פליקס פרידמן

פליקס פרידמןפולנית: Feliks Frydman או Friedman;‏ 18971942) היה צייר, גרפיקאי ומבקר אמנות יהודי.

פליקס פרידמן
Feliks Frydman
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1897
ורשה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1942 (בגיל 45 בערך)
גטו ורשה, גנרלגוברנמן עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

פרידמן נולד בשנת 1897 בוורשה, פולין. בשנת 1916 סיים את לימודיו בגימנסיה.[1] הוא למד בבתי הספר לאמנויות יפות בוורשה ובפריז. לאחר מכן שירת בצבא הפולני.

פרידמן ייסד את החברה היהודית לקידום אמנויות יפות ואת איגוד האמנים היהודים בפולין[1], ושימש כנשיא האיגוד בשנות השלושים של המאה העשרים. כמו כן היה חבר באגודה לעידוד אמנויות ובאיגוד הסופרים והעיתונאים היהודים. משנת 1918 הציג תערוכות רבות, כולל ב-TZSP, מכון התעמולה לאמנות והחברה היהודית לקידום אמנויות יפות בוורשה, בפריז הציג את עבודותיו בשנת 1926, ופרנקפורט.

הוא התגורר בוורשה, ומשנת 1939 התגורר בקז'ימייז' דולני.

הוא צייר דיוקנאות, טבע דומם, סידורי פרחים, הוא גם היה גרפיקאי. הוא פרסם אלבום של דיוקנאות מצוירים של סופרים ושחקנים יהודים.

הוא גורש לגטו ורשה, שם היה חבר בוועדת התרבות ביודנראט. יחד עם צייר אחר ועצור אחר, שמחה טרכטר, הוא עיטר את קירות אולם הקבלה הראשי במשרדי היודנראט.[2]

הוא נעצר בגטו ורשה, ב-25 באוגוסט 1942 בבית המלאכה KH Müller, שם שהה עם אמנים יהודים, בהם אברהם אוסטשגה ורומן רוזנטל. אוסטשגה הסב יחד עם האמן ולדיסלב וויינטרוב את הסדנה שלו למפעל לייצור אבני השחזה, להשחזת סכינים, ואמנים רבים הועסקו בו. בזמן גירוש היהודים מהגטו בינואר 1943 פרידמן אושפז בבית החולים היהודי ברחוב גנשה מס' 6. אחות הזריקה לו מנת מורפיום כפולה כדי למנוע את גירושו למחנה טרבלינקה, והוא נפטר.[3]

עבודותיו נמצאות באוספים של המוזיאון הלאומי בוורשה והמכון ההיסטורי היהודי בוורשה.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא פליקס פרידמן בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 Czy wiesz kto to jest? Uzupełnienia i sprostowania. Warszawa. p. 78.
  2. ^ Artur Tanikowski, Malarze żydowscy w Polsce, vol. 1, Warsaw, Edipresse Polska, 2006. ISBN 8374771607.
  3. ^ פליקס פרידמן - יחיאל וייס, באתר יחיאל וייס, ‏2 בספטמבר 2019