פטר והזאב

פֶּטֶר וְהַזְּאֵב (ברוסית: Петя и Bолк) היא יצירה מולחנת לילדים על פי אגדת עם, מאת המלחין הרוסי סרגיי פרוקופייב, אשר נכתבה אחרי חזרתו לרוסיה בשנת 1936. היצירה היא סיפור ילדים (שנכתב על ידי פרוקופייב) המסופר על ידי קריין ומלווה בכלי נגינה. היצירה גם עובדה למחול ואף הומחזה פעמים רבות. פרוקופייב התבקש על ידי ידידתו, פעילת תיאטרון נטליה סץ, לכתוב יצירה עבור תיאטרון ילדים שייסדה וביימה, והסיפור שכתב אכן מבוסס על אגדת ילדים פופולרית.

ליצירה היו גם גרסאות קולנועיות וטלוויזיוניות רבות, כגון של רחוב סומסום והסרטון המונפש הקצר של וולט דיסני.

עלילת הסיפור

פטר הוא ילד המתגורר בבית סבו, בסמוך לקרחת יער. יום אחד יוצא פטר לקרחת היער, ובטעות משאיר את השער הפתוח בגן. הברווז בחצר מנצל את ההזדמנות כדי לצאת לבריכה הסמוכה. הברווז מתחיל להתווכח עם הציפור הקטנה (הציפור אומרת: "איזה מין עוף אתה אם אינך יכול לעוף", והברווז עונה לה "איזה מין עוף את אם אינך יכולה לשחות?"). בינתיים, החתול של פטר אורב בין השיחים, ומעוניין לצוד אותם. על מנת להתחמק מהחתול, הציפור שהוזהרה על ידי פטר עפה למרומי העץ, ואילו הברווז נשאר לו בבריכה, ובכך שניהם מגינים על עצמם.

סבו של פטר נוזף בו על כך שיצא לאחו לבדו, ושואל "מה יקרה אם הזאב הרע יצא מהיער?". פטר משיב לו כי "בנים כמוני לא פוחדים מזאבים". למרות זאת, הסבא מחזיר אותו לתוך הבית ונועל את השער. לאחר זמן קצר אכן יוצא הזאב מהיער. החתול נמלט ממנו ומטפס במהירות על העץ. אך הברווז קופץ מהבריכה, מרוב התרגשות, והזאב רודף אחריו ובולע אותו.

פטר מתכנן כיצד יציל את המצב. הוא מביא חבל ומטפס דרך חומת הגן אל העץ. הוא מבקש מהציפור לעוף סביב ראשו של הזאב כדי להסיח את דעתו, ובאותו זמן הוא מוריד את החבל כעניבת חנק ותופס את הזאב בזנבו. הזאב נאבק כדי להשתחרר, אך ככל שהוא נאבק החבל מתהדק סביבו.

כמה ציידים, שעקבו אחר הזאב קודם, יוצאים מהיער ומוכנים לירות בזאב. אך פטר מבקש מהם לעזור לו לקחת את הזאב לגן חיות. הזאב נלקח אחר כבוד לגן החיות במצעד ניצחון, הכולל את פטר, הציפור, החתול, הסב, והציידים המובילים הזאב. הסב רוטן "ומה אם פטר לא היה תופס את הזאב? מה אז היה קורה".

בסיומו של הסיפור מציין המספר, כי "אם תקשיבו בתשומת לב רבה, תשמעו את קרקור הברווז בתוך בטנו של הזאב, כי הזאב בלע אותו מהר והוא נמצא בבטנו בשלמותו."

כלי הנגינה

למעשה, עיקר היצירה אינו בעלילה אלא בכלי הנגינה שבה. הסיפור מציג לילדים את כלי הנגינה השונים, כאשר לכל דמות מוצמד כלי המייצג אותה.

את היצירה מלווים חליל צד, קלרינט, אבוב, בסון, שלוש קרנות יער, חצוצרה, טרומבון, תופי טימפני, משולש, תוף מרים, מצלתיים, קסטנייטות, תוף וכלי קשת.

לכל דמות בסיפור כלי נגינה ייחודי ותימה מוזיקלית ייחודית – לייטמוטיב.

ציפור – חליל צד
ברווז – אבוב
חתול – קלרינט
סבא – בסון
זאב – שלוש קרנות יער
ציידים – תופי טימפני וכלי נשיפה מעץ
פטר – כלי קשת (שילוב של קונטרבס, צ'לו, ויולה וכינור).

גרסאות עבריות

בישראל יצאו לאור כמה גרסאות מתורגמות לעברית של היצירה המוקלטת ושל הספר: התקליט הראשון יצא בהוצאת "הד ארצי", כשעל תזמורת הד ארצי מנצח גארי ברתיני ואת הסיפור קורא יוסי ידין. בשנות השישים, הוציאה חברת "C.B.S" גרסה משלה בקריינות של השחקן שרגא פרידמן. גרסה נוספת משנות השישים הוקלטה בחברת התקליטים "סטודיו". הקריין היה חיים טופול. בשנת 1980 הוציאה חברת "אן אם סי" תקליט דומה, כשאת הסיפור קורא יוסי גרבר. גרסאות אחרות לוו בנוסח עברי מאת יוסי בכר וקריינות של ניסים עזיקרי. הגרסה המוקלטת האחרונה יצאה בחברת "הליקון" בשנת 2000, מלווה בנוסח עברי מאת מאיר שלו וקריינות של רמי קלינשטיין.

הספר יצא לאור בעברית, בין השאר, בהוצאת עם עובד בשנת 1975 בתרגומו של א.ב. דניאל. וכן בהוצאת אדם מוציאים לאור בשנת 1984 בתרגומה של רחל מלצר.

בשלהי שנות ה-90 הופק משחק מחשב מוזיקלי המבוסס על האגדה, המשחק מספר את האגדה המלאה בליווי מוזיקה ותמונות שממחישות את הסיפור, את קריינות המשחק מלווה קולו של דן כנר.^[1]