עמון
בני עמון (בעמונית: 𐤁𐤍𐤏𐤌𐤍 – בנעמן;[1] באשורית: É-am-ma-na[2][3][4][5] או ba-an-am-ma-na[6]) הם עם שמי צפון־מערבי קדום שחי בממלכה הקרויה על שמו בעבר הירדן, שבירתה הייתה רבת עמון, בעיקר בתקופת הברזל.
היסטוריה
עריכה
תיאור העמונים במקרא עד התפלגות ישראל
עריכהבפסוק אחד במקרא ייתכן שיש הפרדה בין "עמון" ל"בני עמון": "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה" (דברי הימים ב', כ', א'); עם זאת, מפסוקים אחרים עולה זהות בין השמות.[7]
המקרא מספר על התקופה הקדומה של בני עמון. בספר בראשית מיוחס לעמונים אב קדמון, "בן עמי" הוא בן בתו הצעירה של לוט מגילוי עריות אתו.[8] בספר במדבר מסופר שישראל הכו את סיחון מארנון עד יבוק עד בני עמון, "כי עז גבול בני עמון".[9] בסיפור הנדודים במדבר, כשהתקרבו בני ישראל לבני עמון, אמר להם יהוה לא לצור עליהם ולא להתגרות בהם, כי ארצם נתונה לצאצאי לוט ולא לישראל;[10] כן מוזכר שבעבר ישבו בהם הרפאים הענקים, להם קראו העמונים "זַמְזֻמִּים", ויהוה הורישם ונתן ארצם לעמונים.[11] מיטת הברזל העצומה של עוג מלך הבשן נמצאה בימי כתיבת ספר דברים, לפי הכתוב, ברבת עמון.[12]
לפי ספר שופטים, עגלון מלך מואב נעזר גם בבני עמון כדי לשעבד את ישראל אליו.[13] לפני הפיכת יפתח לשופט מסופר שבני עמון והפלשתים לחצו את ישראל, ובני עמון אף עברו את הירדן לארצות אפרים, בנימין ובית אפרים;[14] לאחר שגלעד התמנה לראש הצבא הישראלי נגד עמון, הוא שלח למלך שליחים לשאול מדוע באו להילחם נגדו בארצו, ואילו מלך בני עמון השיב שמדובר בארץ בני עמון שישראל לקח בעלותו ממצרים, בין הארנון, היבוק והירדן. יפתח השיב שמדובר בשטחים שנלקחו כדין מהאמורי, והוסיף: "את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש, ואת כל אשר הוריש יהוה אלהינו מפנינו אותו נירש". לאחר מכן נלחם יפתח עמון ניצח והכניע אותם.[15]
על שאול מסופר במקרא שנלחם בנחש העמוני ליד יבש גלעד, המתואר כמתאכזר לתושבי המקום, וניצח ניצחון מוחץ.[16] חלק מהסיפור נשמט מפרק יא בספר שמואל, אולם הוא השתמר בנוסח שנמצא במגילות קומראן[17] וכן אצל יוסף בן מתתיהו.[18][19] בהמשך מסופר שדוד כבש את עמון (כמו גם את כל העמים הסובבים את ישראל).[20] לאחר מכן מוזכר שנחש העמוני דווקא עשה חסד עם דוד, ולכן כשמת, רצה דוד לעשות חסד עם בנו ויורשו חנון, ושלח שליחים לנחמו. כשהגיעו, שרי בני עמון טענו בפני המלך שלא מדובר במנחמים אלא במרגלים שבאו לחקור את העיר במסוה, ולכן חתך את זקניהם ובגדיהם ושלחם חזרה. בני עמון ראו שנעשו שנואים על דוד, ושכרו את ממלכת ארם בית רחוב, ארם צובא ומעכה, ומולם יצא יואב בראש צבא ישראל; לאחר שהביסם, הוציא הדדעזר ארמים מעבר הנהר, ודוד בתגובה אסף את כל ישראל למלחמה בעבר הירדן, ניצח ושעבד את ארם, ומאז פחדו הארמים לעזור לבני עמון במלחמותיהם.[21] לאחר שנה שלח דוד את יואב וישראל להשחית את בני עמון ולצור על רבת עמון, ובמהלך מלחמה זאת התרחש מעשה דוד ובת שבע.[22] לבסוף לכד יואב את "עיר המלך" ו"עיר המים", ויחד עם דוד לכדו את רבת עמון, דוד לקח את עטרת מלך מואב היקרה וחבש אותה, ודש בחריצי ברזל את אדמת עמון.[23] שלמה נישא לנעמה העמונית שהייתה אמו של רחבעם, מלך יהודה.
