פולין בונפרטה

פולין בונפרטה
Pauline Bonaparte
לידה	20 באוקטובר 1780; אז'אקסיו, צרפת
פטירה	9 ביוני 1825 (בגיל 44); פירנצה, הדוכסות הגדולה של טוסקנה
מדינה	צרפת
מקום קבורה	בזיליקת סנטה מריה מג'ורה
השקפה דתית	הכנסייה הקתולית
בן או בת זוג	קמילו בורגזה, הנסיך השישי מסולמונה (28 באוגוסט 1803–?); ; שרל לקלרק (14 ביוני 1797–?) אוגוסט דה פורבן; ; Felice Blangini ;
חתימה

פולין בונפרטה (במקור: מאריה פאולה/מארי פולין, בצרפתית: Pauline Bonaparte; אוקטובר 1780-יוני 1825) הייתה אשת אצולה איטלקית, הדוכסית הריבונית הראשונה מגואסטלה באיטליה, נסיכת הקיסרות הצרפתית ונסיכה דרך נישואין של סולמונה ורוסו. אחותו של נפוליאון בונפרטה ואשתו של שארל לקלרק, גנרל צרפתי, שנפטר בשנת 1802. מאוחר יותר התחתנה עם קמילו בורגזה, הנסיך השישי מסולמונה.

ילדות מוקדמת

פולין או מריה פאולה בונפרטה, הילדה השישית של לטיציה רמולינו וקרלו בואונפרטה, נציגיה של קורסיקה בחצר המלך לואי השישה עשר, מלך צרפת, נולדה ב־20 באוקטובר 1780 באז'אקסיו, קורסיקה.^[1] בילדותה היא הייתה ידועה בכינוי "פאולטה", ומשפחתה אימצה במהרה צורה צרפתית לשם משפחתם, בונפרטה. לא הרבה ידוע על ילדותה, מעבר לעובדה שהיא לא קיבלה השכלה רשמית.^[2] בעקבות מותו של אבי המשפחה קרלו בשנת 1785, נקלעה המשפחה לעוני.

אחיה לוסיאן בונפרטה, העיר הערות חתרניות בסניף המקומי של המועדון היעקוביני בקיץ 1793, מה שאילץ את המשפחה לברוח ליבשת. במהלך התקופה בה שהתה המשפחה על היבשת פולין נעשתה ידועה בשם הפרטי "פאולט".

ההכנסה שהרוויחה המשפחה מהכרמים שלהם ומהחזקות אחרות שהיו ברשותם בקורסיקה, נקטעה כמעט כולה על ידי הכיבוש האנגלי.^[3]^{[דרושה הבהרה]} הקיום שלהם הפך לקשה עד כדי כך שעל פי הדיווחים, נשות משפחת בונפרטה נהגו לכבס בגדים בתשלום.^[4] ללא קשר לכך, כמו פליטים קורסיקאים אחרים לאחר הפלישה האנגלית, גם הם קיבלו קצבה מהממשלה. מהמקום אליו היגרו בתחילה - טולון, הם עברו למרסיי, שם הגנרל נפוליאון בונפרטה, אחיה הבכור, הציג את פולין בפני לואי-מארי סטניסלס פררון, הפרוקונסול של מרסיי.^[5] הוא התכוון להביא לכך שהזוג יינשא, אך לטיציה, אם המשפחה, התנגדה לכך.

למרות העובדה שפולין אהבה את סטניסלס, נפוליאון החליט להשיא אותה לגנרל צ'ארלס לקלרק במילאנו שהייתה אז כבושה על ידי צרפת, ב־14 ביוני 1797.^[6] נפוליאון חזר לפריז והאציל על גיסו את משרד מפקד הצבא הצרפתי באיטליה.^[7]

פולין ילדה בן בשם דרמיד-לואי נפוליאון ב־20 באפריל 1798.^[8] לרגל חגיגות הולדת הבן, רכש הגנרל לקלרק נכס מחוץ לנובלארה בשווי של 160,000 פרנק צרפתי.^[9] בעקבות בעיות בריאות, לקלרק התפטר מתפקידו הצבאי באוקטובר של אותה השנה והוא הועבר לפריז. עם הגעתו לשם לקלרק הועבר שוב, הפעם לבריטני. פולין נשארה בפריז עם דרמיד.^[10] לור דה פרמונד, מי שתהיה בעתיד הדוכסית מאברנטס ואמה קיבלו את פני פולין בסלון שלהם ברחוב סן קרואה.^[11] נפוליאון תפס את השלטון בהפיכת 18 בברימר בנובמבר 1799: הוא הדיח את הדירקטוריון והכריז על עצמו כקונסול הראשון ובתפקידו זה היה, למעשה, שליט יחיד לאחר ההפיכה.^[12]

