סעיף 4

סעיף 4 (באנגלית: Clause IV) מבחינה היסטורית מתייחס לחלק מחוקת מפלגת הלייבור הבריטית מ-1918 שהגדיר את המטרות והערכים של המפלגה. לפני העריכה שלו ב-1995, יישומו היה שנוי במחלוקת במידה ניכרת.

נוסח

הגרסה המקורית של סעיף 4, נוסח על ידי סידני וב בנובמבר 1917 ואומצה על ידי המפלגה ב-1918, נקרא, בחלק 4:

”להבטיח לעובדי הכפיים ולעובדי השכל את מלוא פירות יצרנותם ואת החלוקה השוויונית ביותר האפשרית על בסיס הבעלות המשותפת על אמצעי הייצור, ההפצה והחליפין, ואת המערכת הטובה ביותר הניתנת להשגה של ניהול ושליטה בכל תעשייה ובכל שירות.”

ב-1918 הלאמה נתפסה על ידי מצביעים רבים כאמצעי למודרניזציה. כך למשל, ההלאמה של הרכבות הייתה מדיניות שנתמכה באופן רחב, כיוון שרבים האמינו שתפחית את עודף של חברות רכבת שאינן מתואמות ביניהן.

הנוסח הזה בדרך כלל הובן כקריאה להלאמה של כל הכלכלה, אבל קריאה לעומק של הטקסט מראה שיש עוד הרבה פרשנויות אפשריות. 'בעלות משותפת' יכולה להתייחס לבעלות מוניציפלית, קואופרטיב עובדים או קואופרטיב צרכנים.

בדצמבר 1944 אימצו במפלגת הלייבור את המדיניות של "בעלות ציבורית" וזכו בתמיכה ברורה במדיניות שלהם – ההרס של "ענקי המחסור, זוהמה, מחלות, בורות וחוסר תעסוקה (בטלנות)" – בניצחון בבחירות של אחרי המלחמה שנערכו ב-1945 שהביאו את קלמנט אטלי לשלטון. אולם, למפלגה לא הייתה תוכנית ברורה כיצד הבעלות הציבורית תעצב את הרפורמות שלהם והתנהלו ויכוחים רבים.

ההלאמה הובלה על ידי הרברט מוריסון שהיה לו הניסיון של איחוד האוטובוסים של לונדון ומערכת הרכבת התחתית לתוך מערכת ריכוזית בשנות ה-30. הוא התחיל עם בנק אנגליה באפריל 1946, שבו בעלי המניות קיבלו פיצוי והנגיד וסגן הנגיד מונו מחדש. יתר על כן, ענפים אחרים הלכו בעקבותיו במהירות: התעופה האזרחית ב-1946, והרכבות והתקשורת ב-1947, יחד עם הקמתה של מועצת הפחם הלאומית, שהייתה אחראית לאספקת 90% של צורכי האנרגיה של הממלכה המאוחדת. ב-1946 גם הוקם שירות הבריאות הלאומי אשר נכנס לתוקף ביולי 1948, וב-1948 באה ההלאמה של מסילות הברזל, תעלות, דרכי התובלה והחשמל. ב-1951 תעשיות הברזל, הפלדה והגז גם כן הובאו לידי בעלות ציבורית.

הקרב של גייטסקל

אחרי ההפסד בבחירות הכלליות ב-1959 מנהיג מפלגת הלייבור יו גייטסקל התחיל להאמין שהתנגדות ציבורית להלאמה הובילה לביצועים הנמוכים של המפלגה והודיע כי הוא הציע לתקן את סעיף 4. השמאל נאבק והצליח להביס כל הצעה לשינוי: באופן סמלי, הוחלט לאחר מכן לכלול את חלק 4 של סעיף 4 בכרטיס החבר של מפלגת הלייבור.

המשבר הכלכלי של שנות ה-70, והתבוסה שספגו האיגודים המקצועיים, כמו גם הירידה בהשפעה של המפלגה הקומוניסטית הבריטית, הובילו להתחזקות של חברי מפלגת הלייבור שהתנגדו למרקסיזם.

