פכומיוס

פַּכוֹמיוּס (ביוונית: Παχώμιος, בלטינית: Pachomius;‏ 292 – 348) היה אחד מאבות הנזורה במצרים ומכאן אחד מאבות הנזורה הנוצרית בכלל. נחשב כמייסד צורת ה"קוינוביון" של המנזר. פכומיוס הוכרז כקדוש על ידי הכנסיות השונות. בנצרות הקופטית יומו הוא 9 במאי, ובנצרות הקתולית ובנצרות האורתודוקסית יומו הוא 15 במאי.

פכומיוס
Παχώμιος

לידה	292 איסנא, מצרים
פטירה	9 במאי 348 (בגיל 56 בערך) מצרים
חג	9 במאי

פכומיוס היה חסיד של אנטוניוס הגדול, החליט שיש לייסד קהילה של נזירים, שבה הנזירים חיו בחדרים שונים אך עבדו, אכלו והתפללו יחד. שיטה זו של ארגון נזירי מכונה "קוינוביון" (בלטינית: Cenobium, ביוונית: κοινός =משותף, βίος = חיים) או מבוססת-קהילה.

ביוגרפיה

המידע על חייו של פכומיוס מגיע מהגיוגרפיה שנכתבה עליו. פכומיוס נולד בתבאי שליד לוקסור של ימינו למשפחה פגאנית קופטית ממעמד כלכלי נמוך. הוא גויס בכפייה לצבא הרומי בתחילת המאה ה-4, בתקופה בה היו רדיפות נגד נוצרים (כלומר בין שנת 303 לשנת 313). המגויסים הוחזקו במאסר (כנראה במטרה למנוע בריחתם) עד שיגיע זמנם להשלח למקום בו יחוילו, ושם הוא נתקל לראשונה בנוצרים מקומיים שהגיעו לכלא על מנת לסייע לנוצרים כלואים והעניקו מזון וסעד גם לכלואים אחרים ובהם לקבוצת החיילים אליה השתייך. הוא התרשם מאוד ממעשי החסד שעשו הפילנתרופים הנוצרים ונדר כי כשישתחרר ימיר דתו לנצרות. הוא הצליח להשתחרר מהצבא מבלי להילחם וב-314 המיר דתו לנצרות.

פכומיוס התחבר לנזיר מתבודד בשם פלאימון (Palaemon) שחי ליד הנילוס בסמוך לדנדרה. פכומיוס הפך לתלמידו של פלאימון בשנת 317 והתבודד יחד איתו כ-7 שנים באזור מיושב בעמק הנילוס. לאחר מכן החליט לעבור לחיי התבודדות במדבר סקטיס (Sketis) ליד המנזר של אנטוניוס הגדול שאת אורחותיו אימץ. פלדיוס (Palladius) מהלנופוליס (365–425), בחיבורו על הנזירות "Historia lausiaca" , מספר שאחרי כ-5 שנים, בעת שישב במערתו ליד טבניסי (Tabennisi) שמע פכומיוס בת קול שאמרה לו כי מאחר שארגן את חייו נכון, אסור לו לשבת לבד במערה ועליו לצאת ממנה ולבנות מעון (מונסטריון) לנזירים שיגיעו. פכומיוס אימץ אורח חיים שהתחיל מקריוס ממצרים, נזיר מתלמידי אנטוניוס, שארגן נזירים בתאי התבודדות. אנשים ששמעו על פכומיוס החליטו לבוא ולחיות באורח החיים שהוא חי. הם מצאו כפר בעל חומות שניטש, כנראה בגלל עול המיסים, והתיישבו בו. שם הקימו קבוצה שיתופית של גברים בלבד לעיבוד האדמות ולעבודת האל. עד אותה תקופה סגפנים התבודדו איש איש (או אישה) בבקתה, מערה או תא משל עצמו, בבדידות ממתבודדים אחרים. הם היו נפגשים רק לעיתים (בדרך כלל אחת לשבוע) לשם עבודת אל משתפת והחלפת התוצרת שייצרו במהלך השבוע (לרוב סלי קש ומחצלאות) במזון וחומרי גלם חדשים. פכומיוס ייסד מבנה ארגוני חדש, הקוינוביון, בו חיה קבוצת אנשים (קבוצות נפרדות של גברים ושל נשים) ביחד תוך שיתוף נכסים תחת הנהגת אב מנזר (או אם מנזר). פכומיוס עצמו היה אב המנזר של המנזר בטבניסי.

