נצרות קופטית

נצרות קופטית
	חזית קתדרלת מרקוס הקדוש בקהיר
שורשים, סיווג והנהגה
דת	נצרות
זרם	נצרות אוריינטלית אורתודוקסית
תאריך ייסוד	42
מייסד	מרקוס המבשר
מנהיג	תאודורוס השני
מספר מאמינים	22,000,000
שפות	קופטית, ערבית, אנגלית
ארגונים ופעילות
מרכז	קהיר
אזורי פעילות	מצרים
	copticorthodox.church/en/

אין לבלבל ערך זה עם הערך "נצרות קופטית קתולית".

הכנסייה הקופטית-אורתודוקסית (קופטית: Ϯⲉⲕ̀ⲕⲗⲏⲥⲓⲁ ⲛⲣⲉⲙ̀ⲛⲭⲏⲙⲓ ⲛⲟⲣⲑⲟⲇⲟⲝⲟⲥ, "טיקְלֶסִיַה נְרֶמנכֶמִי נוֹרתוֹדוֹכּסוֹס") היא כנסייה עצמאית המשתייכת לנצרות האוריינטלית שבסיסה במצרים. הכנסייה היא הזרם הנוצרי הגדול ביותר במדינה ומזוהה בעיקר עם הקבוצה האתנית הקופטית, צאצאי המצרים הקדומים שלא התאסלמו ולא הסתערבו אלא שימרו את השפה הקופטית ואימצו את הנצרות. מלבד זאת, לזרם יש נוכחות חזקה באפריקה ובמזרח התיכון ושלוחות ברחבי תבל, בתפוצת המהגרים הקופטית ומחוצה לה.

הכנסייה, כזרם אוריינטלי, דוגלת בכריסטולוגיה מיאפיזיטית – כלומר, מאמינה כי הטבע האנושי והטבע האלוהי של ישו התמזגו לאחד. הכנסייה התפלגה מיתר הנצרות במאה השישית עקב סירובה לקבל את החלטות ועידת כלקדון, שפירטו את אנושיותו המלאה ואלוהותו המלאה של ישו, הצלע השנייה של השילוש הקדוש. מבחינה פולחנית, הכנסייה מתנהלת לפי המנהג האלכסנדרוני הישן ובשפה הקופטית. הכנסייה מונהגת על ידי הסינוד הקדוש שבראשו עומד אפיפיור אלכסנדריה, אותו היא רואה כיורש הלגיטימי של כס מרקוס המבשר, הנחשב במסורת לאבי הנצרות במצרים ולפטריארך אלכסנדריה הראשון. הנצרות הקופטית מונה לפי הערכות בין עשרה לעשרים מיליון מאמינים, רובם במצרים. האפיפיור מאז 2012 הוא תאודורוס השני.

אטימולוגיה

השם קופטים (Copt) נגזר מהכינוי שנתנו היוונים למצרים: אייגיפטוס (Αίγυπτος). יש שתי השערות לגבי מקורו של הכינוי: לפי ההיסטוריון היווני סטראבון, הכינוי נגזר מהביטוי היווני "מתחת לים האגאי (Aἰγαίου ὑπτίως); לפי סברה אחרת, הכינוי הוא שיבוש של הביטוי המצרי "חות-קא-פתח" שמשמעו "מקדשו של האל פתח", שהוא אחד האלים המצריים המרכזיים. במקור היה משמעה של המילה "קופטי" פשוט "מצרי", אך היום מתייחסת מילה זו אל האוכלוסייה הנוצרית של מצרים. בלשון חז"ל נקראו הקופטים "גיפּטים" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א'), בעוד הכינוי "קופטים" שבעברית מודרנית הושפע מכינויָם בשפות המודרניות הזרות.