ימי ההשפעה האשורית
עריכהעל המונולית מכורח מוזכר, בתיאור קרב קרקר, מלך בשם Baʾasa (בעשא[24]) מ"בית רֻחֻֿבִ" (על שם אבי השושלת) העמוני (אף שבניגוד לרוב הופעות השם באכדית, העיצור m איננו מוכפל), שתרם כמה מאות חיילים לברית מלכי הלבנט נגד שלמנאסר השלישי.[25]
לפי המקרא, עוזיהו מלך יהודה (784–757 לפנה"ס) הכניע את העמונים והם שלמו מס לו ולבנו יותם מלך יהודה (757–741 לפנה"ס).
על הכתובת המלכותית המואבית המקוטעת שנמצאה על עמוד מתומן מופיע תיאור מעשיו של אחד ממלכי מואב מהשליש השני או הרבע השלישי של המאה ה־8 לפנה"ס, ביניהם שביית אסירים רבים (כנראה בעקבות ניצחון על בני עמון, שתיאורו לא שרד), בניית שער אדיר בעזרת אותם אסירי בני עמון (במואבית: 𐤁𐤍𐤉𐤏𐤌𐤍 – בניעמן), ובסוף הקטע ששרד מתוארים בני עמון כרואים בחולשתם המדינית מול מואב.[26]
באחת מכתובות תגלת-פלאסר השלישי מוזכר Sanipu מבית עמון כאחד ממלכי הלבנט שהגישו למלך מנחה;[2] מלך זה הוא אולי שנב (בכתב עברי/פיניקי קדום: 𐤔𐤍𐤁[א]), סבו של מקדיש כתובת ירחעזר.[27]
המלך bu-du-DINGIR (בדאל, כלומר בְיד־אל, או פדאל) מארץ בית עמון מוזכר בכתובות סנחריב בין מלכי ארץ אמורו שהגישו לו מנחה.[3] bu-du-DINGIR מוזכר גם כאחד מעשרים ושניים מלכי חֿתִי (בהקשר זה, סוריה הגדולה), עבר הנהר וידננה שאסרחדון כינס ושלח להם להביא לו חומרי בנייה ופסלים גדולים לארמונו בנינוה.[4]
אשורבניפל הזכיר את עַמִנַדבִ מלך בית עמון כאחד מעשרים ושניים מלכי החוף, לב הים והיבשה שהגישו לו מנחה במהלך מסעו הראשון נגד מצרים.[28] בתיאור מסעו התשיעי סיפר איך הצעיד את צבאו נגד קדר, שבגדו בבריתו ופרקו את עולו, ובפיקוד אשור ואשתר הם הביסו את הקדרים בערים באדום, בעיר יַברֻדֻ בבית עמון ובערים במואב.[29]
לאחר האשורים
עריכהלפי המקרא, העמונים השתתפו עם הבבלים במלחמה נגד יהויקים מלך יהודה (609–599 לפנה"ס).[30] אחר חורבן ממלכת יהודה, יזם בעליס מלך בני עמון את רציחת גדליה בן אחיקם ובעקבות כך נחתם הגולל על היישוב היהודי בארץ.
הקיום של יישובים קבועים בחלקים מעמון נפסק באמצע המאה ה-6 לפנה"ס אחרי כיבושם על ידי שבטים מזרחיים ובעיקר הנבטים. אבל אזורים אחרים בעמון הוסיפו להיות מיושבים כמו העיר רבת עמון שלאחר הכיבוש היווני עברה תהליך של התייוונות ושמה שונה לפילדלפיה על שמו של תלמי פילדלפוס.