את המנזר הראשון ייסד פכומיוס בטבניסי בשנת 320 לערך. הראשון שהצטרף אליו היה אחיו הבוגר. תוך זמן קצר חיו במנזר כ-100 נזירים שחיו בקומונה או בלשונם קוינוניה כלומר חבורה שיתופית, ותוך שנים ספורות עלה המספר לכ-1,000 נזירים. צורות של חבורות שיתופיות היו עוד קודם לכן במצרים, ואף אנטוניוס צירף את אחותו לקבוצה כזו. אולם הקבוצות הקודמות התגוררו ביישובים קיימים ואילו הקבוצה של פכומיוס הייתה הראשונה (שידוע עליה) שהשתלטה על מקום עזוב והתיישבה בו. פכומיוס בנה ממול לטבניסי, על גדת הנילוס, מנזר נשים, בו השתכנה אחותו והוא עמד בראש שני המנזרים. המנזר היה מוקף חומה, במתחם המנזר היו כנסייה, חדר אוכל משותף, מאפייה, בית חולים ואכסניה לאורחים. הנזירים עצמם חיו בבתים פשוטים, כל זאת על פי דגם מחנה צבאי רומי. בכל אחד מהבתים חיו כ-20 נזירים, כל קבוצת נזירים הונהגה על ידי פריור, שהיה המדריך הרוחני של הנזירים שבחסותו, אחראי המשמעת והאחראי לסדר ולנהלי החיים. כאשר הצטרפו נזירים נוספים נוצרו אולמות שינה בהם ישנו עשרות נזירים.

בין שני המנזרים היו יחסי גומלין כלכליים, הנשים ייצרו בגדים (משלב טווית החוטים) למנזר הגברים ואלו נתנו להן בתמורה תוצרת חקלאית ומוצרים מבתי המלאכה וכן הגנה. עם הצטרפותם של נזירים נוספים הקים פכומיוס מנזרים נוספים. סך הכל 9 מנזרי גברים ו-2 מנזרי נשים, כולם שכנו בין העיר לטופוליס לבין פנופוליס (Panopolis). ייתכן ולא כל המנזרים נוסדו על ידי פכומיוס ואנשיו, וחלקם נוסדו על ידי אחרים והצטרפו לרשת המנזרים של פכומיוס. מספר כה רב של נזירים מצריך נוהלי חיים והיררכיה. פכומיוס אימץ רעיונות שנחשף אליהם בעת שירותו בצבא הרומי בנוגע לסדר והיררכיה. כפי שהצבא הרומי היה מאורגן בקנטוריות שבראשן קנטוריון, כך גם הנזירים אורגנו בקבוצות ובראש כל קבוצה הועמד פריור. פכומיוס עצמו עמד בראש ההיררכיה. הנזירים צייתו לתקנון נזורה (רגולה) שנכתב על ידי פכומיוס ובבסיסו צייתנות מוחלטת של הנזיר לממונים עליו. ביטול הרצון הפרטי שנדרש לצורך מימוש אותה צייתנות נתפס כחלק מהותי מהאסקטיות, כלומר דרך החיים הסגפנית הכוללת ויתור על הנאות העולם החומרי. פלדיוס כתב שפכומיוס קיבל רגולה הכתובה (בקופטית) על לוח נחושת מידי מלאך, אולם רגולה זו לא שרדה. הירונימוס תרגם בשנת 404 את התקנון של פכומיוס ללטינית, ורק העתקי תרגום זה הועברו לדורות הבאים.

אף על פי ששימש פכומיוס כרועה רוחני ומתווה דרך, לא הוא ולא איש מאנשיו הפכו לכמרים ועל מנת לקיים את טקסי הדת היה צריך להביא כמרים למנזרים. אל מנזרי הנשים היה מותר רק לכמרים מבוגרים (זקנים) להיכנס.

