סוריה הגדולה

סוריה הגדולה או סוריה רבתי (ביוונית: Συρία; בערבית: سوريا الكبرى, בתעתיק מדויק: סוריא אלכברא, נהגה: סוריה אל-כּוּבְּרה; האזור מכונה בערבית גם: بلاد الشام, בלאד א-שאם, "ארץ הצפון") היא חבל ארץ קדום המקביל בקירוב ללבנט. בעת החדשה התפתח רעיון פוליטי בשם זה, פרי אידאולוגיה פן-ערבית, להקמת ישות מדינית ריבונית ערבית אחת בשטח בו נמצאות כיום המדינות סוריה, לבנון, ירדן וישראל. הרעיון לא הבשיל לכלל מציאות. יש המרחיקים את שורשיו עד לשושלת האומאית הראשונה.^[1] מועד הופעתו המודרנית היה במחצית השנייה של המאה ה-19, בווילאייט דמשק,^[2] מחוז שנודע ככר פורה לרעיונות גאופוליטיים.

העת העתיקה

מפת העולם (קטע) על פי הגאוגרף הקדום סטרבו, צוירה על ידי ג'יימס פלייפר, מ-1814

בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, בן המאה ה-5 לפני הספירה, נזכר השם 'סוריה' (Syria) כשמו של אזור במזרח התיכון, שמצלול שמו מזכיר את שמה של אשור ששלטה בנהריים וב"עבר הנהר" כמה מאות שנים לפני כן. הרודוטוס מזכיר שכבר בימיו מתבלבלים בין "סורים", יושבי חבל הארץ הלבנטיני, ל"אשורים", שמשמם נגזר השם "סורים".^[3]

הממלכה הסלאוקית שהתקיימה בין 312 ל-63 לפני הספירה, כללה את שטח סוריה, ומשנת 200 לפנה"ס גם את קוילה-סוריה, ובשיא כוחה הייתה לממלכה הגדולה ביותר בשטחה בעולם ההלניסטי.

הרומאים ניהלו את האזור תחת השם פרובינקיה סוריה. לאחר מרד בר כוכבא ביטל השלטון הרומי את היחידה המנהלתית פרובינקיה יהודה (Iudaea) והקים תחתיה את היחידה המנהלתית פרובינקיה "סוריה פלשתינה" (Syria Palæstina).

ימי הביניים

סוריא (שטח ארם נהריים וארם צובא) הוא שמו ההלכתי^{[דרושה הבהרה]} של שטח בגבולה הצפוני והצפון מזרחי של ארץ ישראל, שנכבש על ידי דוד המלך וסופח על ידו לארץ ישראל. לשטח זה מעמד ביניים מבחינת מצוות התלויות בארץ.

שושלת אומיה הראשונה שלטה בין השנים 661 ל-750 מדמשק בירתה על אימפריה המוסלמית שמרכזה הייתה סוריה רבתי. שלטון בית אומאיה היה מודל לסולטנות הממלוכית, אשר ממרכזה במצרים שלטה בין השנים 1260 ל-1517 בין שאר הפרובינציות שלה גם ב"אָ-שָאם" - סוריה הגדולה, שהשתרעה על שטחי סוריה המודרנית, לבנון, ארץ ישראל וחלקים מעבר הירדן המזרחי.

העת החדשה

התקופה העות'מאנית

מפת האימפריה העות'מאנית (קטע), צוירה בידי ג'יילו הובר, מ-1696

הסולטאן העות'מאני סלים הראשון כבש את אזור סוריה בשנת 1516, לאחר שהביס את הממלוכים בקרב מרג' דאבק שליד חלב שבצפון סוריה, ב-24 באוגוסט 1516. כוחותיו של סלים הראשון המשיכו למצרים ונכנסו לקהיר לאחר שהביסו את הממלוכים בקרב רידנאייה בינואר 1517 והביאו לסיום שלטונם של הממלוכים במצרים. עד שנת 1535 סופחו אזורי סוריה וארץ ישראל לאימפריה העותמאנית.^[4]

בשנים 1832–1840 שלט באזור אבראהים פאשא שעלה ממצרים, עד לסילוקו על ידי העות'מאנים.