בפפירוסים של זנון נמצאו כמה אזכורים לעמונים: במכתב אחד מוזכרים העמונים (ביוונית: Ἀμμώνων) שמקרבם נקנתה נערה ונמכרה בפטולמאיס (עכו);[31] במכתב אחר מוזכרת העיר "בירתה/בירטה של העמונים" (ביוונית: Βίρται τῆς Ἀμμανίτιδος), שם התרחשה מכירה של נערה אחרת;[32] כן מופיע במכתבים של זנון[33] ואצל פוליביוס[34] תעתיק יווני לשם העיר "רבּת־עמַנַ". סטפנוס מביזנטיון כתב כי בתחילה נקראה העיר עמַנַ (ביוונית: Ἄμαννα), לאחר מכן עשתרת (ביוונית: אסטרטה), ואז תלמי שינה את שמה ל"פילדלפיה" על שמו.[35]
ככל הנראה בתקופת השלטון היווני מצרי והיווני סורי העם העמוני התייוון בהדרגתיות ונטמע בתרבות ההלניסטית.
מלכי עמון
עריכה
ערך מורחב – מלכי עמון
משילוב המקורות היסטוריים ניתן לשחזר רשימה, מקוטעת יחסית, של מלכי עמון, ובנוגע לחלקם ניתן לזהות שנים בהן ישבו בוודאות על כס המלוכה:[36][37][38]
- נחש, הידוע מהמקרא בלבד, מתוארך למאה ה־10 לפנה"ס.
- חנון בן נחש, הידוע גם הוא מהמקרא בלבד, מתוארך למאה ה־10 לפנה"ס.
- בעשא, הידוע מכתובות שלמנאסר השלישי על קרב קרקר, ידוע שמלך ב־853 לפנה"ס.
- שנב, הוא Sanipu מכתובות תגלת פלאסר, ידוע שמלך ב־734–732 לפנה"ס.
- בדאל/פדאל, הוא Budu-il מכתובות סנחריב ואסרחדון, ידוע שמלך ב־701 לפנה"ס.
- ברכאל, ידוע רק מבולה שנמצאה ונושאת את שמו.
- עמנדב הראשון, הוא Amminadbi מכתובות אשורבניפל, ידוע שמלך ב־667 לפנה"ס.
- עמנדב השני, כנראה נכדו של עמנדב הראשון (או אולי עמנדב הראשון בעצמו), מופיע על כתובת בקבוק תל סיראן.
- הצלאל בן עמנדב השני, מופיע על כתובת בקבוק תל סיראן.
- עמנדב השלישי בן הצלאל, מופיע על כתובת בקבוק תל סיראן.
- בעליס, אולי בנו של עמנדב השלישי, מוזכר בספר ירמיהו, פרק מ', פסוק י"ד, מלך כנראה בסביבות 580 לפנה"ס.
שפה
עריכה- ערך מורחב – עמונית
העמונים היו דוברי עמונית, ניב כנעני שברובו זהה לעברית מקראית, ונכחד עם היעלמותו או היטמעותו של העם העמוני.
הממצא החומרי
עריכה-
ראש פסל אל עמוני, המאה ה־6 לפנה"ס -
פסל עמוני מאבן גיר -
פסל עמוני נקבי -
ארונות קבורה אנתרופואידים (אנ') מרבת עמון, המאות ה־13–7 לפנה"ס -
צלמית צבועה, רבת עמון, תקופת הברזל II -
כלי מזיגה מעוצב כשור, רבת עמון, תקופת הברזל II
.jpg)
בני עמון בהלכה היהודית
עריכהעל היחס בין "עמונים" ל"בני עמון" הסביר הרד"ק בפירושו לפסוק המזכיר את שניהם בנפרד: "'ועמהם מהעמונים' - אמרו במדרש שהם בני שעיר... וקראם: 'עמונים' - כי התנכרו והתחפשו ולבשו בגדי עמונים כדי שלא יכירום בני ישראל... וייתכן לפרש שהיו אומה אחרת נקראו: 'בני עמונים', כי לא נקראו בני עמון עמונים בשום מקום, כי אם: בני עמון, והעמונים היו אומה אחרת, נקראו כן על שם מקומם. וכן בדברי עוזיהו: ”וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ” (דברי הימים ב', כ"ו, ח'). ואפשר שהם המעונים שזכר שם והוא הפוך, והוא הנכון, ושם מקומם: מעון, וכן מצאנו בספר שופטים: ”וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם” (שופטים, י', י"ב).
