פריז–ברסט–פריז
פריז–ברסט–פריז (בצרפתית: Paris–Brest–Paris ובקיצור: PBP) הוא אירוע של רכיבת אופניים למרחק ארוך. במקורו היה מרוץ אופניים למרחק של כ-1,200 ק"מ, מהעיר פריז, בירת צרפת לעיר ברסט ובחזרה לפריז. תחילת המרוץ הייתה בוולודרום הלאומי הממוקם בסן קנטן אן איוולין. המירוץ אירע לאחרונה במתכונת תחרותית בשנת 1951.
כינוי | PBP |
---|---|
מדינות | צרפת |
סוג | רכיבה למרחקים ארוכים |
אורך המסלול | כ-1200 ק"מ |
היסטוריה | |
התקיים לראשונה |
מקצועני: 1891 חובבני: 1931 |
מרוצים עד כה |
מקצועני: 7 חובבני: 18 |
מנצח ראשון |
מקצועני: שארל טרון חובבני: אלקסיס קוטאר |
מנצח אחרון |
מקצועני: מוריס דיו חובבני: ביורן לנהרד |
שנת מרוץ אחרונה |
מקצועני: 1951 חובבני: 2015 |
החל משנת 1931 הופרד המירוץ לשני מרוצים ורוכבי אופניים חובבים הופרדו מרוכבי האופניים המקצועיים, ונערכים שני אירועים: במסגרת הראשון (אירוע מסוג ברווט (brevet)) נדרשים הרוכבים לרכב את המרחק בפרק זמן של 90 שעות, אך ללא תחרות. אירוע זה מתקיים אחת לארבע שנים. השני הוא מרוץ מסוג אודאקס (audax), המתקיים אחת לחמש שנים במסגרתו נדרשת קבוצה של רוכבים לסיים את המסלול. ב-1931 היו בפועל שלוש תחרויות עצמאיות החולקות את אותו המסלול.
הברווט
עריכהבדומה לאירוע ברווט אחרים, נדרשים הרוכבים לסיים את המסלול בלא תמיכה. עליהם לקנות מצרכי מזון במהלך המסלול, ותמיכה לרוכבים אסורה. הרוכבים ממעטים לישון, ונמים לצד הדרך זמן קצר ככל האפשר על מנת להשלים את המסלול בזמן הנדרש.
על מנת להשתתף בברווט פריז–ברסט–פריז, על הרוכבים להשלים סדרת מרוצי ברווט קודמים באותה שנה קלנדרית. כאשר סדרת המרוצים כוללת מרוצים למרחקים של 200 ק"מ, 300 ק"מ, 400 ק"מ ו-600 ק"מ (אולם הרוכבים רשאים להשלים מרחקים גדולים יותר באותה תקופה נדרשת).
היסטוריה
עריכהפייר גיפאר עורך העיתון "לה פטי ז'ורנל" יזם לראשונה את מרוץ פריז-ברסט וחזרה.
1891
עריכהמרוץ פריז–ברסט–פריז היווה למעשה מבחן אמינות ליצרני אופניים. גיפאר כתב מאמרי מערכת על הרוכבים הנושאי עימם מזון וביגוד למירוץ ואשר משלימים את כל מסלולו עם אותם אופניים מבלי להחליפם.
207 משתתפים השתתפו במירוץ הראשון, ורק צרפתים הורשו להשתתף.
במירוץ הראשון שנערך בשנת 1891 זכה שארל טרון שרכב בחסות מישלן כשהוא מסיים את המירוץ ב-71 שעות ו-22 דקות. בסופו של דבר, 99 מתוך 207 המשתתפים סיימו את המירוץ.
המירוץ הביא תפוצה רבה והצלחה רבה לעיתון לה פטי ז'ורנל. יחד עם זאת, הלוגיסטיקה המורכבת של המירוף הביאה את מארגניו להחליט לקיימו אחת לעשר שנים.
1901
עריכהב-1901 מרוץ פריז–ברסט התקיים בחסות העיתון L ' auto-Velo, שנערך על ידי אנרי דסגרנג'. לראשונה, בשנה זו הופרדו החובבנים מהרוכבים המקצועיים. המנצח היה מוריס גארן שסיים ב-52 שעות את המרוץ בו השתתפו 112 רוכבים מקצועיים. במרוץ החובבני סיים משתתף בן 65 את המירוץ לאחר 200 שעות.
בעקבות הצלחת המרוץ הציע העיתון L ' auto לקיים מרוץ גדול אף יותר - הטור דה פראנס, שהתקיים לראשונה בשנת 1903 ביוזמתו של דסגרנג'.
1911
עריכהמרוץ פריז–ברסט השלישי התקיים בשנת 1911. הזוכה, סיים את המרוץ בזמן של 50 שעות ו-13 דקות.