סן דומנג

החצי המערבי של האי היספניולה (האיטי המודרנית) היה מושבה צרפתית בשם „סן דומנג״ מאז 1697, אך בשנת 1791 מרד. נפוליאון רצה להחזיר לאי את הסמכות הצרפתית, ושלח לשם כוח בראשות לקלרק, שונה אותו לנגיד הכללי של המושבה.^[13] לקלרק, דרמיד ופולין יצאו למושבה מברסט בצרפת ב-14 בדצמבר 1801.^[14] הצי של לקלרק הסתכם ב־74 ספינות. לאחר מסע של 45 יום הגיע הצי לעיר הנמל בהאיטי, קאפ-האיטיין.^[15] המושל הכללי הורה לגנרל הנרי כריסטוף, שפיקד על כוח של 5,000 חיילים, להתפטר מהסמכות הצרפתית^{[דרושה הבהרה]}.^[16] לאחר שכל ניסיונות הפיוס נכשלו, תקף לקלרק את העיירה בחסות החושך. כריסטוף הגיב וקירקע את לה קאפ על האדמה.^[17] פולין נותרה בינתיים על סיפון ספינת הדגל עם בנם דרמיד. לטענת לקלרק, במכתב מיום 5 במרץ לנפוליאון, "האירועים הרי האסון שהיא [פולין] מצאה את עצמה בקירבם התישו אותה כל כך עד כדי כך שהיא נהייתה חולה" .^[18] בחודש מאי לקלרק הצליח לגייס תמיכה בדרישתו להכניע את מנהיג המורדים, טוסן לוברטיר. עם זאת, החגיגות דוכאו בעקבות התפשטות של מגפת הקדחת הצהובה. 25 גנרלים ו-25,000 חיילים מתו מהמחלה.^[19] לקלרק התחייב בתחילה כי העבדות, שבוטלה על ידי הרפובליקה שבשליטת היעקובינים בשנת 1794, תישאר אסורה; עם זאת, התושבים הילידים^{[דרושה הבהרה]} נשבו ביחד עם הרוח של הקמה מחדש של מושבה צרפתית אחרת, גוואדלופ השכנה, ביולי של אותה השנה.^[20] ממשלת צרפת הכריזה על ביטול העבדות בחודש מאי. כתוצאה מכך התושבים הילידים בסן דומנג תכננו התקוממות ב-16 בספטמבר.^[21] חיילים שחורים בצבאו של לקלרק ערקו למפקדיהם הישנים, ולמושל הכללי היו רק כ-2000 חיילים מול 10,000 בצבא המורדים.^[22] לקלרק, מחשש לשלומה של פולין, נתן הוראה מפורשת להרחיק את פולין מסן דומנג בהתראה של רגע,^[23] אך אמצעי הזהירות האלו הוכיחו את עצמם כמיותרים כאשר לקלרק הביס את המורדים.

תנאי האקלים החלו לתת את אותותיהם על בריאותה של פולין. היא כבר לא יכלה ללכת והייתה נאלצת לשהות בשכיבה במשך כמה שעות ביום.^[24] גם היא וגם דרמיד סבלו מהתקפים בעקבות הקדחת הצהובה.^[25]

עם זאת, היא מצאה לעצמה זמן למאהבים רבים, כולל כמה שנמנו על החיילים של בעלה, ופיתחה מוניטין של "התהוללות מופקרת".^[26]

לקלרק ניסה לשכנע את פולין לחזור לפריז באוגוסט.^[27] היא הסכימה בתנאי ש"הוא [לקלרק] ... יתן לי 100,000 פרנק. " כאשר המושל-הכללי סירב, היא בחרה להישאר בסן דומנג; בהתחשב בכך שלא כמו בפריז, "הנה, אני מולכת כמו ג'וזפין [אשתו של נפוליאון]; אני ממשיכה להחזיק במקום הראשון."^[28]

כדי להעסיק את עצמה, ריכזה אוסף של צמחייה מקומית והקימה גן חיות, שאוכלס על ידי בעלי חיים מקומיים.^[28]

ב־22 באוקטובר 1802, חלה לקלרק. רופא מבית החולים הצבאי בלה-קאפ איבחן אותו עם חום "שנגרם בגלל הקשיים הגופניים והמנטליים מהם סבל." הביוגרף פלורה פרייזר מאמין שהתסמינים שלו התאימו לסימפטומים המאפיינים את מחלת הקדחת הצהובה.^[29]

לקלרק נפטר ב־1 בנובמבר. שבעה ימים לאחר מכן העבירו פולין ודרמיד את שרידיו בחופזה לצרפת היבשתית.