היסטוריה

הנצרות במצרים

כנסיית הלנה הקופטית במנזר דיר אנטוניוס

הקופטים רואים עצמם כיורשים הלגיטימיים היחידים של הנצרות במצרים. לפי המסורת, דת ישו הובאה לארץ על ידי מרקוס המבשר, שהיה גם הפטריארך הראשון של אלכסנדריה. הקהילה היהודית העצומה וההלניסטית של העיר (רעיונותיו של פילון, למשל, משפיעים עמוקות על הנצרות עד היום) סיפקה כר נוח להתפשטות האמונה החדשה, ומשם התרחבה גם למצרים וליוונים המקומיים. במאות השנייה והשלישית סבלה הכנסייה מרדיפות הקיסרים הרומיים. כבר ב-180 נוסדה אסכולת אלכסנדריה, אחת משתי החשובות בעולם הנוצרי לצד האנטיוכית, שדגלה מראשיתה בכריסטולוגיה שהדגישה את אחדות הטבעים האנושי והאלוהי באישיות ישו. כמו כן, פעלו בשמה כמה מגדולי המסורת הנזירית, ובראשם אנטוניוס הגדול. הם נודעו כ"אבות המדבר".

במאה החמישית זועזעה הנצרות על ידי מחלוקות כריסטולוגיות קשות, שהציר המרכזי שעליו נסובו היה המחלוקת בין האנטיוכים לאלכסנדרונים. הראשונים תבעו להדגיש את הבידול בין האלוהי והאנושי כדי להבהיר שהאל איננו מושפע מבריאתו ומצוי מעבר לה, והאחרונים דרשו את ההפך כדי לוודא שטבע האדם החוטא נעטה כולו על ידי ישו ולכן נגאל. לשני הצדדים היו חסידים קנאים שהוכרזו ככופרים על ידי הקונצנזוס הכנסייתי. הפטריארך קירילוס האלכסנדרוני, נציג נאמן של האסכולה בעירו, מילא תפקיד מרכזי בהוקעתו של נסטוריוס וגינוי תורתו ששללה את התואר "מולידת האלוהים" ממרים הבתולה כדי לחדד את הבידול בין הטבעים. ועידת אפסוס ב-431 עמדה בסימן הדומיננטיות של האלכסנדרונים והשפלת האנטיוכיים. המלחמה בנסטוריים הביאה את אב-המנזר אוטיכס לנסח משנה כריסטולוגית קיצונית במיוחד, המונופיזיטיות, שקבעה כי לישו היה טבע אחד בלבד בו התאחדו האלוהי והאנושי. רעיונותיו של אוטיכס עוררו מחאה קשה אף מאלו שישבו בין המשפתים עד אותה עת. בוועידת אפסוס השנייה שנערכה ב-449 כבר הגדישו האלכסנדרונים את הסאה: כשהם מגובים בהמון זועם ותוך שליטה מלאה באירועים, הם הובילו לזיכויו של אוטיכס מכל אשמה בכפירה ולהדחתם של תאודורט מקירוס ובישופים אנטיוכיים אחרים.

כלקדון והקרע

ב-451 הגיעה תגובת-הנגד לאפסוס השנייה, כשוועידת כלקדון נערכה בהשגחה קיסרית צמודה ותחת משמר חיילים שנועדו למנוע התפרעויות. האנטיוכיים החבולים זכו בבעל-ברית מכריע, בישוף רומא לאו הראשון, והצליחו להביא לגינוי גורף של המונופיזיטיות ולקבלת הגדרה כריסטולוגית אודות שני טבעים. אולם, המסקנות של המועצה נדחו על ידי רבים מהנוצרים בשולי האימפריה הביזנטית: מצרים, סורים, ארמנים ואחרים. אלו ראו בכך נסיגה לעמדות של נסטוריוס. מנקודה זו והלאה, באלכסנדריה היו שני פטריארכים: הפטריארך האימפריאלי, הידוע כיום כאפיפיור המזרחי-אורתודוקסי, והפטריארך הלאומי המצרי הלא-כלקדוני, הידוע כאפיפיור הקופטי. כמעט כל האוכלוסייה המצרית דחתה את המסקנות של מועצות כלקדון. אלה שתמכו בהגדרה הכלקדונית נותרו כחלק מהכנסייה השלטת ברומא וקונסטנטינופול. הפלג הלא-כלקדוני פרש מאלו והיה לחלק מהנצרות האוריינטלית שהתפלגה על רקע החלטות הוועידה.

