פיירי פולמאר

פיירי פולמאר
Fairey Fulmar
מאפיינים כלליים
סוג	מטוס קרב
ארץ ייצור	בריטניה
יצרן	פיירי אוויאיישן
טיסת בכורה	13 בינואר 1937
תקופת שירות	1940–1945 (כ־5 שנים)
צוות	2
יחידות שיוצרו	600
משתמש ראשי	בריטניה זרוע האוויר של הצי המלכותי הבריטי;

פיירי פולמאר (באנגלית: Fairey Fulmar; פולמאר באנגלית פירושו: יסעור שחפי) היה מטוס קרב בריטי חד-כנפי ודו-מושבי לפעולה מסיפון נושאת מטוסים, אשר שימש את זרוע האוויר של הצי המלכותי הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה. 600 מטוסים מדגם זה נבנו עבור הצי הבריטי על ידי חברת פיירי אוויאיישן (Fairey Aviation) בין ינואר 1940 לדצמבר 1942. הפולמאר פותח מאב טיפוס שתוכנן ב-1934 ונועד לשמש כמחליף למפציץ הקל, הפיירי באטל. על אף שביצועיו של המטוס (שדמו לביצועי הבאטל שאותו אמור היה להחליף), כמו מהירות וכושר נסיקה, היו חלשים, הוא נחשב למטוס אמין וקשיח, בעל טווח טיסה ארוך ומערכת חימוש יעילה בת שמונה מקלעים. הפולמאר נחשב כמטוס הקרב החד-כנפי האמיתי הראשון שתוכנן לפעולה מספינות הצי המלכותי^[1].

עיצוב ופיתוח

אב הטיפוס של חברת פיירי אוויאישן, שסומן כ-P.4/34, תוכנן על ידי צוות בראשות מרסל לובל (Marcel Lobelle)^[2] לפי מכרז משרד האווירייה הבריטי מה-12 בנובמבר 1934 למפציץ קל אשר יחליף את ההוקר הארט והפיירי באטל, ומסוגל לשמש בעת הצורך גם כמפציץ צלילה.
ה-P.4/34 התבסס על התכנון המוקדם של הבאטל, עם גוף ומוטת כנפיים קצרים יותר, מבנה אווירודינמי חלק יותר ועיצוב משופר של תא הטייס. המטוס התחרה מול ההנלי של חברת הוקר והפסיד על אף מהירותו, אך משרד האווירייה ביטל את המכרז למפציץ והמטוס הזוכה הוזמן לבסוף כגורר מטרות. עם זאת, הוזמנו שני אבות טיפוס של P.4/34 להמשך בחינת ביצועיהם.

פיירי פולמאר סימן I במהלך נחיתה על נושאת מטוסים בים התיכון, 1941

אב הטיפוס הראשון המריא לראשונה ב-13 בינואר 1937 משדה התעופה "גרייט ווסט" (Great Western Aerodrome), ששימש את פיירי לטיסות ניסוי (בימינו חלק מנמל התעופה לונדון הית'רו), בידי הטייס כריס סטאנילאנד (Chris Staniland). כתוצאה מטיסות הניסוי הראשונות הוארך זנב המטוס ב-20 ס"מ נוספים. אב הטיפוס השני המריא ב-19 באפריל^[3]. הטיסות הראשונות הראו כי המטוס נוח להטסה, אם כי מעט מסורבל.

בתחילת 1938 הוציאה זרוע האוויר של הצי המלכותי מכרז (מס' O.8/38) למטוס קרב דו-מושבי שיגיע למהירות של כ-426 קמ"ש בגובה 3,000 מטר עם חימוש של שמונה מקלעים בקוטר 7.7 מ"מ, שתי פצצות במשקל 114 ק"ג, יכולת שהייה ארוכה באוויר ומוטת כנפיים של פחות מ-14 מטר כדי להתאים למעליות נושאות המטוסים. אב הטיפוס השני של ה-P.4/34 הוחזר לפיירי, ובהתאם לדרישות קוצרו הכנפיים, הותקן מנוע מסוג רולס-רולס מרלין סימן VIII והחלו תוכניות להתקנת שמונת המקלעים בכנפיים.

