ויקיפדיה

פריווילגיה חברתית

זכות מיוחדת או יתרון הקיימים לאדם או לקבוצה חברתית מסוימת בלבד

בהקשר חברתי, פְּרִיוִוילֶגְיָה[1] או זכות יתר (מלטינית: חוק פרטי) היא זכות מיוחדת או יתרון הקיימים לאדם או לקבוצה חברתית מסוימת בלבד. המונח נפוץ במיוחד בהקשר של אי-צדק חברתי ובפרט למעמד חברתי,[2] גזע, גיל, נטייה מינית, קרבה דתית מגדר ומוגבלות. שלוש דוגמאות שכיחות הן השכלה גבוהה, מגזר מועדף על השלטון ואזור מגורים.[2] פריווילגיה עשויה להיות גם רגשית או פסיכולוגית, וקשורה בביטחון העצמי, בנוחות, ובתחושה של האדם שהוא חלק מהחברה, וראוי בה.[3] המונח החל כמושג אקדמי, אולם הפך לפופולרי מחוץ לעולם זה.[4]

ניתוח חשוב של פריווילגיה ושל קבוצות חברתיות מסוימות פורסם, וכלל מגוון של נקודות מבט. כמה פרשנים טענו כי המונח מוגבל, ואינו מבחין בין "ויתור על צדק" (spared injustice, שבו למשל אדם לבן אינו עושה מאומה למחות על אי צדק לשחור, אולם אינו מרוויח מכך ישירות) ובין "הטבה בלתי-צודקת" (unjust enrichment, ובה למשל, מצב שבו מחפשת המשטרה אחר פושעים ממוצא מזרחי, מיטיב עם מפר חוק לבן); כמו כן הועלו טענות על כך שלמונח נטייה למזג בין קבוצות שבמהותן נבדלות זו מזו.[5]

היסטוריה

עריכה

רעיון הפריווילגיה עלה לראשונה ב-1903 כשהסוציולוג וההיסטוריון האמריקני ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז פרסם מאמר בשם "נשמות העם השחור" (The Souls of Black Folk), שבו כתב שעל אף שאפרו-אמריקנים היו מודעים מאוד לאמריקנים לבנים וערים לאפליה גזעית, אמריקנים לבנים לא חשבו יתר על המידה על אפרו-אמריקנים, וכן גם לא על השפעתה של אפליה גזעית.[6][7][8] ב-1935 כתב דו בויז על מה שֶכִּינה "המתנות בלהיות לבן", שכוללות לדבריו אדיבות וכבוד, גישה ללא מכשולים לאירועים ציבוריים, יחס מקל בבתי המשפט, וגישה לבתי הספר הטובים ביותר.[9]

ב-1988, האקדמאית האמריקנית פרופסור פגי מקינטוש פרסמה את המאמר "פריווילגיה לבנה ופריווילגיה גברית", ובו היא מתעדת 46 פריווילגיות כפי שחוותה כאישה לבנה בארצות הברית. למשל: "אני יכולה להיות בטוחה שאם אזדקק לסיוע רפואי או חוקי, הגזע שלי לא יהווה לי מכשול", וכן "אין לי הצורך לחנך את ילדיי להיות מודעים לגזענות מערכתית כדי לשמור בכל יום ויומו על שלמותם הגופנית". מקינטוש תיארה פריווילגיה לבנה כ"חבילה בלתי נראית של זכויות שלא הורווחו", שלאנשים לבנים אין עניין להכיר בה; היא גורמת להם לחוש ביטחון, נוחיות, וכן להיות בלתי מודעים לסוגיות גזעיות; במקביל לא-לבנים הופכים חסרי ביטחון, אינם חשים בנוח ומרגישים מנוכרים.[3] לזכות מאמרה של מקינטוש נזקף כי יצר עניין אקדמי בפריווילגיות, שנחקרו בהרחבה בשנים שלאחר מכן.[10][11] עם זאת, המאמר שאינו חף מליקויים, זכה לביקורות רבות.[12]