הכלקדונים לפעמים מכנים את יריביהם "מונופיזיטיים", אם כי הכנסייה הקופטית מכחישה כי היא תומכת במונופיזיטיות, שלדעתה היא כפירה. הם לפעמים קוראים לקבוצה הכלקדונית "דיופיזיים". מושג הקרוב יותר לדוקטרינה הקופטית היא "מיאפיזיטי", המתייחס לטבעו המורכב של ישו – אל ואדם, מחוברים באופן בלתי נבדל בלוגוס. הקופטים מאמינים בשני טבעים המחוברים יחד "ללא התערבות, ללא בלבול, וללא שינוי". שני טבעים אלה "לא נפרדו זה מזה ולו לרגע". עם זאת, הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית רואות השקפות אלה כאילו היו מונופיזיטיות לכל דבר ועניין; מנגד, הכנסייה האוריינטלית רואה את ההשקפה הדיופיזיטית כאילו הייתה כניעה לנסטוריאניזם.

הקופטים סבלו תחת שלטון האימפריה הרומית המזרחית. הפטריארכים המלכיתים, שמונו על ידי הקיסרים כמנהיגים רוחניים ושליטים אזרחיים, טבחו באוכלוסייה המצרית, אותם החשיבו ככופרים. מצרים רבים עונו ומתו, אך בכל זאת נותרו נאמנים לדעה האנטי-כלקדונית.

הכיבוש הערבי של מצרים

הכיבוש הערבי של מצרים אירע ב-641. אם כי הכוחות האימפריאליים התנגדו לצבא הערבי בפיקודו של הכובש עמר אבן אל-עאץ, רוב האוכלוסייה האזרחית, שסבלה תחת השלטון הקיים, היו פחות עוינים את הכובשים; במקרים מסוימים הם אף קיבלו אותם בזרועות פתוחות. הנוצרים נחשבו כאחד מ"עמי הספר", והותר להם להמשיך במנהגי דתם, תחת ההגבלות של החוק המוסלמי, השריעה. הגנה זו נבעה בחלקה מחדית' שבו נאמר, "כשאתם כובשים את מצרים, היטיבו עם הקופטים שכן הם חבריכם ואחיכם", וכן מצורך באנשי מנהל מוצלחים.

למרות המהפך הפוליטי, מצרים נותרה ברובה ארץ נוצרית, אם כי המרות דת לאסלאם במשך השנים מאז הפכו את מצרים מארץ שהיא בעיקר נוצרית לארץ שהיא בעיקר מוסלמית עד סוף המאה ה-12. תהליך זו הוחש בשל רדיפות בזמן ולאחר תקופת שלטונו של הח'ליף הפאטמי אל-חאכם באמר אללה (996–1021) ובשל מסעי הצלב, וגם בשל האימוץ של הערבית כשפה ליטורגית בידי פטריארך אלכסנדריה, גבריאל אבן-טורייק.

מהמאה ה-19 ועד למהפכת 1952

מעמד הקופטים החל להשתפר בתחילת המאה ה-19 תחת היציבות והסובלנות של שושלתו של מוחמד עלי. הקהילה הקופטית הפסיקה להיחשב בידי המדינה כיחידה אדמיניסטרטיבית, וב-1855 הוסר מס ה"ג'יזיה", שהוטל תמיד רק על עמי הספר. זמן קצר לאחר מכן, החלו הנוצרים לשרת בצבא המצרי. מהפכת 1919 במצרים, הגילוי הראשון של זהות מצרית ציבורית-עממית מזה מאות שנים, מראה על ההומוגניות של החברה המודרנית המצרית, על רכיביה הנוצרים והמוסלמים.

על אף אפלייתם, מחזיקים הנוצרים הקופטים בנתח של 30%–40% מכלל הכלכלה המצרית,.^[1] על פי העיתון פורבס, שליש מטבלת האנשים העשירים ביותר במצרים הם נוצרים קופטים.^[2]

הנצרות הקופטית כיום

נזיר קופטי בפתח מנזר דיר אנטוניוס ליד תחנה התשיעית של הוויה דולורוזה

האפיפיור הקופטי של אלכסנדריה היום הוא תאודורוס השני. ישנה כנסייה קופטית-קתולית קטנה, אוניאטית, שגם לה פטריארך של אלכסנדריה; לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית אין נוכחות רבה במצרים, אך בראשה עומד הפטריארך של אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים.