ל-P.4/34 כבר היו תכונות שהתאימו לדרישות הצי; מבנהו הקשיח שהתאים להפצצות צלילה אפשר לו לעמוד בעומס המבני של שיגור ממעוטים ונחיתות על סיפון נושאות מטוסים, כן הנסע הרחב שלו הקל על הנחיתה והיה לו שדה ראייה טוב מתא הטייס. בנוסף, היה לו טווח פעולה גדול המתאים למטוס קרב של הצי. מרבית השינויים שבוצעו כללו התאמות לפעילות מנושאות מטוסים (כנפיים מתקפלות, ווי עצירה, רפסודת הצלה ורדיו), וכנפיים חדשות בהן הותקנו המקלעים. שינויים אלה הביאו את משקלו של המטוס לזהה לזה של הבאטל, אך הוא עדיין היה מהיר יותר.

הצי העניק למטוס החדש את השם פולמאר. בשל הסברה כי הפולמאר לא צפוי להתקל במטוסי קרב יריבים שכן נושאות המטוסים לא היו אמורות לפעול בקרבת החוף, הושם הדגש על טווח ארוך וחימוש כבד לעומת מהירות. התוספת של איש צוות נוסף, כמפעיל רדיו או נווט, נחשבה כהכרחית לטיסות העתידיות מעל שטחי מים גדולים כמו האוקיינוס האטלנטי, בהם עלול טייס בודד לאבד כיוון^[4]^[2].

פיירי פולמאר סימן II, ‏1942

המנוע בו צויד אב הטיפוס הראשון, מסוג רולס-רויס מרלין סימן III, עם 1,080 כוחות סוס, העניק למטוס ביצועים חלשים ומהירות של 370 קמ"ש בלבד. עם מנוע המרלין סימן VIII (גרסה ייחודית לפולמאר שצוידה במגדש על המותאם לטיסות בגובה נמוך) ושיפורים אווירודינמיים נוספים, שודרגה מהירות המטוס ל-426 קמ"ש בגובה 2,286 מטר, אשר בשל הצורך הדחוף להחליף את הבלאקבורן סקואה והבלאקבורן רוק המתיישנים נחשבה כמספקת^[2]. משרד הימיה הבריטי קיבל את התכנון והזמין 127 מטוסים ראשונים במאי 1938. המטוס הראשון, אשר שימש כאב טיפוס לפולמאר, ירד מפס הייצור במפעל של פיירי בבסיס חיל האוויר המלכותי רינגווי (RAF Ringway) שליד מנצ'סטר ב-4 בינואר 1940 וסדרת הייצור החלה זמן קצר לאחריו^[1]. הפולמאר האחרון מתוך ה-600 סופק משם ב-11 בדצמבר 1942.

הפולמאר סימן II נכנס לייצור בינואר 1941 והגרסה נכנסה לטייסת מבצעית מחודש מרץ באותה שנה. גרסה זו הציגה מנוע חזק יותר מסוג מרלין סימן XXX ושיפורים נוספים, כגון התקן למכל דלק נתיק בן 273 ליטר או לפצצה במשקל 250 או 500 ליבראות (114 ו-227 ק"ג, בהתאמה) במקומו. בחינות של ביצועי המטוס באוקטובר 1941 וביוני 1942 הראו כי הפולמאר מסוגל להטיל בבטחה פצצה במשקל 500 ליבראות במהירות צלילה של 310 קשר (כ-574 קמ"ש) בזווית של 60 מעלות, בעוד תוספת מכל הדלק הגדילה את טווח הפעולה שלו ב-1,100 מייל (כ-1,770 ק"מ).

במסגרת הניסיונות להגן על השיירות הימיות של בעלות הברית מפני מטוסי סיור ארוכי טווח של מדינות הציר, פעל הפולמאר, החל מדצמבר 1940, מאוניות מעוט אזרחיות^[5]^[6].

היסטוריה מבצעית

צמד פולמאר סימן I בטיסה מעל הים התיכון, 1941

טייסת מס' 806 של זרוע האוויר של הצי המלכותי הייתה הראשונה להצטייד בפולמאר ביולי 1940, והחלה לפעול מעל גבי נושאת המטוסים אה"מ אילוסטריוס החל מסוף אוגוסט. הצלחותיה הראשונות של הטייסת הושגו ב-2 בספטמבר, במשימות הגנה על השיירות למלטה, כאשר הפילו טייסיה מטוס ימי מדגם קאנט Z.501 ושלושה מפציצי סבויה מרקטי SM.79 איטלקיים בפעולה באזור רודוס^[7]. כללית, היה הפולמאר מוצלח יותר כנגד מטוסי הקרב האיטלקיים האיטיים במידה שווה של הרג'יה אירונאוטיקה ובעל חימוש כבד מספיק כדי להוות איום על המפציצים האיטלקיים, מהם הפיל עשרה במהלך תקופה זו^[2]^[3].