עם החדירה המערבית לאזור הלבנט במחצית השנייה של המאה ה-19 חזר השם העתיק 'סוריה' לקדמת הבמה והחליף את "בלאד-א-שאם" (בתרגום מערבית: 'ארץ הצפון', הלבנט)^[2]^[5] שמה של 'סוריה' בעולם המוסלמי. המסר מאחורי לידתו מחדש של השם העתיק הוא שיש לאזור היסטוריה הקודמת להיסטוריה הערבית-מוסלמית, ותפקידו של המערב להחיות עבר זה.^[6]

רעיון סוריה הגדולה

במלחמת העולם הראשונה

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. המזרח התיכון היה לאחת הזירות המרכזיות בין מעצמות המרכז למדינות ההסכמה. בעקבות חלופת המכתבים בין חוסיין בן עלי, השריף של מכה, לסר הנרי מקמהון, הנציב הבריטי העליון במצרים, הקרויים מכתבי חוסיין-מקמהון (מכונים גם: "איגרות מק'-מהון"), במכתבים מתווה השריף חוסיין את גבולותיה של ממלכה ערבית גדולה אחת בתוואי סוריה הגדולה הכוללת את חצי האי ערב (למעט אזור נמל עדן בתימן), עיראק, סוריה (כולל לבנון) וארץ ישראל (פלסטין בלשונו). למעשה, כל שטח שהיה מיושב בערבים באותה תקופה, ואשר לא היה תחת השפעה בריטית, נכלל בגבולות התוכנית הזו. הוכרז בשנת 1916 על המרד הערבי באימפריה העות'מאנית, בהנהגת חוסיין. המרד הערבי החל בחצי האי ערב והתפשט במהרה בקרב החוגים תומכי רעיון הערביזם בסהר הפורה. בנוסף, היו לבניו של השריף חוסיין, פייסל ועבדאללה, קשרים עם קהילות ערביות בדמשק, דבר שעזר לגייס לצבא המרד ערבים קצינים-לשעבר בצבא העות'מאני. קצינים אלה היו בעלי תואר מהאקדמיות הצבאיות העות'מאניות, והם הטמיעו בקרב המורדים את הרעיון שצבא הוא "בית הספר של האומה".^[^{דרוש מקור]} המרד הקשה מאד^[^{דרוש מקור]} על הצבא העות'מאני ותרם לחיזוק הקשר בין הבריטים לערבים.

לאחר המלחמה

ערבים בארץ ישראל מפגינים למען השתייכות אל מדינתו של פייסל, 1919. בשלט כתוב: "פלסטין היא חלק מסוריה".

מחוזות עות'מאניים מרכיבים את הממלכה הערבית של סוריה, באיור להמחשת הצעת פייסל הראשון

בעקבות תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, התפוררה האימפריה העות'מאנית ואת שטחיה במזרח התיכון כבשה בריטניה. הסכם סייקס–פיקו, שנחתם בעצומה של המלחמה בשנת 1916, אפשר לבריטניה ולצרפת להשתלט על סוריה הפנימית ועל לבנון, ולהותיר את השליטה הבריטית בארץ ישראל ובעיראק. בתקופה זו המצב באזור סוריה היה רופס דיו, כך שכל אחד מהצדדים הנאבקים על שליטה באזור יכול היה להטות את המצב לטובתו. כך ניסו להטות את המצב לצידם: צרפת, בריטניה, פייסל, מצדדי הלאומיות הערבית, התנועה הציונית בארץ ישראל, הנוצרים בלבנון ועבדאללה, אחיו של פייסל.

פייסל לא הסכים לחלוקת האזור שנעשתה, לפיה לבנון וארץ ישראל הן חלק נפרד מסוריה הפנימית. פייסל ניסה לגייס תומכים בכל רחבי האזור: מוסלמים וערבים מארץ ישראל, צידון, טריפולי ועוד הצטרפו למסגרות השלטון שהקים פייסל. הפעילים הלאומיים-ערבים הקימו את "המועדון הערבי" (א-נאדי אל-ערבי), שהיו לו סניפים בכל רחבי סוריה הגדולה, ואשר ניסה לארגן את האוכלוסייה לתמיכה בעצמאות סוריה המאוחדת, עם דגש על אופייה הערבי של מדינה זו ועל קשר טוב עם שאר המדינות הערביות.