על פי חלק מההערכות, ישנם כ-15 מיליון קופטים אורתודוקסים (כלומר אוריינטליים) בעולם: הם מצויים בעיקר במצרים (בין 8 ל-16 מיליון), ארצות אפריקה (כ-400 אלף), צפון אמריקה (כמיליון), וכן באירופה, אוסטרליה, כווית, וישראל.

מספר הקופטים במצרים אינו ידוע בוודאות, אולם מוערך בכ-5%–15% מכלל האוכלוסייה, הכוללת כ-100 מיליון נפש, כלומר – בין 5 מיליון (הערכת הממשלה), ועד לכ-15 מיליון (טענת נציגי הכנסייה הקופטית).

מאז שנות ה-80 תאולוגים קופטים ומזרחים-אורתודוקסים נפגשו על מנת להגיע לעמק השווה לגבי המחלוקות התאולוגיות ביניהם, והגיעו למסקנה כי רבות מהמחלוקות נובעות מבעיות טרמינולוגיה, כאשר הם משתמשים במילים שונות לתאר אותם הדברים. ב-1990, הכנסיות הקופטיות והאנטיוכיות האורתודוקסיות הסכימו להכיר זו בזו בהטבלות שהן עורכות. בקיץ של 2001, כנסיות אלה הסכימו להכיר זו בזו בסקרמנט הנישואין שלהן. לפני כן, אם קופטי ויווני היו רוצים להתחתן, היה צריך לבצע את הטקס פעמיים – פעם אחת בכל כנסייה, על מנת ששתיהן תכרנה בהם. כיום ניתן לערוך את הטקס פעם אחת, ושתי הכנסיות מכירות בו.

בכנסייה הקופטית אפשר להסמיך רק גברים לכמורה, ועליהם להינשא בטרם ההסמכה, אם הם רוצים להתחתן. נוהג זה דומה לזה של הכנסייה המזרחית אורתודוקסית.

באופן מסורתי, השפה הקופטית היא ששימשה בתפילות, וכתבי הקודש נכתבו באלפבית הקופטי. אך בשל הערביזציה של מצרים, התפילות החלו להיערך בערבית, ואילו הדרשות (אנ') הן כולן בערבית. משתמשים גם בשפות מקומיות, יחד עם הקופטית, בתפילות מחוץ למצרים.

נוצרים קופטים חוגגים את חג המולד לפי לוח השנה הקופטי, הדומה ללוח השנה האתיופי וכמוהו מקביל ללוח היוליאני. בין 1901 ל-2100 ההפרש בין הלוחות ללוח הגרגוריאני עומד על 13 ימים וכך חג המולד יוצא ב-7 בינואר. מאז 2002 יום זה הוא חג לאומי במצרים.

החל משנות ה-70, וכן בשנות ה-2000 אירעו במצרים מספר אירועי אלימות, שבהם הותקפו נוצרים קופטיים בידי מוסלמים קיצוניים. באירועים נרצחו מאות מאמינים קופטים. האחרונים טוענים לקיפוח ולאפליה מתמשכת מצד השלטונות, והתייחסות מקלה להתקפות פיזיות ומילוליות עליהם.

האקדמיה לעיקרי הנצרות באלכסנדריה

הסמינר התאולוגי של האקדמיה לעקרונות הנצרות באלכסנדריה נוסד ב-1893. אקדמיה זו רואה עצמה כיורשתה של אסכולת אלכסנדריה הקדומה ורבת-ההשפעה, שנוסדה במאה השנייה ונעלמה עם הכיבוש המוסלמי. לאקדמיה החדשה יש קמפוסים באלכסנדריה, קהיר, ניו ג'רזי ולוס אנג'לס, שם כמרים קופטים לעתיד ואנשים אחרים לומדים, בין נושאים אחרים, תאולוגיה נוצרית, היסטוריה, שפה ואמנות קופטית – כולל שירה, מוזיקה, איקונוגרפיה ואריגה.