מטוסי הפולמאר סימן I של טייסת מס' 808 של זרוע האוויר של הצי נכללו בסדר הכוחות של פיקוד מטוסי הקרב במהלך הקרב על בריטניה, אך הם לא לקחו בו חלק^[1].

הפולמאר לא היווה יריב שווה כוחות כנגד מטוסי הקרב הגרמניים שבסיסם ביבשת; הצי דרש מטוס דו-מושבי, מתוך סברה כי יש צורך בנווט כדי להתמודד עם האתגר של התמצאות מעל מרחבי האוקיינוס, וכתוצאה מכך היה הפולמאר גדול ומסורבל מדי כאשר התעמת מולם, למשל בזירת הים התיכון. חימושו של המטוס כלל שמונה מקלעים קטני-קוטר מסוג בראונינג בקוטר 7.7 מ"מ לירי קדימה שנחשבו כחימוש כבד בתחילת המלחמה, אך חסרו עוצמה להפלה מהירה של מטוסי אויב. לנווט בתא האחורי לא הותקן חימוש, דבר שהתגלה כהכרחי בקרבות נגד יריב עדיף, וכתוצאה מכך נאלצו צוותי האוויר לעשות שימוש באמצעי הגנה מאולתרים כמו תת מקלעים, אקדחי זיקוקים, ומתוך ייאוש, אף צרורות של ניירות, במטרה לבלבל מטוסים רודפים^[4]^[8]. לעומת זאת, הועיל טווח הפעולה הגדול שלו במספר מקרים, כגון במהלך המרדף אחר הביסמרק ב-1941, אז פעל הפולמאר מנושאות המטוסים לחיפוש ולמעקב אחר אוניית המערכה הגרמנית הנמלטת, וחיפה על ההתקפה הראשונה על הביסמרק מצד מטוסי הסורדפיש שהמריאו מנושאת המטוסים אה"מ ויקטוריאס^[3].

בנובמבר 1940 הפילו מטוסי פולמאר שישה מטוסים איטלקיים בעת שחיפו על מפציצי הטורפדו מדגם פיירי סורדפיש במהלך הפשיטה על טאראנטו ובמרץ 1941 השתתפו מטוסי טייסת 805 בהגנה על כרתים לצד מטוסי ברוסטר בופאלו של הצי, וגלוסטר גלדיאטור והוקר הוריקן של חיל האוויר המלכותי. הפולמאר גם השתתף בפשיטה הכושלת על קירקנס ופטסאמו בנורווגיה ופינלנד ביולי 1941, אשר נועדה לפגוע בספינות מטען גרמניות ופיניות ולסייע בכך לבעלת בריתה החדשה של בריטניה, ברית המועצות^[3]. בנוסף, השתתף הפולמאר במערכה בסוריה ובלבנון ובמבצע פדסטל.

החל מ-1942 הלך הפולמאר והוחלף על ידי מטוסים חד-מושביים שעברו התאמות ממטוסים הפועלים ביבשה כגון הסופרמארין סיפייר (גרסה ימית של הספיטפייר) והסי הוריקן (גרסה ימית של ההוריקן) הבריטיים או ה-F4F ויילדקט האמריקני^[1], והפולמאר הוסב למשימות אחרות כמטוס לליווי שיירות ולפשיטות בשעות הלילה ושימש גם לאימון צוותי האוויר של הפיירי ברקודה. בשל תכונותיו שהחשיבו אותו כנוח להטסה, עם כן נסע רחב שאפשר שליטה נוחה במהלך נחיתה על סיפוני נושאות המטוסים ויכולת נשיאת דלק וטווח פעולה מעולים, הפך הפולמאר למטוס סיור, סיוע קרקעי ואיסוף מודיעין ארוך טווח לאחר שיצא משירות כמטוס קרב. בתפקיד זה השתתף הפולמאר בימים הראשונים של מבצע לפיד. מרבית אלופי ההפלות של הצי המלכותי השיגו לפחות חלק מניצחונותיהם בעודם טסים בפולמאר, כאשר מתוך הטייסת הראשונה שהפעילה אותם, הפכו תשעה טייסים לאלופי הפלות^[7].

