פי. טי. ברנום

פיניאס טיילור ברנום (באנגלית: Phineas Taylor Barnum; 5 ביולי 1810 – 7 באפריל 1891) היה אמרגן אמריקני הזכור בזכות מתיחותיו ועקב ייסוד הקרקס שהפך ל"קרקס האחים רינגלינג וברנום את ביילי". ברנום היה איש עסקים שעסק בבידור ומעולם לא נטש את מטרתו - "להכניס כסף לכספת שלי". ייתכן שהיה המיליונר הראשון שעשה את הונו מעסקי השעשועים. תגובתו למבקריו הייתה: "אני מארגן מופעים... שום כיסוי לא יעשה ממני משהו אחר". בניין הביולוגיה באוניברסיטת טאפטס קרוי על שמו.

פי. טי. ברנום
P. T. Barnum

לידה	5 ביולי 1810 בתאל, ארצות הברית
פטירה	7 באפריל 1891 (בגיל 80) ברידג'פורט, ארצות הברית
שם לידה	Phineas Taylor Barnum.
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	Mountain Grove Cemetery
תפקיד	Mayor of Bridgeport, Connecticut (1875–1876) חבר בית הנבחרים של קונטיקט
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית, המפלגה הדמוקרטית
בן או בת זוג	Nancy Fish Charity Hallett
חתימה

בשנים 1865 עד 1869 כיהן כחבר בית הנבחרים של קונטיקט ובשנים 1875 עד 1876 כיהן כראש עיריית ברידג'פורט בקונטיקט.

ראשית חייו

ברנום נולד בבית-אל, קונטיקט, בן לפילו ברנום, חייט וזבן, ולאשתו השנייה, איירין טיילור, אחד מעשרה ילדים. סבו מצד אמו, פיניאס טיילור, היה נוכל רב תחומי שהשפיע רבות על נכדו. ברנום עצמו היה מתמטיקאי מוכשר ששנא עבודה פיזית. הוא החל לעבוד כזבן, ולמד להתמקח ולהטעות כדי למכור, ובהמשך היה מעורב בשגעון הלוטו בארצות הברית. ברנום נישא לצ'אריטי האלט, כשהייתה בת 19, והפכה לשותפתו ב-44 השנים הבאות.

לברנום הבעל הצעיר היו כמה עיסוקים: חנות כלבו, מכירות פומביות של ספרים, ספקולציות בנדל"ן ורשת לוטו ארצית. הוא הפך למעורב בפוליטיקה המקומית ויצא חוצץ נגד "החוקים הכחולים" שקידמו הקלוויניסטים ונועדו להגביל הימורים ונסיעות. ב-1828 ייסד את העיתון "כרוז החופש". מאמרי המערכת שלו שיצאו כנגד הכנסייה הביאו לכמה תביעות שהוגשו נגדו. הוא ישב במאסר חודשיים, אך משהשתחרר, הפך למוביל בתנועה הליברלית. ב-1843 נאסר הלוטו, מקור הכנסתו העיקרית בקונטיקט, והוא עבר לניו יורק. ב-1835 החל במופע שלו - והציג את ג'ויס הת', שפחה עיוורת ומשותקת כמעט לחלוטין, כמי שהייתה האחות של ג'ורג' וושינגטון, כלומר בת למעלה מ-160.

מופעים נוספים

הת' נפטרה ב-1836 עוד לפני שהגיעה לגיל שמונים. לאחר שנה של הצלחה חלקית עם המופע "התיאטרון המוזיקלי והמדעי המפואר של ברנום" שלאחריה התרחשה "הפאניקה של 1837", ושלוש שנים קשות נוספות, רכש ב-1841 את "המוזיאון האמריקני של סקאדר". הוא הוסיף מוצגים, שיפץ את המבנה ושינה את שם המקום ל""מוזיאון האמריקני של ברנום". להצלחת המקום תרמה הדלקת מנורת מגדלור בלילה, הנפת דגלים ביום, תליית ציורי ענק של חיות והפיכת הגג לגן ממנו גם התעופפו כדורים פורחים. למוצגים הקבועים שכללו פוחלצים נוספו מופעים ומיני "מוזריות" כדוגמת לבקנים, ענקים, גמדים, שמנים, להטוטנים, קוסמים, "נשים אקזוטיות", דגמים של ערים וקרבות מפורסמים ולבסוף גן חיות.

