עקרונות יסוד (משפט)
| ערך ללא מקורות | |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתוב כמו מאמר, חוסר הגדרה ברורה, הערך דן במשפט בישראל ובכלל. | |
עקרונות יסוד הם האלמנטים היסודיים, האמנה העומדת בלִיבה של צורת חיים משותפת של אנשים (כגון: חברה, תאגיד עסקי, קיבוץ, מושב וכדומה), והן עומדות כאכסיומות המעצבות את הבסיס הערכי, החברתי, המשפטי, הכלכלי, והתרבותי של הקבוצה. ערך זה עוסק בעקרונות היסוד של השיטה המשפטית בכלל ושיטת המשפט הישראלית בפרט.
עקרונות יסוד וחוקה
עריכהבשיטות משפט רבות בעולם קיימת חוקה (כגון: חוקת ארצות הברית, החוקה של דרום אפריקה, חוקת גרמניה, ועוד), המאגדת את עקרונות היסוד של אותה שיטה משפטית, ועומדת בראש הסולם הנורמטיבי של הדין.
בישראל טרם נחקקה חוקה. לאחר הקמת המדינה, נמנעה הכנסת מלחוקק חוקה, שתעמוד בראש ההיררכיה הנורמטיבית, מעל החוקים הרגילים, ותאגד את עקרונות היסוד של השיטה המשפטית הישראלית, וזאת בשל חילוקי דעות עקרוניים ופערים רחבים מאוד בין קבוצות שונות באוכלוסייה שנבעו בין השאר בשל היות החברה הישראלית מורכבת מקיבוץ של גלויות שונות.
במקום זאת, החליטה הכנסת לפעול בדרך של חקיקה מדורגת, קרי חקיקת חוקי יסוד, שלכשתושלם חקיקתם, תאוגד מהם חוקתה של מדינת ישראל.
ההיזקקות לעקרונות יסוד
עריכהבמובן המשפטי, נדרשים ל"עקרונות היסוד של השיטה" במספר מצבים טיפוסיים:
- מקום שישנה הוראת דין (חוק רגיל, תקנה, חוק עזר, הוראה, צו) אשר סותרת או אינה מתיישבת עם עקרונות יסוד מוכרים בשיטת המשפט והמשטר;
- מקום שנדרשת פרשנות לחקיקה ישראלית לאור עקרונות יסוד של השיטה, בין היתר, אלה העולים מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק;
- מקום שעולה שאלה משפטית שאין לה פתרון בחוק בפסיקה או בדרך היקש (ראו ערך: חוק יסודות המשפט).
בתורת המשפט הישראלית קיים מדרג נורמטיבי בקשר לדין (שהוא שם כללי לכלל סוגי הוראות חוק ופסיקה), לפיו סדר להכפיפות היא:
1. חוקי-היסוד עומדים במדרג הנורמטיבי הגבוה ביותר;
2. חוקים "רגילים" של הכנסת; כפופים לחוקי היסוד ובמדרג נורמטיבי נמוך יותר.
3. חקיקת המשנה למיניה של הרשות המבצעת או הרשות המקומית (תקנות, חוקי עזר, צווים ועוד); כפופה לחוקי הכנסת.
4. פסיקת בתי המשפט. בתוך הפסיקה יש להבדיל בין פסיקה של בית המשפט העליון אשר מהווה תקדים המחייב את כל בתי המשפט מתחתיו ואת רשויות המדינה האחרות לבין פסיקת בתי המשפט המחוזיים והשלום שרק מנחה את בתי המשפט האחרים מתחתם או באותו מדרג (ראו גם: חוק יסודות המשפט).
בהיעדר חוקה בישראל, עולות שאלות בדבר הכרה ב'עקרונות יסוד', המקור להם, מעמדם ביחס לדין וכדומה.