מדיניותה של התנועה הציונית בארץ ישראל לא שללה מן היסוד רעיון מדינת סוריה-רבתי. היא זיהתה את כוחם של הערבים באזור, ולכן הדגישה כי הציונות אינה שואפת לדחוק את רגליהם של הערבים, וכי מטרותיה שלום. ב-3 בינואר 1919 נחתם "הסכם ויצמן-פייסל", בין פייסל לבין חיים ויצמן, לפיו הבטיח האמיר פייסל, שאם ישלטו הערבים בשטח סוריה הגדולה מסביב לארץ ישראל, תינתן לתנועה הציונית אוטונומיה בארץ ישראל, ויהיה שיתוף פעולה ויחסים טובים בין הממשל הערבי המרכזי לבין האוטונומיה. בתגובה על חתימת ההסכם עם ויצמן, ב-23 בפברואר 1919 הוגשה לפייסל "מחאה מאת תושבי שכם", בה נכתב: "האמיר פייסל יודע היטב, שבפלסטין יושבים מיליון ערבים, הקשורים אל סוריה קשרים הדוקים - היסטוריים, גאוגרפיים, כלכליים - ההופכים אותה [את פלסטין] חלק בלתי נפרד ממנה [מסוריה]... אנו מבקשים מהוד רוממותו, שיתמוך בנו בשאיפותינו ובתקוותינו בדבר אי־הפרדת ארצנו הערבית מסוריה בשום פנים ואופן בהיותה חלק ממנה".^[7] בחודש מרץ 1919, כתב פייסל לשופט היהודי פליקס פרנקפורטר כי "תנועתנו לאומית ולא אימפריאליסטית, ויש מקום בסוריה לשנינו".^[^{דרוש מקור]} פייסל אף טרח להתראיין ולהביע את עמדתו בעיתונות היהודית, שהופצה בין השאר ביישוב הארצישראלי.^[8]

ביולי 1919 התכנס הקונגרס הלאומי הסורי, שהחשיב עצמו כמייצג את כל האוכלוסייה בשטחי סוריה הגדולה. קונגרס זה דרש להקים מדינה מאוחדת בגבולות "בלאד א-שאם" (הלבנט) ובראשה ימלוך פייסל בן חוסיין. הקונגרס התנגד לעמדת המערב לשלוט ולחלק את האזור וכמו כן התנגד לעמדת התנועה הציונית. עם התקרבותן של מעצמות אירופה להסכמים לגבי חלוקת המזרח התיכון, התכנס הקונגרס בשנית וב-8 במרץ 1920 הכריז על עצמאותה של הממלכה הערבית של סוריה והמלכתו של פייסל. אולם מדינתו לא החזיקה מעמד, בשל שליטתו על שטח מאוד מצומצם ובשל תלותו בבריטניה שהתנגדה, יחד עם צרפת, להכרזה.

ביולי 1920 כבשה צרפת את סוריה, גירשה את פייסל מדמשק ובכך שמה קץ לחזון סוריה הערבית המאוחדת תחת שלטונו.

תחת הצרפתים והאנגלים ועד מלחמת העולם הראשונה

מפת המנדט הבריטי בארץ ישראל

בשנת 1921 העניקה בריטניה פיצוי לשני בניו של חוסיין ומנהיגי המרד הערבי, שחשו נבגדים בעקבות גירושו של פייסל מדמשק: פייסל מונה למלך עיראק בגבולות מורחבים, ועבדאללה קיבל לידיו את עבר הירדן, שנוצרה כיש מאין על ידי ניתוקה מהמנדט הבריטי על ארץ ישראל. המלך עבדאללה מעולם לא הסתפק בנחלה המדברית שקיבל מהבריטים, וטען כי "סוריה הגדולה, הטבעית או הגאוגרפית, היא ארץ-הלב הערבית, ושבלי שחרורה לא נשלם 'המרד הערבי'".^[9] אולם עבדאללה היה ריאליסט ופעל בזהירות רבה תוך כדי ניסיון לגייס תומכים מסוריה ומארץ ישראל. הוא לא קיווה לשליטה על כל אזור סוריה הגדולה והסתפק בהרחבת תחומי שלטונו רק צפונה, לעבר סוריה המקוצצת, או לשטחים המיושבים על ידי ערבים בארץ ישראל.