מנזרי הגברים התקיימו כמושבות חקלאיות מאורגנות היטב ועצמאיות. הנזירים שבמנזריו של פכומיוס בילו חלק ניכר מיומם בתפילה משותפת, בקריאה בכתבי הקודש, בסעודות משותפות ובעבודה שאף היא הייתה לרוב משותפת. העבודה מילאה צורך כפול, הן צורך כלכלי של סיפוק צורכיהם של הנזירים, הן מילוי תוכן ביומם של הנזירים והן דרך ליגע את הגוף כך שהנזיר יהיה חשוף פחות לפיתויים. על מנת שיוכלו לקרוא את התפילות ואת כתבי הקודש דאג פכומיוס שהנזירים ירכשו יכולות קריאה. הנזירים במנזריו של פכומיוס לבשו גלימה אחידה, נטולת שרוולים.

אחרי שנת 336 בילה פכומיוס את רוב זמנו במנזר שבפבאו. אחרי כ-40 שנה בהן שימש אב מנזר פכומיוס חלה. לפני מותו הספיק למנות את יורשו ולהיפרד מהנזירים. הוא נפטר ב-9 במאי 348.

תופעת המנזרים התפשטה במהירות בעמק הנילוס, נאמר כי במותו של פכומיוס ב-348 היו במצרים כ-3,000 מנזרים. ממצרים התפשטו המנזרים לארץ ישראל, לסוריה וטורקיה של ימינו, לצפון אפריקה ותוך דור או שניים לשאר חלקי האימפריה הרומית ואז כבר דובר על כ-7,000 מנזרים. פכומיוס נחשב גם הנוצרי הראשון שעשה שימוש במחרוזת תפילה על מנת למנות את מספר הפעמים שהתפלל.

בין אלו שערכו מסע אל פכומיוס היה גם בזיליוס הגדול (מקייסרי) שאימץ חלק מרעיונותיו ומימש אותם בקפדוקיה. בזיליוס התרשם מאוד מהקהילות המאורגנות שהתפתחו תחת הדרכתו של פכומיוס. קהילה ומשמעת תרמו מאוד לגיבוש התכונות הנזיריות האידיאליות: צניעות, פרישות וצייתנות. הוא כתב (ביוונית) בין השנים 358 ל-364 סדרה של מדריכים לחיים הנזיריים, שאם כי לא היו "חוקים" במובן המשפטי של קודים מערביים מאוחרים יותר, הראו על החשיבות הרבה של קהילה מאוחדת של נזירים, החיים תחת אותו הגג, ותחת ההדרכה - ואפילו המשמעת - של אב-מנזר חזק. המדריכים נכתבו בצורה של שאלות ותשובות בשלושה ספרים: Moralia ושני ספרי Asketika. תורתו של בזיליוס הייתה מודל לנזירות היוונית והרוסית, אך הייתה לה השפעה פחותה במערב הלטיני. בזיליוס שם דגש על הקהילתיות, על הקשר שבין הנזירים לבין עצמם וכך התקנון שלו יוצר רשת חברתית בין הנזירים, קובע עקרונות עזרה הדדית, ובפעם הראשונה תקנון כתוב יוצר קהילה במקום אוסף אינדיבידואלים שחיים יחדיו ומצייתים כולם לאדם אחד.

ראו גם

• בנדיקטוס מנורסיה - מייסד הנזורה במערב אירופה

לקריאה נוספת

• יצחק חן ואורה לימור, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 1, עמ' 90–92. ISBN 9650606785
• פאו פיגרס, הרוח והכלה: שישה פרקים על הנצרות הקדומה, הוצאת המחבר, 2007, עמ' 150–151, ISBN 9653501100

• Philip Rousseau, Pachomius: the Making of a Community in Fourth-Century Egypt. University of California Press, 1985, ISBN 0520050487

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פכומיוס בוויקישיתוף

• תקנון פכומיוס: חלק 1, חלק 2, חלק 3, & חלק 4 (באנגלית)
• על קשר אפשרי בין פכומיוס לבין פולחן סראפיס
• פכומיוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)