איסור נישואים עם בני עמון
עריכהאמנם בני עמון יכולים להתגייר, אך התורה מונעת מהם, כמו גם מהמואבים, להתערב בישראל בקשרי נישואים,[39] והסיבה: ”עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ” (דברים, כ"ג, ה').
בספר עזרא ונחמיה, בתחילת ימי בית שני, מסופר על נישואי תערובת רבים עם בני עמים אלו ועל מאבקם העיקש של מנהיגי המתיישבים לסלקם מישראל על פי דין התורה.[40]
אולם, על פי המשנה, איסור החתנות הוא רק עם הגברים שהתגיירו מבני עמון וצאצאיהם הגברים אחריהם, אך אין איסור לשאת עמוניות שהתגיירו או בנות של מתגיירים מבני עמון.[41] דוגמה ידועה למתגיירת מבני עמון שנישאה ליהודי היא נעמה העמונית, אשת שלמה המלך ואימו של רחבעם מלך יהודה. בתלמוד הבבלי מובא דיון נרחב בטעם היתר הנשים מבני עמון ומואב.[42][43]
במשנה מסופר על יהודה גר עמוני שבא לפני חכמים ושאל אם הוא מותר לבוא בקהל ישראל. רבן גמליאל פסק שאסור, על פי דין התורה, אך רבי יהושע התיר לו בטענה ש"כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות" (אף שמאבקם של עזרא ונחמיה היה מאוחר בכ־250 למסע סנחריב בלבנט), וכל הפורש - מהרוב פורש.[44] כלומר, משום שהעמים התערבבו, התבטלו העמים האסורים ברוב של שאר העמים, ולכן, אחרי גיור, הם מותרים כשאר העמים. שיטת רבי יהושע נפסקה להלכה.[45]
איסור דרישת שלומם וטובתם של בני עמון
עריכהלצד איסור הנישואים עם בני עמון ומואב, אסרה התורה גם לדרוש שלומם וטובתם - ”כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם” (דברים, כ"ג, ז').
בעקבות כך, חז"ל מבקרים את דוד המלך על ששלח לנחם את חנון מלך בני עמון על מות אביו, מעשה שתוצאותיו הביאו למלחמות קשות - כל זאת משום שעבר על צו התורה.[46]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- עמון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ביאורים
עריכה- ^ בכתובת מופיעה ה־ב בהשפעה ארמית – 𐡁
הערות שוליים
עריכה- ^ KAI 308
- ^ 1 2 Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III (744–727 BC) and Shalmaneser V (726–722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 122–123
- ^ 1 2 A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 64 (הקטע חוזר גם בעמ' 114, 131, 175 ו־192) וכן A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 183, 188, 238
- ^ 1 2 Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 23–24 (הקטע חוזר גם בעמ' 46)
- ^ Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018, עמ' 116–117, 141–142, 253–254
- ^ H. W. F. Saggs, The Nimrud Letters, 1952–Part II, Iraq 17, 1955, עמ' 134 doi: 10.2307/4241723
- ^ "ויכו את עמון עד חם היום" שמואל א', י"א, א'; "גבל ועמון ועמלק" תהלים, פ"ג, ח'; וכן נחש העמוני (שמואל א', י"א, א') נקרא גם נחש מלך בני עמון (שמואל א', י"ב, י"ב)
- ^ ספר בראשית, פרק י"ט, פסוק ל"ח
- ^ ספר במדבר, פרק כ"א, פסוק כ"ד
- ^ עם זאת, בספר יהושע, פרק י"ג, פסוק כ"ה מוזכרת "חצי ארץ בני עמון" כחלק מנחלת שבט גד
- ^ ספר דברים, פרק ב', פסוקים י"ט–כ"א
- ^ ספר דברים, פרק ג', פסוק י"א
- ^ ספר שופטים, פרק ג', פסוק י"ג
- ^ ספר שופטים, פרק י', פסוקים ז'–ט'
- ^ ספר שופטים, פרק י"א, פסוקים ד'–ל"ג
- ^ ספר שמואל א', פרק י"א (ראו גם שמואל א', י"ד, מ"ז)
- ^ מגילה 4Q51
- ^ קדמוניות היהודים, ספר 6, פרק ה, פסקה א, סעיפים 68–71
- ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך א, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 204
- ^ ספר מלכים ב', פרק ח', פסוקים י"א–י"ב
- ^ ספר שמואל ב', פרק י'