ב-25 באוגוסט 1921^[10] נתכנסה בז'נבה "ועידה סורית-פלסטינית", שנועדה להפעיל לחץ על חבר הלאומים למען עצמאות ערבית במסגרת "סוריה הגדולה".^[11] ב-21 בספטמבר פרסמה ועידה זו גילוי דעת לחבר הלאומים, שהיה בבחינת פשרה בין הסורים והפלסטינים, ובו דרשה הכרה בעצמאות ובשלטון הלאומי של סוריה, לבנון ופלסטין.^[10]

ישנם חוקרים הטוענים, כי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התבטא רעיון סוריה הגדולה כרצון להשתלטות ערבית על ארץ ישראל ועל מפעלי התנועה הציונית. היו היבטים נוספים, אך היעד העיקרי והקשה ביותר להשגה היה ארץ ישראל. הייתה פזילה לכיוון ארץ ישראל לא רק מסוריה-רבתי, ירדן או עיראק, אלא גם ממצרים ומסעודיה.

המדינה הסורית המקוצצת, שקמה בעקבות חלוקת האזור בהסכם סייקס–פיקו, הייתה הבסיס לחזון פייסל לסוריה הגדולה. בשנת 1928 כונסה לראשונה האספה המכוננת בסוריה המנדטורית, וקבעה כי החלוקה שבוצעה באזור לאחר מלחמת העולם הראשונה היא בטלה מעיקרה וכי כל השטחים שנותקו אחד מן השני הם יחידה פוליטית אחת בלתי ניתנת לחלוקה. האספה פוזרה לאחר מכן על ידי הנציב הצרפתי בסוריה. בתקופה זו רבים חשו כי חזון "סוריה הגדולה" הוא חסר סיכוי ולכן הפסיקו לייחס לו חשיבות. חלקם היה מוכן לוותר, לפחות באופן זמני ופורמלי, על דרישתם המיידית לשליטה בכל תחומי סוריה הגדולה ולהסתפק בעצמאות במדינה הסורית המקוצצת, תוך ויתור גם על שטחי סוריה שסופחו ללבנון ב-1920. מגמה זו הובילה לתהליך שסופו היה בחוזה שנחתם ב-1936 בין סוריה וצרפת, שנועד להעניק עצמאות בחסות צרפתית למדינה הסורית.

בשנת 1932 הוקמה בסוריה המפלגה הסורית הסוציאלית-לאומית, בראשותו של אנטון סעאדה, ששיקפה את חוסר שביעות רצונם של הנוצרים, שאינם משתייכים לזרם הקתולי, במזרח התיכון. על פי השקפת עולמה, לכל אורך ההיסטוריה הוכח כי סוריה הגדולה היא ישות גאוגרפית אחת שיש להקים בה מדינה עצמאית אחת. תפישה זו עמדה בניגוד לעמדתה של התנועה הלאומית-ערבית כיוון שהייתה חילונית-טריטוריאלית מובהקת.

במשך כל תקופת חייו של פייסל, ששלט אז בעיראק, לא פעל המלך עבדאללה נמרצות על מנת להגשים את חזונו. הוא ידע שפייסל מנסה לשכנע את הבריטים לאיחוד סוריה-עיראק בראשות ההאשמים. עם מותו של פייסל בשנת 1933, החל עבדאללה לפעול בצורה חיה יותר. הוא הציע לבריטים להקים ממלכה בראשותו בשטחי סוריה כפתרון לאי-היציבות באזור ולסכסוך הציוני-ערבי בארץ ישראל.

מותו של פייסל לא הביא לקץ רעיון "סוריה הגדולה" בעיראק, והיא הפכה, במהלך שנות השלושים, למרכז התנועה הלאומית הפאן-ערבית. ערב מלחמת העולם השנייה גובשה בה תוכנית להקמת פדרציה ערבית בשטחה של סוריה. תוכנית זו הייתה בניגוד לתוכנית הירדנית של עבדאללה ושאפה לנצל את המצב הרופף להגשים את רעיון האחדות הערבית תחת הגמוניה עיראקית.

הסורים במדינה הסורית, שקיבלה עצמאות בשנת 1946, היו צריכים להתמודד עם תוכניות שונות ומגוונות של גורמים מחוץ לסוריה, שהביעו עניין ברעיון הלאומי-ערבי ובהקמת פדרציה ערבית בשטחה של סוריה הגדולה. את השלטון הסורי קיבלו ראשי "הגוש הלאומי" הסורי, והיו להם שתי דרכי פעולה.