1921
עריכהבשנת 1921, בעקבות מלחמת העולם הראשונה התקיים המירוץ בהשתתפות 43 רוכבים מקצועיים ו-65 חובבים. הזוכה במירוץ היה לוסין מוטייה, שסיים ב-55 שעות ו-7 דקות.
1931
עריכהבשנת 1931 שונו כללי התחרות, והחל המירוץ הקבוצתי, בו השתתפות קבוצות של 10 רוכבים. במרוץ היחידים זכה האוסטרלי יוברט אופרמן, שסיים את המירוץ ב-49 שעות ו-21 דקות, על אף הגשם השוטף שהתקיים במהלך המירוץ. אופרמן אכל במהלך המירוץ בעיקר סלרי.
מלחמת העולם השנייה
עריכהבשל מלחמת העולם השנייה נדחה המירוץ לשנת 1948, עת כתב העת L'Equipe נתן חסות למירוץ בו זכה אלבר הנדיקס מתוך 52 רוכבים מקצועיים שהשתתפו.
1951
עריכהבשנת 1951 זכה מוריס דיו במירוץ, שהוא מסיים בזמן שיא של 38 שעות ו-55 דקות, שיא אשר טרם נשבר. הייתה זו השנה האחרונה בה התקיים מרוץ של רוכבים מקצועיים.
אירוע חובבנים
עריכהבשנים 1956 ו-1961 נרשמו רוכבים מקצועיים מעטים לתחרות, ונערכו תחרויות רוכבים חובבנים בלבד (בהם השתתפו מאות רוכבים).
בין השנים 1956 ו-1975 נערכה התחרות מידי חמש שנים.
זוכי התחרות
עריכהבדומה לאירוע ברווט אחרים, נדרשים הרוכבים לסיים את המסלול בלא תמיכה. עליהם לקנות מצרכי מזון במהלך המסלול, ותמיכה לרוכבים אסורה. הרוכבים ממעטים לישון, ונמים לצד הדרך זמן קצר ככל האפשר על מנת להשלים את המסלול בזמן הנדרש.
על מנת להשתתף בברווט פריז-ברסט-פריז, על הרוכבים להשלים סדרת מרוצי ברווט קודמים באותה שנה קלנדרית. כאשר סדרת המרוצים כוללת מרוצים למרחקים של 200 ק"מ, 300 ק"מ, 400 ק"מ ו- 600 ק"מ (אולם הרוכבים רשאים להשלים מרחקים גדולים יותר באותה תקופה נדרשת).
זוכי התחרות המקצועית
עריכהפייר גיפאר עורך העיתון לה פטי ז'ורנל יזם לראשונה את מרוץ פריז-ברסט וחזרה.
שנה | זוכה | קבוצה | זמן | מקום שני | מקום שלישי |
---|---|---|---|---|---|
1891 | שארל טרון (Charles Terront) | Bayonne | 71 שעות 22 דקות | פייר ג'ייל-לאבאל (Pierre Jiel-Laval) | אנרי קוליבוף (Henri Couillibeuf) |
1901 | מוריס גארן (Maurice Garin( | La Française | 52 שעות | גאסטון ריוויר (Gaston Rivierre) | איפוליט אוקוטורייה (Hippolyte Aucouturier) |
1911 | אמיל ג'ורג'ה (Émile Georget) | Coureur de vitesse | 50 שעות 13 דקות. | אוקטב לאפיז (Octave Lapize) | ארנס פול (Ernest Paul) |
1921 | לואי מוטיאה (Louis Mottiat) | Coureur de vitesse | 55 שעות 7 דקות | אז'ן כריסטוף (Eugène Christophe) | אמיל מאסון האב (Émile Masson senior) |
1931 | יוברט אופרמן (Hubert Opperman) | Alleluia-Wolber | 49 שעות 21 דקות | ליאון לוייה (Léon Louyet) | ז'וזפה פנצ'רה (Giuseppe Pancera) |
1948 | אלבר אנדריקס (Albert Hendrickx) | עצמאי | 41 שעות 36 דקות 42 שניות | פרנסואה נוויל (François Neuville) | מאריו פאציו (Mario Fazio) |
1951 | מוריס דיו (Maurice Diot) | Mercier - Hutchinson | 38 שעות 55 דקות. | אדואר מולר (Édouard Muller) | מרסל אנדריקס (Marcel Hendrickx) |
זוכי התחרות החובבנית
עריכהמאפה
עריכההמאפה פריז–ברסט, קינוח בעל צורה עגולה המזכירה צמיג או גלגל, נוצר בשנת 1910[1] כדי להנציח את התחרות. המאפה הפך פופולרי בקרב המשתתפים בשל הערך הקלורי הגבוה שלו, וכיום הוא נפוץ בכל רחבי צרפת.
קישורים חיצוניים
עריכה- אתר האינטרנט הרשמי של פריז–ברסט–פריז
- סרט דוקומנטרי אודות התחרות