פרידריך שליירמאכר
פרידריך דניאל אֶרְנְסְט שְׁלַיֶירְמַאכֶר (בגרמנית: Friedrich Daniel Ernst Schleiermacher; 21 בנובמבר 1768, ברסלאו – 12 בפברואר 1834, ברלין) היה תאולוג ופילוסוף גרמני אשר ידוע בעיקר בשל נסיונותיו הנועזים ליישב את הביקורת של הוגי עידן הנאורות על האורתודוקסיה הפרוטסטנטית המסורתית עם האמונה וליצור השקפה דתית המתאימה לעולם המודרני. השפיע על התפתחות ה'ביקורת הגבוהה' בחקר המקרא וכתביו מהווים חלק מעמודי התווך של תחום ההרמנויטיקה המודרנית. בשל השפעתו המכרעת על הלך הרוח הנוצרי הבא אחריו הוא לרוב מכונה "אבי התאולוגיה הפרוטסטנטית המודרנית". הגישה הנאו-אורתודוקסית מן המאה ה-20, שמייצגה הבולט הוא קרל בארת, היוותה במובנים רבים ריאקציה נגד הגישה שייסד שליירמאכר.
 | |
| לידה |
21 בנובמבר 1768 ברסלאו, ממלכת פרוסיה, האימפריה הרומית הקדושה  |
|---|---|
| פטירה |
12 בפברואר 1834 (בגיל 65) ברלין, ממלכת פרוסיה |
| שם לידה |
Friedrich Daniel Ernst Schleiermacher |
| מקום קבורה |
Dreifaltigkeitskirchhof II |
| השקפה דתית |
לותרניזם |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת האלה-ויטנברג |
| מוסדות |
|
| זרם |
הרמנויטיקה הרומנטיקה של ינה אידיאליזם גרמני |
| תחומי עניין |
תאולוגיה, פדגוגיה, פילוסופיה, דיאלקטיקה, פילוסופיה של המוסר, הרמנויטיקה |
| עיסוק |
פילוסוף, מרצה באוניברסיטה, סופר, מתרגם, תאולוג, איש חינוך |
| מדינה |
ממלכת פרוסיה |
| יצירות ידועות |
האמונה הנוצרית |
  | |
לדעתו, את המצב הטבעי הקדום של האנושות מאפיינת הבנה לא-נכונה של המציאות. על מנת להתגבר על המצב הבסיסי השגוי, זקוקים לפרשנות – להרמנויטיקה. ההרמנויטיקה היא אומנות ההתמודדות עם ההבנה המוטעית.
אבי התאולוגיה המודרנית
עריכהשליירמאכר נחשב ל"אבי התאולוגיה הנוצרית המודרנית". הגותו הדתית הושפעה מן "האחווה המוראבית" (אשר בחיקה הוא עצמו גדל) – אחווה נוצרית אשר שמה דגש על חוויות ספיריטואליות, והן מן ההגות הפילוסופית – הקאנטיאנית, השפינוזיסטית והפנומנולוגית בת זמנו. תפיסתו הדתית היא, למעשה, ניסיון להיענות לאתגרים המודרניים מתוך החוויה הדתית ובכך להתגבר על ביקורת הדת האופיינית למודרנה. ספריו החשובים בנושא זה הם "על הדת" (1799) ו"האמונה הנוצרית" (1821).
תפישת הדת של שליירמאכר
עריכהדת איננה מערכת מושגית בהירה ומובנת שניתנת לניסוח שיטתי, אלא צורת חיים נבדלת שעיקרה בחוויית האיחוד עם האינסופי. שליירמאכר דחה את הדאיזם כמייצר מושג אלוהות ודת חסרות חיות וחיוניות, שאינו משביע את הצורך הדתי. הדת היא אחד משלושת תחומי ההוויה של האדם: בידיעה עוסק המדע, בעשיה עוסק המוסר ובחוויה עוסקת הדת: פרקסיס היא מילוי חובה מוסרית מחד ואומנות מאידך, ספקולציה היא מדע, דת היא רגישות וטעימה מן האינסוף. המדע מושג באמצעות התבונה, הפרקסיס מכיל שני יסודות סותרים: חובות מוסריות המזוהות עם כפייה והכרח ויצירה אומנותית המזוהה עם החופש.
שליירמאכר מבחין בין 'דת אמיתית' המאפיינת קבוצה אליטיסטית של מאמינים לבין דתות מדומות המתבטאות בדתות הממוסדות ובקרב רוב המאמינים. הדתות המדומות מתחלקות לזרמים אינדיבידואליים המעמידים במרכזם את החיפוש אחר אושר אישי ודתות חברתיות-מוסריות המעמידות במרכזן את החוק, הסדר והמוסר וחיות למען מטרות על-אישיות. ההגות המודרנית תוקפת את מושגי הדת המסולפים הללו – ובצדק. הדת איננה מדע ואין ביכולתה לספק אמיתות אונטולגיות; היא גם אינה קשורה למוסר ואינה דרך להגברת המוסר, באשר המוסר עומד ברשות עצמו תחת ביקורת התבונה המעשית; הדת אף איננה יצירת אמנות, באשר היא אינה פעולה המתחילה ונגרת בספירה האנושית.