כך למשל, לאחר קום המדינה לא הוסדרו בחוק עקרונות המקובלים במשטר דמוקרטי, כגון: עקרון השוויון, חופש הביטוי, חופש ההפגנה ועוד. בסדרה ארוכה של פסקי דין הכיר בית המשפט העליון ב'זכויות-יסוד-שאינן-עלי-ספר', תוך שהוא משתמש במקורות משפטיים שונים. במסגרת זו היה על בית המשפט, בצד ההכרה בעקרונות-יסוד, אף לנסח את 'נוסחאות האיזון' שיש לנקוט בין עקרונות-יסוד מתנגשים, ובין עקרונות יסוד והוראות דין. כך, הכיר בית המשפט העליון בעקרון חופש הביטוי כחלק מ'שיטתנו המשפטית', הגם שאינו מצוי בדין, עוד בסמוך לקום המדינה, וקבע כי זו מקודשת עד כדי כך שרק ודאות קרובה לוודאי לפגיעה בסדר הציבורי תביא לנסיגתה מפני ערכים אחרים (הלכת קול העם). באופן דומה הכיר בית המשפט העליון כבר בראשית ימי המדינה ולפני חקיקת חוק היסוד, בעיקרון של חופש העיסוק (בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה).
המקור לשאיבת עקרונות יסוד למשפט הישראלי
עריכהבשאלה העקרונית מהם המקורות הראויים לעקרונות היסוד של השיטה ישנה מחלוקת גדולה בבית המשפט העליון, (ראו ערך: חוק יסודות המשפט). היו שסברו כי המקור לשאיבת עקרונות היסוד יהיה על דרך ההקש מ'שיטות משטר דומות לשלנו במשפחת העמים הנאורה' ולעומתם היו שטענו בעד הפניה למשפט העברי בהשענם על צביונה היסודי של המדינה כמדינה יהודית. הראשונים נתלו, בין השאר, במגילת העצמאות, בה ראו את כוונת מייסדי המדינה להקים מדינה חילונית-יהודית-דמוקרטית, המבקשת לחיות במשפט העמים הנאורים.[דרושה הבהרה] האחרונים הדגישו את אופייה היהודי של מדינת ישראל אשר מופיע במפורש במגילת העצמאות ועל כן ראו את המשפט העברי כמקור העדיף לערכי היסוד שלה, ובין היתר הצביעו על חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980 (אשר ביטל את ההיזקקות לסימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל ששימש "צינור-ייבוא" לאימוץ משפט מנדטורי מקום שבמשפט הארץ חלה לאקונה), בו נקבע כי במקרים של חסר משפטי בחוק, בתקנות או בפסיקה, יפנו בתי המשפט "לעקרונות הצדק והיושר של מורשת ישראל". מחלוקת זו בדבר הגישה הראויה לשאיבת עקרונות היסוד לשיטה המשפטית עודנה מתקיימת, דבר שלא פעם מוביל לשוני מהותי בתוצאה המשפטית במקרים שונים.
מעמדם של עקרונות היסוד במשפט הישראלי
עריכהשאלת מעמדם של עקרונות-היסוד ביחס לדין החרות עלתה לא פעם בהקשר פרשנות הוראת חוק או תקנה, שנגדה או סתרה, במלואה או בחלקה, עקרונות יסוד מוכרים בשיטת משטר דמוקרטי.
דומה, כי הגישה השלטת - כפי שגם אומצה בחוקי היסוד משנת 1992 - שקנתה לה אחיזה בפסיקה, היא כי עקרונות יסוד משמשים את בית המשפט בפירוש חוקי הכנסת, ועדיפה פרשנות המקיימת אותם על זו הדוחה/מבטלת/מצמצמת אותם.
שאלה אחרת התעוררה בקשר לעדיפותם הנורמטיבית של עקרונות היסוד ומשמעותם. באין מעמד של חוקה לעקרונות-היסוד, לא היה בכוחם לדחות/ לבטל חוק רגיל. השאלה הוחרפה בשנת 1992 עת נחקקו שני חוקי-יסוד חשובים, חוק יסוד: חופש העיסוק, וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. היו שכינו זאת "מהפכה חוקתית" של ממש. במסגרת חוקי-יסוד אלה עוגנו במעמד-חוקתי חלק מזכויות האדם היסודיות במדינת ישראל. בהתאם לחוקים אלה הוכרו זכויות יסוד כגון: חופש העיסוק, חופש ההעסקה, הזכות לכבוד, זכות הקניין ועוד. בתי המשפט אף קראו לתוך חוקי-יסוד אלה זכויות יסוד נוספות שבליבת הזכויות.