שמות קופטיים במצרים כיום

לקופטים רפרטואר שמות ייחודי. שמות רבים הם שמות של דמויות מן הברית הישנה והברית החדשה: يوسف (יוסוף, כלומר יוסף בן יעקב אבינו, או יוסף הקדוש בעלה של מרים אם ישו), مريم (מַרים, כלומר מִרים אחות משה או מרים המגדלית או מרים אם ישו), بنيامين (בנימין), راعوث (ראעות', כלומר רות), بطرس (בוטרוס-פטרוס), حنّا (חנּא-יוחנן), جرجس (גירגיס-ג'ורג') ועוד. שמות מן הברית הישנה המופיעים בקוראן יכולים להיות משותפים לקופטים ולמוסלמים, אך שמות מן הברית החדשה הם קופטיים בלבד.

הקופטים משתמשים גם בשמות פרעוניים: مينا (מינא-מנס, נערמר), ويصا (ויצא-בס, אל פרעוני).

קבוצת שמות נוספת המבדילה את הקופטים מן המוסלמים היא של שמות אירופאיים: ميشيل (מישל), جوزيف (ז'וזף), ماريان (מריאן). עד לדור הקודם השמות הזרים היו ממקור צרפתי, אך כעת ניכרת השפעה אמריקאית: مونيكا (מוניקה), ديفيد (דייוויד), مايكل (מייקל) ועוד.

קבוצת שמות אחרת כוללת שמות המשותפים לקופטים ולמוסלמים, כדי לטשטש את זהותו הדתית של בעל השם (קופטים מדווחים על הפליה בבית הספר ברגע שמתגלית דתם). בתחום זה מרובים שמות המסתיימים ב-ي: فتحي (פתחי), سعدي (סעדי), عدلي (עדלי) ועוד. נפוצים גם שמות מהשורש مجد (=תהילה): مجدي (מגדי), ماجد (מאגֶד). כמו כן נפוצים שמות עם הרכיב عبد (עבְּד, כלומר עֶבֶד): عبد المسيح (עבד-אלמסיח, דהיינו עבד המשיח), عبد النور (עבד-אלנור, דהיינו עבד האור). שני שמות אחרונים אלה הם קופטיים בלבד.

הקופטים בישראל

הכנסייה והאכסניה הקופטית ביפו

עדויות על נוכחות קופטית בירושלים קיימות מראשית המאה התשיעית לספירה. בשנת 1236 התמנה ארכיבישוף קופטי בירושלים, ומאז ועד היום קיימת בה פטריארכיה קופטית. מבנה הפטריארכיה מצוי במנזר דיר אנטוניוס, סמוך לכנסיית הקבר. כמו כן יש לקופטים חזקה במספר תאי תפילה בכנסיית הקבר.

עימות רב שנים קיים בין הקופטים ובין הכנסייה האורתודוקסית האתיופית ביחס לבעלות על דיר אל סולטאן, מבנה המצוי על גג כנסיית הקבר. כיום מתגוררים במבנה נזירים אתיופים ונזיר קופטי אחד. בשל הסכסוך מצוי המבנה במצב ירוד ורעוע.

מרבית הקופטים בירושלים מתגוררים בח'אן הקופטים, מבנה ברובע הנוצרי התוחם מצפון את בריכת חזקיהו, שנבנה בשנת 1838. כיום מתגוררות בירושלים כמה עשרות משפחות קופטיות.

כמו כן בעיר נצרת שבגליל התחתון קיימת קהילה קופטית שמספר אנשיה מגיע לכ-‏1,500–2,000 נפש. הם נושאים את שם המשפחה "קופטי" (قبطي), כציון לדת הנוצרית שהם שייכים לה מאז שהגיעו ממצרים בראשית המאה ה-20. יש להם כנסייה בעיר אשר שייכת באופן ישיר לכנסייה הקופטית והאפיפיור במצרים. בחיפה מתגוררות כיום כמה משפחות נוצריות הנושאות את שם המשפחה "קופטי", אשר רובן גם מנצרת. הידוע שביניהם הוא היסטוריון ומורה להיסטוריה הרבה שנים ומוכר לקהילה הערבית בעיר: ד"ר עטאללה קופטי (عطا الله قبطي).

במרץ 1957 נעצר ראש הכנסייה הקופטית בישראל, הכומר יואכים אל-אנטוני, בחשד לריגול ולאחר מכן הורשע.^[3]^[4]

ביפו הייתה קהילה קופטית ולה כנסייה בשם מנזר אנטוניוס הקדוש.