דרך הפעולה הראשונה הייתה הגישה לפיה יש לממש את החוזה הסורי-צרפתי, כדי להבטיח את שלמותה של הטריטוריה הסורית. היה חשש בקרב השלטונות הסורים כי כל שינוי בגבולות המדינה ייעשה לרעתה של סוריה. בשל החשש הזה, היה ניסיון להתקרב גם אל הבריטים. ניתן לראות ניסיון התקרבות זה במכתב ששלח אליהו ששון למשה שרת ב-20 במרץ 1938, בו כתב: "ראשי הגוש הלאומי החליטו להתקרב לאנגליה, שכן ראו אותה כמעצמה הקובעת יותר מצרפת והביעו חשש כי אנגליה עלולה להגיע לידי הסכם עם טורקיה וצרפת לחלוקתה של סוריה: החלק הצפוני לטורקיה, החלק הדרומי לעבר-הירדן, והלבנון לצרפת".^[^{דרוש מקור]}

דרך הפעולה השנייה בה נקטו חלק ממנהיגי הגוש הלאומי הייתה מדיניות של פאן-ערביות. מדיניות זו התבטאה, בין היתר, בסיוע ובתמיכה במרד הערבי שפרץ באותה תקופה בארץ ישראל, והייתה לנושא מחלוקת במדיניות הפנים הסורית. הסיוע למרד נתמך על ידי קיצוניים מהאופוזיציה או משולי "הגוש הלאומי".

עם התגברות המתיחות העולמית ערב מלחמת העולם השנייה, נקט "הגוש הלאומי" יותר ויותר במדיניות פאן-ערבית ופחות בתמיכה בבריטניה ובצרפת. הסורים ראו כי לצרפת אין כוונה להעניק לסוריה עצמאות, כדי לא להחליש את עצמה אל מול גרמניה ואיטליה המתחזקות.

במלחמת העולם השנייה ואחריה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה סרבה בריטניה לתמוך בניסיונו של עבדאללה להשתלט על סוריה. היא חששה שהצרפתים יפרשו זאת כניסיון להגדיל את תחומי השפעתה והעדיפה, כמו בעבר, את האינטרס הצרפתי על פני זה הערבי. ביוני 1940 נכנעה צרפת לגרמניה הנאצית ושלטון המנדט היה כפוף לשלטון ממשלת וישי. עבדאללה חש שזו הייתה העת לפעול, ובמיוחד עם עלייתו של וינסטון צ'רצ'יל לשלטון בבריטניה. אולם הבריטים סירבו פעם נוספת לאפשר לעבדאללה להשתלט על סוריה. בחודשים יוני-יולי 1941 השתלטו בריטניה וכוחות "צרפת החופשית" על סוריה, אך שוב העדיפו הבריטים את יחסיהם עם תנועתו של שארל דה גול על פני הערבים.

במשך שנות המלחמה ובשנים שאחריה שימש עבדאללה תפקיד מרכזי בקידום רעיון "סוריה הגדולה". רצונה של עבר הירדן לספח את סוריה נבע בין היתר מהיותה מדינה יציבה עם מרכז שלטוני איתן, מאפיינים שלא היו לסוריה. ההנהגה המדינית בדמשק הייתה על תקן משתתף פאסיבי בתוכניות שונות שיזמו גורמים שונים מחוץ לסוריה.

בשנת 1946 הוכרז על עצמאותה של ירדן, וממשלתה הודיעה כי רעיון "סוריה הגדולה" הוא יסוד חשוב במדיניות החוץ שלה. המלך עבדאללה השקיע מאמצים רבים בעידוד תומכי ההאשמים בסוריה, אך משקלם לא היה משמעותי. עבדאללה הבין שעל מנת לקדם את מטרתו יש להתקדם בשלבים. בשיחתו עם גולדה מאירסון בדצמבר 1947, הייתה הבנה שהחלק הערבי של ארץ ישראל יסופח לממלכתו. תפיסה זו עמדה ביסוד האסטרטגי של צבאו ושל צה"ל במלחמת העצמאות. בתום המלחמה הצליח עבדאללה לספח לירדן את הגדה המערבית, אך מעבר לזה לא הצליח להתקדם. בשנת 1951 נרצח עבדאללה ויורשיו לא ניהלו מדיניות התפשטות לכיוון סוריה.