ברם, מכוח הוראת הפתיחה של חוקי-יסוד אלה, מטרתם העיקרית לבסס את אופייה של המדינה כמדינה "יהודית ודמוקרטית", אי לכך נותרה על מכונה הפלוגתא-הרבתי למתח הרב שבין המונחים "יהודית" ו"דמוקרטית" הנ"ל. בהתאם להוראה אחרת בחוקי-היסוד הוטלה החובה הכללית על הכול -לרבות רשויות המדינה ואורגניה - לכבד זכויות יסוד אלה. כך הועלו עקרונות יסוד מוכרים לדרגה של הוראות חוקתיות, לאורם נצטוו בתי המשפט לפרש חוקים קיימים של הכנסת.
כוחן העיקרי של זכויות היסוד נובע מ'פסקת ההגבלה' (סעיף 8), המצויה בשני חוקי היסוד, אשר קובעת כי אין לפגוע בזכויות-יסוד מכוח של שני חוקים אלה אלא בחוק של הכנסת, ההולם את ערכי המדינה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. בפסיקת בתי המשפט נקבעו מבחנים לגבי "המידתיות" הנדרשת. כך נקבעה היררכיית תוקפן החוקתי, ונוסחת האיזון לפגיעה בזכויות יסוד אלה. שאלת עדיפותם של זכויות היסוד מכוח חוקי היסוד עלתה במלוא חריפותה, שעה שהכנסת חוקקה הוראות חוק מאוחרות, שסתרו או נגדו, חזיתית, את העקרונות והזכויות הנובעות מחוקי היסוד - וכי אז נחלקו הדעות אם לבית המשפט, ולאיזו ערכאה, הסמכות להצהיר על בטלות החוק של הכנסת. מספר פעמים הצהיר, בית המשפט העליון, מכוח חוקי היסוד של הכנסת, על בטלות סעיפים בחוקים רגילים שסתרו את חוקי היסוד. במקרה אחד לפחות, עשתה כן גם ערכאה נמוכה יותר (גם בשיטות משפט דמוקרטיות אחרות מקובל כי בית המשפט העליון שבמדינה מוסמך להצהיר על בטלות חוקים הסותרים את החוקה).
עקרונות וזכויות יסוד שטרם הוכרו במשפט הישראלי
עריכהיש עקרונות יסוד וזכויות אדם שהוכרו במדינות העולם, בין היתר, כחלק ממגילת האומות המאוחדות או מכוח אמנות בינלאומיות וכיוצא בזה. לגבי חלקם, נטושה מחלוקת בישראל, האם ראוי להכיר בהן בגדרי עקרונות יסוד של השיטה שאינם כתובים עלי ספר, או בגדרי חוקי-היסוד הקיימים, או שמא יש לחוקק חוקי-יסוד ייחודיים-נוספים בעניינם, שיהלמו את אופייה המיוחד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כך למשל, טרם הוכרו בחוק זכויות-יסוד משפטיות, חברתיות וכלכליות (ראו למשל: חזקת החפות מפשע, הצעת חוק-יסוד:זכויות במשפט, ועוד). אם כי לאחרונה (2006), למשל, הוכרה הזכות לקיום מינימלי בכבוד בפסיקת בית המשפט העליון כחלק מה'זכות לכבוד'. זכויות "יסוד" אלה לכדי מעמד חוק-יסוד לא הגיעו. עם זאת, מקובל בבתי המשפט לפרש את חוקי הכנסת לאורם.
חרף הוויכוחים סביב תכולתו של המושג "עקרונות היסוד של השיטה" אין ויכוח על ההזדקקות לו. עמד על כך השופט אהרן ברק:
תהא תכליתו הספציפית של כל דבר חקיקה אשר תהא, חזקה היא, כי תכליתו הכללית היא להגשים את עקרונות היסוד של השיטה.
— בג"ץ 693/91 ד"ר מיכל אפרת נגד הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, ניתן ב-29.3.93
ממשיכה בדרך זו נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, באומרה:
מקובל עלינו העיקרון כי יש לפרש כל דבר חקיקה בדרך שתעלה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של השיטה, שהרי התכלית הכללית של כל דבר חקיקה היא לשרת את הערכים היסודיים והאינטרסים הבסיסיים של החברה.
קישורים חיצוניים
עריכה |
לערכים, תחומים ומושגים נוספים ראו פורטל חוק ומשפט. |