סקירה כללית

עריכה

מבחינה היסטורית, לימודים אקדמיים של אי-שוויון חברתי התרכזו בעיקר באופני אפליית המיעוטים, והתעלמו מהפריווילגיות הניתנות לקבוצות הדומיננטיות בחברה. הדבר השתנה כאמור בשנות ה-80 המאוחרות, עם תחילת המחקר בנושא.[11]

פריווילגיה, באופן שבו היא מובנת ומתוארת על ידי חוקרים, היא מכלול של משתנים מרובים עם חשיבות משתנה כמו גזע, גיל, מגדר, נטייה מינית, זהות מגדרית, אזרחות, דת, מוגבלות, בריאות, רמת השכלה ואחרים. על פי סוציולוגים, גזע, מגדר ומעמד חברתי הם המכריעים ביותר על רמת הפריווילגיה של אדם.[13] תאוריית הפריווילגיה טוענת כי כל אדם משובץ בערב רב של קטגוריות ושל הקשרים, והוא יהיה פריווילג באורחים מסוימים, ומקופח באחרים; תכונות פריווילגיות מפחיתות את ערכן של תכונות שגוררות קיפוח.[14] לדוגמה, פרופסור לסבית לבנה נהנית מפריווילגיות הקשורות בגזע וברמת השכלה, אך מקופחת עקב מגדרה ונטייתה המינית.[15] חלק מהתכונות הפריווילגיות הן לרוב נראות, כמו גזע ומגדר, ואחרות כמו אזרחות וסדר לידה – הן בלתי נראות. חלקן, כמו מעמד חברתי, הן תכונות יציבות יחסית, וחלקן, כמו גיל, עושר, דת ואטרקטיביות, משתנות או עשויות להשתנות עם הזמן.[16] חלקן, לפחות בצורה חלקית, הן פרי בחירתו של האדם, כמו רמת השכלה, בעוד שאחרות, כמו גזע או רקע מעמדי הן לחלוטין אינן נתונות לבחירה.

בהקשר של התאוריה, אנשים פריווילגיים נחשבים ל"נורמה", וככאלו זוכים בבלתי נראות ובנוחות בחברה, בעוד האחרים נתפסים כפרטים נחותים יותר.[15] אנשים פריווילגיים רואים את דמותם משתקפת לאורכה ולרוחבה של החברה, בתקשורת המונים ופנים אל פנים במפגשם עם מורים, מנהלים במקום העבודה וברשויות נוספות; על פי חוקרים, אלה מעניקים תחושה של אישור, את ההנחה שאדם פריווילגי יצליח בחייו, וכן הגנה מפני חשש מהתמודדות עם אפליה מטעמם של בעלי סמכות.[17]

מודעות לפריווילגיה

עריכה

מספר אקדמאים הדגישו את התבנית לפיה אלה הנשכרים מסוג כלשהו של פריווילגיה ממאנים להכיר בה.[3][14][18] הסוציולוג האמריקני מייקל קימל מתאר את המצב שבו יש לאדם פריווילגיה "כמו לרוץ עם הרוח בגבך", היעדר מודעות להזנה, לתמיכה ולדחיפה.[3] מטיעון זה ניתן לגזור כי הכחשה כזו מכוננת אי צדק נוסף נגד אלו שאינם נשכרים מאותה הפריווילגיה. כותב אחד התייחס להכחשה כזו כסוג של "מיקרו-אגרסיה" או ביטול-קמעא (microinvalidation) אשר שוללים את חוויותיהם של אנשים שאינם פריווילגיים ומקטינים את הקשיים שאיתם הם מתמודדים.[19]