בין שנות הארבעים והשבעים של המאה העשרים, היה רעיון "סוריה הגדולה" רדום. בשנות השישים השתלטה מפלגת הבעת' על סוריה. בשנים אלה הייתה במפלגה התלהבות רבה לרעיון האחדות הערבית. במרץ 1974 התבטא נשיא סוריה חאפז אל-אסד ברדיו דמשק: "פלסטין איננה אלא חלק של דרום סוריה". כמו כן, בהתבטאויות נוספות בעיתונים שונים אמר אסד כי פלסטין, ירדן ולבנון הן שלוחות של סוריה ויש לאגדם בפדרציה ערבית אחת. מדיניות זו של סוריה באה לידי ביטוי בטיפוח הקשרים עם ירדן וכן בניצול מלחמת האזרחים בלבנון כדי להפוך אותה לשטח חסות סורי.

המדיניות הסורית כיום

רעיון סוריה הגדולה דעך עם השנים וסוריה הכירה בעובדה כי ירדן ו"פלסטין" (סוריה אינה מכירה בישראל באופן רשמי) הן ישויות נפרדות ממנה, אולם ההשתלטות הסורית על לבנון, בשנות ה-80 של המאה העשרים והימצאות כוחות צבאיים סוריים בה עד שנת 2005, מבטאות את המחשבה לפיה לבנון היא חלק מסוריה.^[^{דרוש מקור]}

ראו גם

לקריאה נוספת

איתמר רבינוביץ', "אקדמות ליחסים הבין ערביים: שאלת המונרכיה הסורית בין שתי מלחמות העולם", זמנים, 3, (1980).
יהושע פורת. "גלגוליו של רעיון סוריה הגדולה", סקירה חודשית, יולי 1978, 16-9.
איתמר רבינוביץ, משה מעוז, אמנון כהן ואליהו אילת, ‏דיון: תוכנית סוריה רבתי ושאלת ארץ ישראל שורשים היסטוריים, 1939-1918, קתדרה 7, אפריל 1977, עמ' 118-99
אליעזר טאובר, ‏הסכם בין המפלגה הלאומית הסורית לתנועה הציונית, מרס 1920, קתדרה 97, ספטמבר 2000, עמ' 156-149
Arab Nationalism: Mistaken Identity ,Martin Kramer

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סוריה הגדולה בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ אמנון כהן, ‏סוריה־רבתי – השתלטות על ארץ־ישראל, קתדרה 7 (אפריל 1977), עמ' 111.
^ ¹ ² משה מעוז, ‏סוריה־רבתי: רצון ויכולת, קתדרה 7 (אפריל 1977), עמ' 109–110.
^ הרודוטוס, היסטוריות, 7.63 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
^ Halil İnalcik, An economic and social history of the Ottoman Empire, pp. 20-28
^ Constantin-François Volney, Travels in Syria and Egypt, during the years 1783, 1784, & 1785, Volume 1, p. 201
^ אייל זיסר, סוריה של אסד
^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 325.
^ ראו: דברי האמיר פיצל אל כתב ה"ג'ואיש כרוניקל", קונטרס, ט"ו, ל' תשרי תר"ף, עמ' 21-20.
^ מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 48
^ ¹ ² יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, עמ' 95–99.
^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 476.

[אמנון_כהן-1] אמנון כהן, ‏סוריה־רבתי – השתלטות על ארץ־ישראל, קתדרה 7 (אפריל 1977), עמ' 111.

[מעוז-2] ¹ ² משה מעוז, ‏סוריה־רבתי: רצון ויכולת, קתדרה 7 (אפריל 1977), עמ' 109–110.

[3] הרודוטוס, היסטוריות, 7.63 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)

[4] Halil İnalcik, An economic and social history of the Ottoman Empire, pp. 20-28

[5] Constantin-François Volney, Travels in Syria and Egypt, during the years 1783, 1784, & 1785, Volume 1, p. 201

[6] אייל זיסר, סוריה של אסד

[7] חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 325.

[8] ראו: דברי האמיר פיצל אל כתב ה"ג'ואיש כרוניקל", קונטרס, ט"ו, ל' תשרי תר"ף, עמ' 21-20.

[9] מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 48

[פורת_95-10] ¹ ² יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, עמ' 95–99.

[11] חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 476.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]