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"א
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוקים כ"ו–ל"א
- ^ שם זה מופיע גם בחרסי חשבון, ראו שמואל אחיטוב, הכתב והמכתב, מוסד ביאליק, 2012, עמ' 363
- ^ A. Kirk Grayson, Assyrian Rulers of the Early First Millennium BC II (858-754 BC), University of Toronto press, 1996, עמ' 23
- ^ שמואל אחיטוב, הכתב והמכתב, מוסד ביאליק, 2012, עמ' 394–398
- ^ שמואל אחיטוב, הכתב והמכתב, מוסד ביאליק, 2012, עמ' 359
- ^ Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018, עמ' 116–117 (הקטע חוזר בעמ' 141–142). יש לציין שחלק זה מהמסע הראשון של אשורבניפל לא מופיע בתיאורי המסע המוקדמים, והוא נוסף לאחר שהמלך ערך מחדש את ספרי שנותיו (על כך ראו בעמ' 107).
- ^ Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018, עמ' 253–254
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ד, פסוק ב'
- ^ מכתב PSI 4.406 מהפפירוסים של זנון, שורה 13–14 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
- ^ מכתב p.cair.zen 1.59003 מהפפירוסים של זנון, שורה 27
- ^ מכתב PSI 6.616 מהפפירוסים של זנון, שורה 27 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
- ^ פוליביוס, היסטוריות, ספר 5
- ^ סטפנוס מביזנטיון, de Urbibus, ערך "פילדלפיה" (ראו במקור היווני עם תרגום ללטינית ובמקור היווני עם תרגום לגרמנית)
- ^ Frank Moore Cross, Notes on the Ammonite Inscription from Tell Sīrān, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1973, עמ' 14–15 doi: 10.2307/1356305
- ^ שמואל אחיטוב, שתי כתובות עמוניות, קתדרה, 1977, עמ' 189, JSTOR 23396546
- ^ Robert Deutsch, "A Royal Ammonite Seal Impression", in: Yitzhak Avishr, Robert Deutsch (eds.), Michael: Historical, Epigarphical and Biblical Studies, Archaeological Center Publications, 1999, pp. 124
- ^ ”לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה', עַד עוֹלָם.” (דברים, כ"ג, ד')
- ^ ספר עזרא, פרק ט'; ספר נחמיה, פרק י"ג
- ^ משנה, מסכת יבמות, פרק ח', משנה ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"ו, עמוד ב'
- ^ איסור בני לוט לבוא בקהל, באתר ספריית אסיף
- ^ משנה, מסכת ידים, פרק ד', משנה ד' (מובא גם בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ח, עמוד א')
- ^ ראה מלבי"ם, ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ג' מדוע לדעתו אין פסיקת רבי יהושע סותרת את המסופר בעזרא ונחמיה.
- ^ ”אף על פי שכתבתי: ”כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום” (דברים, כ', י') - לאלו לא תעשו כן - ”לא תדרוש שלומם וטובתם” (דברים, כ"ג, ז'). את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים - לסוף בא לידי בזיון מלחמות וצרור, ואיזה? - זה דוד: ”ויאמר דוד: אעשה חסד עם חנון בן נחש” (שמואל ב', י', ב'). אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אתה תעבור על דברי?! אני כתבתי: ”לא תדרוש שלומם וטובתם” - ואתה עושה עמם גמילות חסד ?! - ”אל תהי צדיק הרבה!” (קהלת, ז', ט"ז) - שלא יהא אדם מוותר על התורה, וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד - סוף בא לידי בזיון!" - ”ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם” (שמואל ב', י', ד'), ובא לידי מלחמה עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון... מי גרם לדוד כך? - שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקדוש ברוך הוא: ”לא תדרוש שלומם”” (במדבר רבה, פרשה כ"א, פסקה ה')