הנסיכה בורגזה

דיוקן מאת פראנסואה קינסון (אנ'),‏ 1808

"פולין בונפרטה כונוס המנצחת" מאת אנטוניו קנובה, 1805–1809

פולין בורגזה מאת תומאס קמפבל באחוזת צ'טסוורת

פולין הגיעה למפרץ טולון ב־1 בינואר 1803. באותו יום היא כתבה לנפוליאון: "הבאתי איתי את שרידי לקלרק המסכן שלי. ממני פולין המסכנה, שהיא באמת לא מרוצה" .^[30]

ב־11 בפברואר היא הגיעה לעיר הבירה, שם סידר עבורה נפוליאון אפשרות להתארח אצל אחיהם ז'וזף בונפרטה.^[31] לפי השמועה הפריזאית פולין לקחה עימה בסתר זהב ותכשיטים מהעמים הילידים בסנטו-דומינגו והביאה איתה את האוצרות האלו בסרקופג של לקלרק, אך בפועל זה לא היה המקרה.^[32] היא ירשה מלקלרק 700,000 פרנק בהון נזיל ונכסים.^[33]

כאשר התעייפה מהשהות אצל אחיה ז'וזף, פולין המשיכה ברכישה של מלון צ'רוסט מהדוכסית, שלה היה המלון שייך. היא התוודתה בפני חבר שהיא "משועממת" מקוד ההתנהגות המקובל בתקופת-אבל שתואר בקוד האזרחי של הקונסול הראשון, קוד שאילץ את פולין לסגת מהחברה הפריזאית, שלפני תקופתה בסנטו-דומינגו עמדה במרכזה.^[34] נפוליאון לא ייחל שפולין תישאר לא-נשואה לאורך זמן; הוא ניסה - אך לא הצליח - להביא לכך שהיא תתארס לדוכס לודי וסגן נשיא הרפובליקה הנפוליאונית של איטליה, פרנצ'סקו מלצי ד'אריל. שליחו של האפיפיור פיוס השביעי, ג'ובאני בטיסטה קפררה, הציע את קמילו בורגזה, הנסיך השישי מסולמונה, אציל רומאי מבית בורגזה.^[35] הקונסול הראשון האמין שהאיחוד יבסס את הקשרים עם איטליה הכבושה בידי צרפת, שם הייתה נפוצה עוינות כלפי העם הכובש.^[36] זה, בשילוב עם לחץ מצד אחיה ז'וזף ולוסיאן, גרמו לה להינשא לו. חוזה הנישואין הביא לקמילו נדוניה של כ־500,000 פרנק; לפולין הנישואין העניקו תכשיטים בשווי 300,000 פרנק ושימוש ביהלומי משפחת בורגזה.^[37] ב־28 באוגוסט 1803 הם נישאו על ידי קפררה, אך ללא ידיעתו של נפוליאון, שביקש חתונה בנובמבר למען פרוטוקול האבלות. לאחר שגילה נפוליאון את הרמאות של פולין, הוא סירב להכיר בתואר החדש שלה: "בבקשה הביני, גברתי, שאין נסיכה במקום שבו אני נמצא." בנובמבר נערך טקס אזרחי לאישור הנישואין. עם זאת, פולין המשיכה ביחסי אהבים מחוץ לנישואים, כולל רומן עם הרוזן אוגוסט דה פורבן ^[38] ועם המלחין והכנר האיטלקי, ניקולו פאגאניני.^[26]

קמילו, פולין ודרמיד הגיעו לרומא ב־14 בנובמבר. פולין, שהייתה כבר להוטה ללמוד כיצד להתנהג בחברה הרומית, קיבלה שיעורים בהליכה ובריקודים.^[39] הביוגרף ויליאם קרלטון מציע כי: פולין - פשוטת-עם מקורסיקה - לעולם לא הייתה עושה שידוך עם אדם שנעלה מעליה כל כך, ללא מעמדו של נפוליאון.^[40] אהבתה הראשונית של פולין כלפי קמילו התחלפה עד מהרה ברגשות שנאה.^[41] בנה דרמיד, שהיה תמיד ילד עדין ורגיש, נפטר ב־14 באוגוסט 1804 בוילה אלדוברנדיני בפרסקאטי, לאחר מחלת קדחת קשה ועוויתות שתקפו אותו. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1807, הועברו שרידיו ליד אלה של אביו בשטח הפארק של שאטו דה מונטגוברט.^[42]

לאחר נפילתו של נפוליאון

בשנת 1806, נפוליאון הפך את אחותו לנסיכה הריבונית והדוכסית מגואסטלה; עם זאת, עד מהרה פולין מכרה את הדוכסות לפארמה עבור שישה מיליון פרנק, תוך שמירה על תואר הנסיכה מגואסטלה בלבד. פולין נקלעה לנידוי זמני של אחיה בגלל עוינותה כלפי אשתו השנייה, הקיסרית מארי לואיז, דוכסית פארמה, אך כאשר אבד הונו של נפוליאון, פולין הוכיחה נאמנות יותר מכל אחיותיו ואחיו האחרים.