מקינטוש כתבה כי רוב האנשים אינם מעוניינים בהכרה בפריווילגיות שלהם, ובמקום זאת מחפשים דרכים להצדיק או לגמד את ההשפעות של הפריווילגיה, בטענה שזו נרכשה ביושר. הם מצדיקים זאת בהכרה במעשיהם של אינדיבידואלים בעלי דומיננטיות שלא עמלו עבורה, אך מכחישים שהפריווילגיה ממוסדת, כמו גם מוטמעת בקרב כל חלקי החברה. יתרה מזו, מקינטוש כתבה כי גם אלה המאמינים שפריווילגיה היא מערכתית עשויים להכחיש את רווחתם האישית הנובעת מכך, ועלולים להתנגד למאמצים לבטלה.[3] על פי חוקרים, אנשים פריווילגיים מתנגדים להכרה בפריווילגיה, משום שזו תדרוש מהם להכיר בכך שהצלחה כלשהי שהשיגו, לא נרכשה אך ורק בזעת אפם, אלא גם בזכות המערכת שסייעה להם.[19] תפיסה זו מטילה ספק ברעיון לפיו החברה היא מריטוקרטיה, כלומר מובלת על ידי אנשים שנבחרו לתפקידם בזכות כישוריהם. הטלת ספק זו מעוררת אי נוחות קשה בעיקר בקרב אמריקנים, שכן האמונה במריטוקרטיה היא ערך תרבותי חשוב, וחוקרים תכופות מאפיינים אותה כמיתוס.[15][20][21][22][23][24][25]

קימל כתב כי כאשר אנשים פריווילגיים אינם מרגישים באופן אישי חזקים, הטענות לפיהן הרוויחו מיתרונות שלא רכשו אינן משכנעות.[21]

ב-2014, סטודנט יהודי לשנה א' באוניברסיטת פרינסטון, טל פורטגנג, כתב את המאמר "בדיקת הפריווילגיה שלי" (Checking My Privilege), שבו הוא מגנה את שותפיו ללימודים שאמרו לו "לבדוק את הפריווילגיות שלו" כדי שיזקוף את הצלחתו בחיים "לאיזה קדוש בלתי נראה שתומך בגבריות הלבנה", וכן מגנה אותם "על כך שהציגו את סעיף ההגנה השווה, ולמעשה את עצם הרעיון של מריטוקרטיה, כמיתוס".[26] מקינטוש מסרה לאחר מכן לעיתון הניו יורקר כי פורטגנג התנגד לראות עצמו כחלק מהמערכת. היא טענה כי לכל אחד יש שילוב של יתרונות שלא נרכשו כמו גם חסרונות, ועל כל אחד לנסות לראות את עצמו בהקשר של תבניות חברתיות של אפליה ושל דיכוי.[27]

ביקורת

עריכה

תפיסת הפריווילגיה ספגה ביקורת על כך שהיא מתעלמת מהבדלים יחסיים הקיימים בין קבוצות. למשל, חוקרים טוענים כי בחברה האמריקאית ישנם הבדלי מעמד בין הודים אסיאתיים, סינים, יפנים, קוריאנים וקמבודים, וכן בקרב אפרו-אמריקאים, מהגרים שחורים מהקריביים ומהגרים שחורים מאפריקה.[5]

אנשי רוח שמסכימים שפריווילגיות קיימות ושהן מערכתיות, ביקרו את המונח עצמו, באומרם כי המילה פריווילגיה רומזת על מותרות יותר מאשר על זכויות; הם טענו כי תועלות מסוימות של פריווילגיות כמו גישה בריאה לחינוך ולשיכון, מוטב שיובנו כזכויות, ולא כמותרות.[5]

מספר אקדמאים משערים כי תיוג בעיה כקולקטיבית במקום כל מקרה לגופו תוביל בסופו של דבר לאפליה תחת מעטה של צדק חברתי. זאת משום שלטענתם תפיסה כזו מובילה להנחה שאדם שמשתייך לקבוצה פריווילגית הוא בלתי ראוי, ולהפך, ללא כל בדיקה.[28]