הפולמאר הראשון שנבנה והיחיד ששרד (מס' ייצור N1854), מוצג בתערוכה אווירית בפארנבורו, 8 בספטמבר 1962

למשך פרק זמן מסוים, היו מצוידות בפולמאר 20 טייסות של זרוע האוויר של הצי המלכותי, אשר הטיסו אותו משמונה נושאות מטוסים של הצי ומחמש נושאות מטוסים מלוות. שתי טייסות של הצי (803 ו-806) יחד עם טייסת מס' 273 של חיל האוויר המלכותי (שטייסי הפולמאר שלה הגיעו מהצי), הפעילו מטוסי פולמאר במהלך 1942 מציילון, בין השאר כנגד הפשיטה היפנית על קולומבו ב-5 וב-9 באפריל, ספגו אבדות כבדות כנגד מטוסי ה-A6M זירו^[9], אך עלה בידי טייסת מס' 806 להפיל ארבעה מפציצי צלילה יפניים מדגם אאיצ'י D3A "ואל" לאחר שהאחרונים השתתפו בהטבעת נושאת המטוסים אה"מ הרמס^[3]. מספר קטן של מטוסי פולמאר סייע לנחיתות במהלך כיבוש מדגסקר במאי 1942.

במהלך שירותו הפיל הפולמאר 112 מטוסי אויב, שהפכו אותו לבעל מספר ההפלות הגבוה ביותר מקרב מטוסי הקרב שפעלו במסגרת זרוע האוויר של הצי במלחמת העולם השנייה. שירותו המבצעי הסתיים ב-8 בפברואר 1945, כאשר פולמאר סימן II אשר שימש כמטוס קרב לילי בטייסת מס' 813 נפגע בזמן נחיתה על נושאת המטוסים המלווה אה"מ קאמפאנייה ויצא מכלל שימוש.

כ-100 מטוסי פולמאר הוסבו למשימות כמטוסי קרב ליליים, אך הייתה להם הצלחה מוגבלת בתפקיד זה.

צרפת של וישי לכדה פולמאר סימן I שנחת נחיתת חירום במהלך טיסת סיור מעל סנגל במרץ 1941. המטוס תוקן ונכנס לשירות ב-Group de Chasse I/4.

הפולמאר הראשון שנבנה (מספר ייצור N1854), שודרג בהמשך לגרסה הפולמאר סימן II ולאחר מכן "אוזרח" על ידי פיירי בסימון G-AIBE. הוא נצבע מחדש כמטוס צבאי ביוני 1959 והוצג בתערוכה של SBAC‏^[10] בפארנבורו (Farnborough) ב-8 בספטמבר 1962 וטיסתו האחרונה בוצעה שלושה חודשים מאוחר יותר, ב-18 בדצמבר. המטוס הועבר למוזיאון זרוע האוויר של הצי המלכותי שביאווילטון (Yeovilton) ב-22 בספטמבר 1972^[11].

גרסאות

פולמאר סימן I: גרסת הייצור הראשונה. לאב הטיפוס היה מנוע מסוג רולס-רויס מרלין סימן III עם 1,035 כ"ס שהוחלף בהמשך למרלין סימן VIII עם 1,080 כ"ס. מספר מטוסים מגרסת זו פעלו במשך תקופה קצרה מאוניות מעוט אזרחיות. 150 יחידות נבנו.

פולמאר סימן II: גרסה משודרגת בעלת מנוע מסוג רולס-רויס מרלין סימן XXX עם 1,300 כ"ס, מדחף חדש ותוספת ציוד לפעולה באקלים טרופי^[3]. מספר מטוסים פעלו כמטוסי קרב ליליים ומטוס אחד ששימש כאב הטיפוס הוסב מפולמאר סימן I. בחלק מהמטוסים האחרונים שנבנו מגרסה זו הוחלפו שמונת המקלעים בקוטר 7.7 מ"מ לארבעה בקוטר 12.7 מ"מ להגברת כוח העצירה. 450 יחידות נבנו.

שירות

בריטניה הממלכה המאוחדת
- חיל האוויר המלכותי - טייסת מס' 273
- זרוע האוויר של הצי המלכותי - 23 טייסות הפעילו את הפולמאר במגוון תפקידים, כמטוס קרב, סיור ואימון.