הדת האמיתית לשיטתו היא טעימה מן האינסוף. המאמינים המבורכים האוחזים בהשקפה הדתית האמיתית הם שגרירים של אלהים, פרשנים שלו או של עבודתו, המראים את הדרך להפיכת אהבה עצמית לאהבת האינסוף. עצם ההנחה שהכוחות הסותרים הללו דרים יחד באדם מעידה על האינסוף המאחד אותם. הדת היא המעניקה לתחומים השונים אחדות אורגנית ולמאמין מגע ישיר עם האינסופי.
לאור זאת, עולה שרק גישה פנומנולגית עשויה להנהיר את הדת האמיתית. את הדת ניתן להבין רק מבפנים ומתוך נקודת המבט הדתית לחוות את העולם. דרך החוויה הדתית העולם חודר לתודעה והאדם חווה את עצמו כחלק מן הכוליות. שיאה של החוויה הדתית ב"דבקות" – המהווה אישור עז רגש של חוויות הזרימה. החיים הדתיים האמיתיים הם חידוש מתמיד של חוויות האיחוד – המבוססים על איחוד של רגשות ואינטואיציה. הדת היא כמו מוזיקה קדושה שצריכה ללוות את כל החיים.
הדת והתנ"ך
עריכהשליירמאכר אינו מבקר רק את מסגרות הדת הממוסדות, אלא גם מציע תפיסה חדשה של היחס בין המקרא לבין ״הדת האמיתית״. המקרא אינו תיאור של הדת האמיתית, אלא מכיל אמונות אמיתיות בצירוף תיאורים שנועדו להמון. ככזה, התנ"ך אינו מורה פיזיקה ומטאפיזיקה, אלא מהווה משטח המראה לדת. את התנ"ך – גורס שליירמאכר – יש לקרוא לאור ההכרות המדעיות והמטאפיזיות שלנו ולא להפך.
תלמידים ומבקרים
עריכההגל היה תלמיד ובר פלוגתא חריף של שליירמאכר – שניהם ביקשו להעניק חיוניות מחודשת לדת, אך בעוד ששליירמאכר שם דגש על החוויה הרגשית והאישית, הגל שם דגש על התבונה, המתבטאת בדינמיות של הרוח ההיסטורית – המזוהה עם אלהים. בעוד שעבור שליירמאכר הדת היא ממלכת היחיד, עבור הגל הדת האמיתית היא ממלכת ההתפתחות ההיסטורית. שופנהאואר אף הוא היה תלמיד של שליירמאכר, אך ביקר את תורתו בחריפות ולעג לניסיון לחבר בין תפיסות דתיות לבין פילוסופיה ביקורתית. בקרל בארת ניתן לראות מבקר מימין של תפיסת הדת האנטי-ממסדית של שליירמאכר.
שליירמאכר והיהודים
עריכהשליירמאכר התנגד להתנצרות אופורטוניסטית של יהודים כאמצעי לקבל זכויות אזרח, תופעה שצצה כשהיה צעיר. ב-1799, כשדוד פרידלנדר שיגר את האיגרת שלו לווילהלם טלר ובה ההצעה להיטבל בתנאי שיוכל להוסיף להיות דאיסט ולא יחויב להאמין בעיקרי דתו החדשה, שליירמאכר דחה זאת על הסף. בהיותו רומנטיקן, ואף אנטי-רציונליסט, סבר שהדת עמוקה בהרבה מן ההגיון השכלי, בניגוד להשקפה הפופולרית בזמנו; אדם שהתחנך בדת אחת לא היה יכול להשתייך בכנות לדת אחרת. לפיכך, התנגד לקבלתם של מומרים שלא יהיו נוצרים כנים. תחת זאת, הציע לתת ליהודים זכויות אזרח בתנאי שיתכחשו לאמונה במשיח עתידי ויחדלו מלקיים את המצוות שהיו מנוגדות לחובות האזרחיות. הוא עמד על כך שניתן יהיה להיות אזרח מבלי להיות נוצרי, משום שכריכת עניינים אלו ביחד פגעה בטוהרה של הדת.[1]
קישורים חיצוניים
עריכה
פרידריך שליירמאכר, ברשת החברתית Goodreads- פרידריך שליירמאכר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ מיכאל מאיר. The Origins of the Modern Jew: Jewish Identity and European Culture in Germany, 1749-1824, Wayne State University Press, 1979. עמ' 76–78.