עם נפילתו של נפוליאון, מכרה פולין את כל נכסיה ועברה לאי אלבה, תוך שהיא משתמשת בכסף שהרוויחה כדי לשפר את מצבו של נפוליאון. היא הייתה האחות היחידה מבית משפחת בונפרטה שביקרה אצל אחיה במהלך גלותו באלבה. ביתה בפריז, Hôtel de Charost, נמכר לממשלת בריטניה ושימש את הדוכס מוולינגטון כמקום מגוריו הרשמי במהלך כהונתו כשגריר בריטניה בצרפת. כיום הבית הוא עדיין ביתו של השגריר הבריטי.

לאחר קרב ווטרלו עברה פולין לרומא, שם היא נהנתה מההגנה של האפיפיור פיוס השביעי (שהיה בעבר אסיר של אחיה), וכך גם אימה לטיציה, (אז בארמון שבכיכר ונציה) ובני משפחת בונפארטה אחרים. פולין התגוררה בוילה בסמוך לשער פיה שנקראה "וילה פולינה" על שמה וקישטה אותה בסגנון מצרי שהיא אהבה. בעלה, קמילו, עבר להתגורר בפירנצה כדי להתרחק ממנה וניהל מערכת יחסים בת עשר שנים עם פילגש, אך למרות זאת פולין שכנעה את האפיפיור לדבר עם הנסיך כדי שיחזור אליה, מה שקרה רק שלושה חודשים לפני מותם של בני הזוג משחפת ריאתית באזור פלאצו בורגזה.^[43]^[26]

בריאות

פולין הייתה במצב בריאותי שברירי בחלק ניכר מחייה, ככל הנראה כתוצאה מדלקת החצוצרה.^[44] היא נפטרה ב־9 ביוני 1825, בגיל ארבעים וארבע בפלאצו בורגזה.

סיבת המוות הרשמית הוגדרה כ"גידול בבטן"^[45] אך ייתכן שסיבת המוות הייתה שחפת ריאתית.^[46]

שושלת

נפוליאון הראשון

מריה-אנה אליזה

מריה אנונסיאטה קרולינה

ז'רום

נפוליאון השני

נפוליאון השלישי

ביבליוגרפיה

פרייזר, פלורה: ונוס של האימפריה: חייה של פולין בונפרטה, ג'ון מוריי, 2009, לונדון, מסת"ב 978-0-7195-6110-8
קרלטון, WNC: פולין: האחות המועדפת על נפוליאון, ת'ורנטון בוטרוורת', 1931, לונדון (שימוש מראש ב-ISBN)
דיקסון, פירסון (1958): הצופר הנוצץ: זיכרונות סודיים של בית המשפט ליוסטיניאנוס