ב-1842 הציג ברנום את המתיחה המפורסמת הראשונה שלו, "בתולת הים מפיג'י", אותה שאל מבעל מוזיאון אחר, מוזס קימבל. היה זה ראש קוף שנתפר לזנב דג. הוא הצדיק את מתיחותיו כפרסום, דרך למשוך תשומת לב למוזיאון - "אני לא מאמין בלשטות באנשים, אלא מעוניין למשוך אותם ולאחר מכן לרצות אותם". לאחר מכן הציג את הגמד צ'ארלס סטרטון, כגנרל טום אצבעוני - "האדם הקטן ביותר שהיה מסוגל ללכת לבד" בן 11 (למעשה החל להופיע כשהיה בן ארבע). הילד אומן לחקות אנשים כנפוליאון והרקולס. בגיל חמש שתה יין, ובגיל שבע עישן סיגרים להנאת הקהל. על אף ניצולו, אהב טום את עבודתו ושמר על קשרי ידידות עם ברנום.

ב-1843 שכר ברנום רקדן אינדיאני, פו-האם-מי, ראשון מבין רבים שהציג. בשנתיים לאחר מכן, נסע באירופה יחד עם טום ואף פגש במלכה ויקטוריה במה שהפך להצלחה יחצנית גדולה. הצלחה זו הובילה למפגשים עם משפחות מלוכה נוספות, בהם גם הצאר שאפשר לו לרכוש פריטים נוספים, בהם אוטומטונים. בהמשך ניסה לרכוש את בית היוולדו של שקספיר, אם כי ללא הצלחה. שלוש השנים בהן טייל באירופה, לבד ממספר חודשים בהם הצטרפה אליו אשתו, היו שנות נהנתנות, הוללות ובזבזנות. חזרתו לניו יורק, ב-1846, סימנה את המשך חגיגת הרכש, כאשר קנה מוזיאונים נוספים. בסוף אותה שנה ביקרו 400,000 איש במוזיאון של ברנום.

ברנום וג'ני לינד

ייצוגה של ג'ני לינד "הזמיר השוודי", ביסס את מעמדו של ברנום כאמרגן מן השורה הראשונה. החוזה שהוצא לה, $1,000 ללילה ל-150 לילות כשכל הוצאותיה שולמו מראש, היה חסר תקדים. כדי לממן את החוזה, לווה ברנום סכומי עתק על אף שמעולם לא שמע אותה שרה. למעשה, כלל לא היה ברור כיצד לינד, שזכתה להצלחה גדולה באירופה, תתקבל על ידי הקהל האמריקני. כתוצאה מחודשים של הכנות, חיכו ללינד כ-40,000 איש בנמל וכ-20,000 במלון, העיתונות סקרה את בואה ומוצרי ג'ני לינד הוצאו לרכישה. סדרת המופעים שהחלה ב-11 בספטמבר 1850 זכתה להצלחה גדולה, ורווחו של ברנום היה גדול פי ארבעה מהשקעתו.

המשך הגיוון במופעיו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מטרתו הבאה של ברנום הייתה העלאת מעמדו של התיאטרון מ-"מאורת רשע" למקום בילוי לגיטימי למעמד הבינוני. באמצעות רווחיו ממופעיה של לינד הוא בנה את התיאטרון הגדול והמודרני ביותר לזמנו וקרא לו "אולם הרצאות המוסר". הוא היה הראשון שהציג הצגות יומיות לעידוד ערכי המשפחה וחינוך לפחד מפשע. ברנום פתח בהצגה "השיכור" שהייתה למעשה הרצאה כנגד אלכוהול (ברנום התנזר מהטיפה המרה לאחר שחזר מאירופה). לאחר מכן, הציג מלודרמות, פארסות ומחזות היסטוריים להם שכר כמה מהשחקנים החשובים של התקופה. בנוסף, עיבד גם את מחזות שקספיר ומחזות כגון "אוהל הדוד תום", כך שיתאימו לקהל משפחתי.

