פצצת שימוש כללי
פצצת שימוש כללי (בראשי תיבות: ש"כ, מכונה גם "פצצת ברזל") היא פצצה המוטלת מהאוויר ומאזנת בין נזק הדף, חדירה ורסס בפיצוץ.
מאפיינים
עריכהפצצות שימוש כללי מודרניות עשויות מזיווד מתכת עבה הממולא בחומר נפץ (בדרך־כלל TNT, תרכובת B, או טריטונל בשירות נאט"ו וארצות הברית) שמהווה כ־50% מהמשקל הכולל של הפצצה. פצצת השימוש כללי היא חימוש נפוץ במטוסי קרב ומפציצים משום שהיא שימושית עבור מטרות טקטיות מגוונות ובגלל מחירה הזול יחסית.
פצצות שימוש כללי מזוהות בדרך־כלל על ידי משקלן (500 ליברות, 250 ק"ג לדוגמה). במקרים רבים אין זה אלא משקל נומינלי, והמשקל האמיתי של כל פצצה משתנה בהתאם לסנפירים, המרעום, ותצורת ההאטה. למשל, המשקל הנומינלי של פצצת סימן 117 האמריקנית הוא 750 ליברות (340 ק"ג), אך משקלה האמיתי הוא 820 ליברות (374 ק"ג).
פצצות שימוש כללי מודרניות מתוכננות כך שיפחיתו את יצור הגרר עבור המטוס הנושא אותה.[1]
בתקיפות מגובה נמוך קיימת הסכנה שהמטוס התוקף ייפגע מההדף של הפצצה שהֵטיל. כדי להתמודד עם בעיה זו, מותקנים על פצצת שימוש כללי בדרך־כלל התקני האטה כגון מצנח או סנפירים שנפתחים עם הטלת הפצצה, מאיטים את קצב נפילתה ומאפשרים למטוס שהות לחמוק מהפיצוץ.
ניתן להתקין מגוון מרעומים וסנפירים על פצצת שימוש כללי למטרות שונות. פצצת שימוש כללי משמשות גם כראשי קרב לפצצות מונחות. התקנת סוגים שונים של ראשי ביות וסנפירים הנשלטים אלקטרונית הופכת פצצת "ברזל" רגילה לפצצה מונחית לייזר (כגון סדרת הפייבוויי האמריקנית), פצצה אלקטרו־אופטית, או פצצה מונחית מערכת ניווט לוויינית (כגון ה־JDAM האמריקני העושה שימוש בלוויני ה־GPS).
סוגי פצצות שימוש כללי
עריכהאמריקניות
עריכהבמהלך מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם ארצות הברית השתמשה עדיין בפצצות ישנות ממלחמת העולם השנייה כמו הסימן 117 והסימן 118, שהכילו יותר חומר נפץ (כ־65%) מרוב הפצצות שבשימוש כיום. אף־על־פי שכמה מהפצצות האלו נשארו בארסנל ארצות הברית, כמעט שלא עושים בהם שימוש, והסימן 117 נישא רק על ידי ה־B-52 סטרטופורטרס.
בגלל שמטוסי הסילון שנכנסו לשירות היו מהירים פי שניים, ועם מנוע שצורך יותר דלק; חביות עגולות שמנמנות שתקועות תחת הגוף מייצרות הרבה גרר, מה שמחייב את המנוע לעבוד קשה יותר וכך מתקצר זמן המשימה. וכך נוצרו מצבים שבהם המטוס טס קדימה, בעוד הפצצה שהטיל נשארה מאחור.