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פולין בונפרטה בוויקישיתוף

מיני ביוגרפיה על נפוליאון בונפרטה באתר thoughtco.com (באנגלית)
אוסף ספנסר נפוליאניקה בספריית ניוברי
פולין בונפרטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פולין בונפרטה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ פרייזר
^ פרייזר, עמׁ’ 5
^ פרייזר, עמ’ 9
^ פרייזר, עמ’ 10
^ פרייזר, עמ’ 7
^ פרייזר, עמ’ 25
^ פרייזר, עמ’ 27
^ פרייזר, עמ’ 28
^ פרייזר, עמ’ 29
^ פרייזר, עמ’ 30
^ פרייזר, עמ’ 34
^ פרייזר, עמ’ 41
^ קרלטון, עמ’ 63
^ קרלטון, עמ’ 71
^ קרלטון, עמ’ 73
^ פרייזר, עמ’ 61
^ פרייזר, עמ’ 62
^ פרייזר, עמ’ 63
^ קרלטון, עמ’ 73–74
^ קרלטון, עמ’ 74
^ פרייזר, עמ’ 79
^ פרייזר, עמ’ 79-80
^ קרלטון, עמ’ 77
^ קרלטון, עמ’ 84
^ פרייזר, עמ’ 75
^ ¹ ² ³ Laura Thompson, ‏Venus of Empire: the Life of Pauline Bonaparte by Flora Fraser, The Telegraph, 22 May 2009
^ פרייזר, עמ’ 77–78
^ ¹ ² קרלטון, עמ’ 76
^ פרייזר, עמ’ 83
^ קרלטון, עמ’ 83
^ קרלטון, עמ’ 83–84
^ קרלטון, עמ’ 86
^ פרייזר, עמ’ 90
^ פרייזר, עמ’ 91
^ קרלטון, עמ’ 99
^ קרלטון, עמ’ 100
^ פרייזר, עמ’ 96–97
^ הקטור פליישמן, פולין בונפרט ומאהביה, 1914, ספר שני: "ונוס הקיסרית", פרק שני, עמ' 166–175 (באנגלית)
^ קרלטון, עמ’ 113
^ קרלטון, עמ’ 106
^ פרייזר, עמ’ 102
^ Napoleon, Prisonnier – Les militaires: Leclerc (in French) [retrieved 10 July 2013].
^ Majanlahti, Anthony (2005). The Families Who Made Rome. London: Chatto & Windus. ISBN 0-7011-7687-3., page 180-1
^ http://www.randomhouse.com/highschool/catalog/display.pperl?isbn=9780307277930&view=qa
^ https://shannonselin.com/2014/03/pauline-bonaparte/
^ https://www.geriwalton.com/napoleons-pleasure-loving-sister-pauline-bonaparte/

[1] פרייזר

[2] פרייזר, עמׁ’ 5

[3] פרייזר, עמ’ 9

[4] פרייזר, עמ’ 10

[5] פרייזר, עמ’ 7

[6] פרייזר, עמ’ 25

[7] פרייזר, עמ’ 27

[8] פרייזר, עמ’ 28

[9] פרייזר, עמ’ 29

[10] פרייזר, עמ’ 30

[11] פרייזר, עמ’ 34

[12] פרייזר, עמ’ 41

[13] קרלטון, עמ’ 63

[14] קרלטון, עמ’ 71

[15] קרלטון, עמ’ 73

[16] פרייזר, עמ’ 61

[17] פרייזר, עמ’ 62

[18] פרייזר, עמ’ 63

[19] קרלטון, עמ’ 73–74

[20] קרלטון, עמ’ 74

[21] פרייזר, עמ’ 79

[22] פרייזר, עמ’ 79-80

[23] קרלטון, עמ’ 77

[24] קרלטון, עמ’ 84

[25] פרייזר, עמ’ 75

[telegraph-26] ¹ ² ³ Laura Thompson, ‏Venus of Empire: the Life of Pauline Bonaparte by Flora Fraser, The Telegraph, 22 May 2009

[27] פרייזר, עמ’ 77–78

[קרלטון76-28] ¹ ² קרלטון, עמ’ 76

[29] פרייזר, עמ’ 83

[30] קרלטון, עמ’ 83

[31] קרלטון, עמ’ 83–84

[32] קרלטון, עמ’ 86

[33] פרייזר, עמ’ 90

[34] פרייזר, עמ’ 91

[35] קרלטון, עמ’ 99

[36] קרלטון, עמ’ 100

[37] פרייזר, עמ’ 96–97

[38] הקטור פליישמן, פולין בונפרט ומאהביה, 1914, ספר שני: "ונוס הקיסרית", פרק שני, עמ' 166–175 (באנגלית)

[39] קרלטון, עמ’ 113

[40] קרלטון, עמ’ 106

[41] פרייזר, עמ’ 102

[42] Napoleon, Prisonnier – Les militaires: Leclerc (in French) [retrieved 10 July 2013].

[43] Majanlahti, Anthony (2005). The Families Who Made Rome. London: Chatto & Windus. ISBN 0-7011-7687-3., page 180-1

[44] ttp://www.randomhouse.com/highschool/catalog/display.pperl?isbn=9780307277930&view=qa

[45] ttps://shannonselin.com/2014/03/pauline-bonaparte/

[46] ttps://www.geriwalton.com/napoleons-pleasure-loving-sister-pauline-bonaparte/

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]


לידה	20 באוקטובר 1780 אז'אקסיו, צרפת
פטירה	9 ביוני 1825 (בגיל 44) פירנצה, הדוכסות הגדולה של טוסקנה
מדינה	צרפת
מקום קבורה	בזיליקת סנטה מריה מג'ורה
השקפה דתית	הכנסייה הקתולית
בן או בת זוג	קמילו בורגזה, הנסיך השישי מסולמונה (28 באוגוסט 1803–?) שרל לקלרק (14 ביוני 1797–?) אוגוסט דה פורבן Felice Blangini
חתימה