ברנום ארגן תצוגות פרחים, תחרויות יופי, מופעי כלבים ותחרויות עופות, אך לפופולריות הגדולה ביותר זכו תחרויות התינוקות (התינוק השמן ביותר, התאומים היפים ביותר וכן הלאה). ב-1853 הוציא לאור שבועון "חדשות מאוירות", ושנה אחר כך סיים את האוטוביוגרפיה שלו אשר בגרסאותיה השונות נמכרה בלמעלה ממיליון עותקים. מארק טוויין חיבב אותה אך ה"בריטיש אסקוויר" ראה אותה כ"זבלית", "פוגענית", ו"מעוררת... אך ורק תחושת גועל... ורחמים כנים כלפי האדם העלוב שחיבר אותה".

בתחילת שנות החמישים של המאה התשע עשרה, החל ברנום להשקיע בנדל"ן באיסט ברידג'פורט, קונטיקט. הוא הלווה סכומים משמעותיים ל"חברת השעונים של ג'רום" כדי שתעבור לאזור התעשייה החדש שמימן. ב-1856 פשטה החברה רגל וגרמה לברנום הפסדים כבדים, לצד ארבע שנים של מאבקים משפטיים והשפלה פומבית. ראלף וולדו אמרסון טען כי בנפילתו של ברנום אפשר היה "שוב לחוש באלוהים" ומבקרים נוספים התענגו על עונשו המוסרי של ברנום. לעומתם, טום אצבעוני, שבאותו זמן הופיע לבד, הציע את שירותיו לברנום והם יצאו ביחד למסע אירופי נוסף. ובהמשך החל ברנום גם במסע הרצאות שעסקו בעיקר בהנזרות. ב-1860 הצליח לסלק את חובותיו, לבנות את אחוזתו "לינדנקרופט" (ארמונו "אירניסטן" נשרף ב-1857), ולהשיב לבעלותו את המוזיאון שלו.

בניגוד לתחזיות מבקריו, הצלחתו של ברנום רק הלכה וגברה. הוא פתח את האקווריום הציבורי הראשון באמריקה, והגדיל את מוזיאון השעווה שלו. הוא הציג דגמים של שבעת פלאי עולם ויצר גם גלריה של נוכלים. התצוגה הורחבה לארבעה בניינים וספר ההדרכה של המוזיאון טען שהוא מציג 850,000 "מוזרויות".

בסוף שנת 1860 חזרו התאומים הסיאמים, אנג וצ'אנג בנקר, מפרישתם (הם נזקקו לכסף כדי לשלוח את ילדיהם הרבים לאוניברסיטה). לתאומים הייתה קריירת הופעות משלהם שבסופה חיו במטע בצפון קרוליינה תחת השם "בנקר", עם משפחתם ועבדיהם. במוזיאון של ברנום הופיעו במשך שישה שבועות. באותה שנה הציג ברנום את "איש הקוף" - ויליאם הנרי ג'ונסון, גמד מיקרוצפלי שחור שדיבר בשפה מסתורית אותה המציא ברנום. ב-1862 מצא את הענקית אנה סוואן ואת קומונדור נאט, טום אצבעוני חדש, עמו ביקר ברנום את אברהם לינקולן בבית הלבן. בזמן מלחמת האזרחים משך המוזיאום קהל גדול של מבקרים שחיפשו הסחת דעת מהעימות. ברנום הוסיף מוצגים, הרצאות והצגות שתמכו באיחוד מה שהוביל להצתת המוזיאון ב-1864 על ידי תומך בקונפדרציה. ב-1865 נשרף המוזיאון עד היסוד בנסיבות לא ברורות. ברנום הקים מחדש את המוזיאון באזור אחר בעיר ניו יורק, אך גם זה נשרף ב-1868. בפעם הזו היה ההפסד גדול במיוחד וברנום פרש ממופעי ה"מפלצות".

ראו גם

• אפקט ברנום
• האמן הגדול מכולם

קישורים חיצוניים

• נועה מנהיים, האיש שהדהים את העולם, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2017
• ישי קיצ'לס, הקרקס המחפף, באתר ישראל היום, 29 בדצמבר 2017
• פי. טי. ברנום, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• פי. טי. ברנום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי פי. טי. ברנום בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• פי. טי. ברנום, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• פי. טי. ברנום, באתר Discogs (באנגלית)