הקרב של בלייר

ב-1993, לפני שנהיה מנהיג מפלגת הלייבור, טוני בלייר כתב ספרון לאגודה הפביאנית שביקר את הניסוח של סעיף 4 שמבלבל בין מטרות לאמצעים. בלייר קידם תפישה לפיה המדיניות שצריך ליישם כדי להשיג את ערכי הסוציאליזם צריכה להשתנות ("לעבור מודרניזציה"), כדי להתאים לשינויים בחברה. אחרי שנהיה למנהיג הוא הכריז בתום נאומו בוועידה ב-1994 שלמפלגת הלייבור נחוצה הצהרה חדשה של מטרות וערכים, ושהוא ינסח אחת ויציג אותה למפלגה. הגרסה החדשה אומצה בוועידת המיוחדת בפסחא ב-1995 אחרי דיבייט.

נוסח הגרסה החדשה:

”מפלגת הלייבור היא מפלגה דמוקרטית סוציאליסטית. היא מאמינה שבכוח המאמץ המשותף שלנו ניתן להשיג יותר מאשר אנו משיגים לבד, על מנת ליצור לכל אחד מאיתנו את האמצעים לממש את הפוטנציאל האמיתי שלנו וליצור לכולנו קהילה בה כוח, עושר והזדמנות הם בידי הרבים ולא בידי המעטים, ושבה הזכויות מהן אנו נהנים משקפות את החובות שאנו חבים, ובה אנו חיים יחדיו, כבני חורין, ברוח של סולידריות, סובלנות וכבוד הדדי.”

הנטישה של עקרונות ההלאמה של סעיף 4 המקורי ייצגה שבר עם העבר של מפלגת הלייבור ובמיוחד שבר עם מניפסט 1983 ("מכתב ההתאבדות הארוך ביותר בהיסטוריה", כפי שכונה על ידי אחד מחברי הפרלמנט של המפלגה) שבו הוצעה בעלות גדולה אף יותר של המדינה. עם זאת, הסעיף החדש הצהיר, בפעם הראשונה, שמפלגת הלייבור היא מפלגה "סוציאליסטית".

רגע סעיף 4

השינוי של סעיף 4 נתפס על ידי הפרשנים הפוליטיים כרגע מכריע שבו הלייבור הישן הפך ללייבור החדש (ניו לייבור). "רגע סעיף 4" ("Clause Four Moment") של הלייבור נהיה לאחר מכן למטאפורה לכל צורך או צורך נראה לעין של עיצוב חדש מהיסוד של העקרונות או העמדות של מפלגה פוליטית. לפיכך, מודרניסטיים שמרנים טענו שהמפלגה השמרנית חייבת לעבור את "רגע סעיף 4" שלה, לדחות את הבטחות העבר ולהראות, לפחות מבחינה רטורית, שינוי לציבור הבוחרים.

זה הביא לעלייה ברבעים מסוימים במידת הציניות בקרב אלו שראו את "רגע סעיף 4" כלא יותר ממערכה מבוימת שבה המנהיג פועל נגד ופוגע בחברות במפלגתו שלו.

שימושים אחרים

סעיף ארבע היה גם השם של קבוצת קמפיין בתוך הזרוע הסטודנטיאלית של מפלגת הלייבור (כיום "סטודנטי הלייבור"), שהצליחה לסיים את השלטון של המיליטנט ב-1974. עם זאת, הניסיון של סעיף ארבע להתנגד למיליטנט בגוף הצעירים הסוציאליסטיים של מפלגת הלייבור (LPYS) היה כישלון, ובסופו של דבר LPYS התפרק. רבים מהחברים בקבוצה הזו כמו מייק גייפס (חבר פרלמנט מטעם מחוז אילפורד סאות') תמכו בתיקונו של בלייר לסעיף 4.