מפרט טכני (פיירי פולמאר סימן II)

מאפיינים כלליים

פיירי פולמאר (מס' ייצור N1854) במוזיאון זרוע האוויר של הצי המלכותי, 31 בדצמבר 2008

צוות: 2 (טייס ונווט/מפעיל רדיו)
אורך: 12.25 מ'
גובה: 4.27 מ'
מוטת כנפיים: 14.13 מ'
שטח כנף: 32 מ"ר
משקל ריק: 3,182 ק"ג
משקל מטען מרבי: 4,387 ק"ג
משקל המראה מרבי: 4,627 ק"ג
מנוע: בוכנה מקורר נוזל, 1 X רולס-רויס מרלין 30, 12 צילינדרים (V-12)‏ 1,300 כ"ס

ביצועים

מהירות מרבית: 438 קמ"ש בגובה 2,200 מטר
טווח: 1,255 ק"מ
סייג רום: 8,300 מ'
עומס כנף: 137 ק"ג/מ"ר

חימוש

מקלעים: 8 X ‏7.7 מ"מ בראונינג
פצצות: 2 X ‏45 ק"ג או 110 ק"ג

לקריאה נוספת

Brown, David. Aircraft Profile No. 254: Fairey Fulmar Mks I & II. Profile Publications Limited; 1st edition (1973). ASIN B000L3VT2O
Thomas, Andrew. Royal Navy Aces of World War 2. Osprey Publishing, 2007. ISBN 1846031788

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פיירי פולמאר בוויקישיתוף

Fleet Air Arm Archive
Rickard, J. "Fairey Fulmar". historyofwar.org. 15 July 2010

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ Bishop, Chris. The Encyclopedia of Weapons of World War II. Sterling Publishing Company, Inc., 2002. ISBN 1586637622. עמוד 402
^ ¹ ² ³ ⁴ Frédriksen, John C. International Warbirds: An Illustrated Guide to World Military Aircraft. ABC-CLIO, 2001. ISBN 1576073645. עמוד 110
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Thetford, Owen Gordon. British naval aircraft since 1912. Putnam, 1982. עמודים 158-160
^ ¹ ² Winchester, Jim. World's Worst Aircraft. The Rosen Publishing Group, 2008. ISBN 1404218378. עמודים 12-13
^ Chant, Chris. Bishop, Chris. Aircraft Carriers. Zenith Imprint, 2004. ISBN 0760320055. עמוד 49
^ Forczyk, Robert. Fw 200 Condor vs Atlantic Convoy: 1941-43. Osprey Publishing, 2010. ISBN 1846039177. עמודים 19-22
^ ¹ ² Thomas, עמודים 24-25
^ Polmar, Norman. Aircraft Carriers: A History of Carrier Aviation and Its Influence on World Events, Volume I: 1909-1945. Potomac Books, Inc., 2006. ISBN 1597973440
^ Thomas, עמוד 68
^ Society of British Aerospace Companies
^ Fleet Air Arm Museum

[Bishop-1] ¹ ² ³ ⁴ Bishop, Chris. The Encyclopedia of Weapons of World War II. Sterling Publishing Company, Inc., 2002. ISBN 1586637622. עמוד 402

[Frédriksen-2] ¹ ² ³ ⁴ Frédriksen, John C. International Warbirds: An Illustrated Guide to World Military Aircraft. ABC-CLIO, 2001. ISBN 1576073645. עמוד 110

[Thetford-3] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Thetford, Owen Gordon. British naval aircraft since 1912. Putnam, 1982. עמודים 158-160

[Winchester-4] ¹ ² Winchester, Jim. World's Worst Aircraft. The Rosen Publishing Group, 2008. ISBN 1404218378. עמודים 12-13

[Chant-5] Chant, Chris. Bishop, Chris. Aircraft Carriers. Zenith Imprint, 2004. ISBN 0760320055. עמוד 49

[6] Forczyk, Robert. Fw 200 Condor vs Atlantic Convoy: 1941-43. Osprey Publishing, 2010. ISBN 1846039177. עמודים 19-22

[Thomas1-7] ¹ ² Thomas, עמודים 24-25

[8] Polmar, Norman. Aircraft Carriers: A History of Carrier Aviation and Its Influence on World Events, Volume I: 1909-1945. Potomac Books, Inc., 2006. ISBN 1597973440

[Thomas2-9] Thomas, עמוד 68

[10] Society of British Aerospace Companies

[11] Fleet Air Arm Museum

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]