סדרת סימן 80
עריכה
פצצות השימוש כללי העיקריות של ארצות הברית כיום הן סדרת סימן 80. לפצצות אלו יש צורה הידוע כ"איירו 1A", שתוכנן בידי אד הינמן מחברת דאגלס איירקראפט כתוצאה ממחקרים ב־1946. יש לו יחס אורך:קוטר של כ־8:1 ( ) היוצר כוח גרר מינימלי עבור המטוס הנושא. סדרת סימן 80 לא נכנסו לשירות מבצעי עד למלחמת וייטנאם, אך מאז החליפו את מרבית פצצות השימוש כללי הקודמות. היא כוללת ארבעה סוגי פצצות עיקריים:
- סימן 81 (משקל נומינלי 250 ליברות/113 ק"ג)
- סימן 82 (משקל נומינלי 500 ליברות/227 ק"ג)
- סימן 83 (משקל נומינלי 1,000 ליברות/454 ק"ג)
- סימן 84 (משקל נומינלי 2,000 ליברות/908 ק"ג)
הסימן 81 הוכיח את עצמו כבלתי אפקטיבי מספיק במלחמת וייטנאם, והיא יצאה משירות בארצות הברית. אם כי, הפצצה החלה לחזור כיום לשירות בתור ראש קרב לפצצות מונחות, בעקבות לקחי מלחמת עיראק, בשל הנזק הסביבתי הנמוך שהיא גורמת בהשוואה לפצצות גדולות יותר.
מאז מלחמת וייטנאם, הצי האמריקני וחיל הנחתים האמריקני עושים שימוש בפצצות עם שכבת ציפוי עבה המעכבת אש, המיועדת להשהות פיצוץ במקרה שבו תפרוץ אש בספינה. בסיסים קרקעיים בדרך־כלל לא עושים שימוש בציפוי כזה, משום שהוא מוסיף כ־30 ליברות (14 ק"ג) למשקל הכולל של הפצצה.
בריטיות מודרניות
עריכההבריטים מכנים פצצות שימוש כללי "זיווד בינוני" (MC – medium case). הפצצות הבריטיות המודרניות העיקריות הן במשקל 540 ליברות (245 ק"ג) ו־1,000 ליברות (454 ק"ג).
סובייטיות או רוסיות
עריכה
ערך מורחב – פצצות רוסיות
פצצת FAB-250 סובייטית מסדרת 1946
הסימול הרוסי לפצצות שימוש כללי הוא "פוגאסנאיה אוויאציונאיה בומבה"[2], ובראשי תיבות FAB ואחריו משקלה הנומינלי של הפצצה בק"ג. למרבית פצצות השימוש כללי הרוסיות יש משטחי טבעת עגולה במקום הסנפירים שמותקנים על פצצות מערביות.
פצצות גדולות יותר בעלות צורה פחות אווירודינמית נשארו בארסנל הסובייטי, בעיקר לשימוש על ידי מפציצים כבדים. באפגניסטן ב־1988 עשו מפציצי טופולב 22M שימוש נרחב ב־FAB-1500 (משקל נומינלי 1,500 ק"ג/3,300 ליברות) וב־FAB-3000 (משקל נומינלי 3,000 ק"ג/6,600 ליברות).
צרפתיות
עריכהפצצות שימוש כללי צרפתיות, המשווקות על ידי מאטרה ומיוצרות על ידי Société des Ateliers Mécanique de Port-sur-Sambre (SAMP) נבנות במגוון סוגים עם משקל נומינלי של בין 50 ק"ג (110 ליברות) ל־1,000 ק"ג (2,205 ליברות). הנפוצות ביותר בן ה־250 ק"ג (1,102 ליברות) EU2 ו־T25, 400 ק"ג (882 ליברות) T200 ו־1,000 ק"ג (2,205 ליברות) BL4.
מדינות אחרות
עריכהמדינות אחרות, בהן ברזיל, צ'ילה, ישראל, פורטוגל, רומניה, דרום אפריקה, ספרד ושוודיה, מייצרות פצצות משלהן, רובן גרסאות של סדרת סימן 80 האמריקנית המיוצרות ברישיון, או חיקויים דומים.
קישורים חיצוניים
עריכה- ניצן סדן, הטיפשה, החכמה והחבית: כך נולדה הפצצה האווירית, באתר כלכליסט, 5 בנובמבר 2021