES.

[18] Cieza de León, Pedro (1883). Markham, Clements (ed.). The second part of the Chronicle of Peru. University of Michigan. B. Franklin.

[19] Garcilaso de la Vega, Inca. Review of the Inca Royal Family.

[21] Comentarios reales de los Incas (Illustrated ed.). Fundacion Biblioteca Ayacuch. 1985. ISBN 9788466001359.

[22] Garcilaso de la Vega, Inca. Review of the Inca Royal Family. pp. 127–129.

[23] George Sale, George Psalmanazar, Archibald Bower, George Shelvocke, John Campbell, John Swinton; An Universal History: From the Earliest Accounts to the Present Time, Part 2, Volume 35. Bathurst, 1783 pp. 35-40

[24] Francis McEwan, Gordon (2006). The Incas: New Perspectives. Bloomsbury Academic. p. 220. ISBN 9781851095742.

[25] Garcilaso de la Vega, Inca. Review of the Inca Royal Family. pp. 128–129.

[1]

[2]

[3]

[4]

[א]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[ב]

[13]

[14]

[15]

[16]

[ג]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[17]