ראו גם

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ נכתב גם "פריבילגיה"
  2. ^ 1 2 Twine, France Winddance (2013). Geographies of Privilege. Routledge. pp. 8–10. ISBN 0415519616.
  3. ^ 1 2 3 4 5 Kimmel, Michael S. (2009). Privilege: A Reader. Westview Press. pp. 1, 5, 13–26. ISBN 0813344263.
  4. ^ Freeman, Hadley (4 ביוני 2013). "Check your privilege! Whatever that means". The Guardian. נבדק ב-23 באוקטובר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ 1 2 3 Blum, Lawrence (2008). "'White privilege': A mild critique" (PDF). Theory and Research in Education. SAGE Publications (6(3)). doi:10.1177/1477878508095586. נבדק ב-23 באוקטובר 2014. {{cite journal}}: (עזרה)
  6. ^ Sullivan, Shannon (2006). Revealing Whiteness: The Unconscious Habits of Racial Privilege. Indiana University Press. pp. 121–123. ISBN 0253218489.
  7. ^ Reiland, Rabaka (2007). W.E.B. Du Bois and the Problems of the Twenty-First Century: An Essay on Africana Critical Theory. Lexington Books. p. 3. ISBN 0739116827.
  8. ^ Appelrouth, Scott (2007). Classical and Contemporary Sociological Theory: Text and Readings. 304-305: SAGE Publications. ISBN 076192793X.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: location (link)
  9. ^ Kincheloe, Joe L. (2008). Critical Pedagogy Primer. Peter Lang International Academic Publishers. pp. 60–62. ISBN 1433101823.
  10. ^ ד"ר עופר קצ'רגין, מיהו פריבילג?, באתר ערוץ 7מ, ‏4.1.2022
  11. ^ 1 2 O'Brien, Jodi A. (2008). Encyclopedia of Gender and Society. SAGE Publications. p. 418. ISBN 1412909163.
  12. ^ "מיהו פריבילג?" - ממשא האדם הלבן למשא האשמה של הגבר הציוני הלבן, באתר ערוץ 7
  13. ^ Casella, Eleanor C. (2005). The Archaeology of Plural and Changing Identities: Beyond Identification. Springer. p. 217.
  14. ^ 1 2 Garnets, Linda (2002). Psychological Perspectives on Lesbian, Gay, and Bisexual Experiences. Columbia University Press. p. 391. ISBN 0231124139.
  15. ^ 1 2 3 Case, Kim (2013). Deconstructing Privilege: Teaching and Learning as Allies in the Classroom. Routledge. pp. 63–64. ISBN 0415641462.
  16. ^ Sweet, Holly Barlow (2012). Gender in the Therapy Hour: Voices of Female Clinicians Working with Men (The Routledge Series on Counseling and Psychotherapy with Boys and Men). Routledge. p. 71. ISBN 0415885515.
  17. ^ Sorrells, Kathryn (2012). Intercultural Communication: Globalization and Social Justice. SAGE Publications. p. 63. ISBN 1412927447.
  18. ^ Carter, Robert T. (2004). Handbook of Racial-Cultural Psychology and Counseling, Training and Practice. Wiley. p. 432. ISBN 0471386294.
  19. ^ 1 2 Sue, Derald Wing (2010). Microaggressions in Everyday Life: Race, Gender, and Sexual Orientation. Wiley. pp. 37–39. ISBN 047049140X.
  20. ^ Khan, Shamus Rahman (2012). Privilege: The Making of an Adolescent Elite at St. Paul's School (Princeton Studies in Cultural Sociology). Princeton University Press. pp. 107–108. ISBN 0691156239.
  21. ^ 1 2 Halley, Jean (2011). Seeing White: An Introduction to White Privilege and Race. Rowman & Littlefield Publishers. pp. 67, 191. ISBN 1442203072.
  22. ^ McNamee, Stephen J. (2013). The Meritocracy Myth. Rowman and Littlefield Publishers. ISBN 1442219823.
  23. ^ Bell, Myrtle P. (2011). Diversity in Organizations. Cengage Learning. pp. 232–234. ISBN 1111221308.
  24. ^ Karsten, Margaret Foegen (2006). Gender, Race, and Ethnicity in the Workplace [3 volumes]: Issues and Challenges for Today's Organizations. Praeger. p. 258. ISBN 0275988023.
  25. ^ Jackson, Yolanda Kaye (2006). Encyclopedia of Multicultural Psychology. SAGE Publications. pp. 471.
  26. ^ Fortgang, Tal (2 באפריל 2014). "Checking My Privilege: Character as the Basis of Privilege". The Princeton Tory. נבדק ב-24 ביוני 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ Rothman, Joshua (13 במאי 2014). "The Origins of Privilege". The New Yorker. נבדק ב-24 ביוני 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ ד"ר קצ'רגין עופר, "מיהו פריבילג?" - ממשא האדם הלבן למשא האשמה של הגבר הציוני הלבן, באתר ערוץ 7, ‏4.1.2022
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=פריווילגיה_חברתית&oldid=37767735"