פרשת פינחס

פסוקים	במדבר, כ"ה, י' – ל', א'
מספר פסוקים	168
מספר תיבות	1887
תוכן	שכרו של פינחס וציווי להילחם במדיין, מפקד וחלוקת הנחלות, תלונת בנות צלופחד, מינוי יהושע בן נון כיורשו של משה, פרשת הקורבנות
	מצוות בפרשה על פי ספר החינוך
דיני נחלות, קורבן התמיד, מוסף של שבת, מוסף של ראש חודש, מוסף של שבועות, תקיעת שופר בראש השנה
	הפטרה
	מלכים א', י"ח, מ"ו – י"ט, כ"א

פָּרָשַׁת פִּינְחָס היא הפרשה השמינית בספר במדבר. פינחס, אשר על שמו נקראת הפרשה כולה, הוא נכדו של אהרון הכהן ובקנאת ה' הרג בסוף הפרשה הקודמת (בלק) שני חוטאים, ביניהם זמרי בן סלוא, וכך עצר את המגפה שפשתה בעם ישראל. בשל פעולתו, מקבל פינחס בפרשה זו ברכה ייחודית מאת ה', וממונה ל'כהונת עולם'.

לאחר בלימת המגפה, עם ישראל נמנה למשפחותיו במפקד לקראת הכניסה לארץ ישראל. בנות צלופחד פונות בבקשה לקבל את נחלת אביהן בארץ ישראל ונענות בחיוב. משה מצווה למנות יורש שינהיג את עם ישראל בכניסתו לארץ, והוא מציג את יהושע בן נון כיורשו בפני העם. בסוף הפרשה מפורטים דיני קורבן התמיד, קרבן ראשי חודשים והמועדים השונים.

לפי החלוקה לפרקים, הפרשה מתחילה בפרק כ"ה, פסוק י' ומסתיימת בפרק ל', פסוק א'. פרשה זו היא השנייה באורכה מבין פרשות השבוע – יש בה 168 (קס"ח) פסוקים. הפרשה נקראת לרוב בסמוך לשבעה עשר בתמוז.

תוכן הפרשה

פינחס ומדין

בהמשך לתיאור חטא בעל פעור שבפרשה הקודמת (בלק), פינחס מקבל שכר מה' על מעשה הקנאות שעשה, שהביא לעצירת המגפה: ”לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם”.^[1]

ה' גם מצווה את משה רבנו ואת עם ישראל להילחם במדין ולנקום על הרעה שגרמו.

מפקד וחלוקת הנחלות

ערך מורחב – מפקד בני ישראל בערבות מואב

תצפית מהר נבו על ארץ ישראל. השלט מפרט את הכיוון והמרחק אל הערים הגדולות.

לאחר המגפה, ה' מצווה לערוך מפקד נוסף של בני ישראל לפי משפחות, לקראת הכניסה לארץ ישראל. המפקד נעשה כדי לחלק את הארץ לפי "מספר" השמות ולתכנן את חלוקת הארץ לנחלות משפחתיות, כפי שמתואר בפרק כ"ו:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ-בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ, לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל-פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.

— ספר במדבר, פרק כ"ו, פסוקים נ"ב–נ"ו

בביאורו על הפסוק, עמד הרב עדין שטיינזלץ על סתירה פנימית הטמונה בו:

"לכאורה שתי דרכי חלוקת הנחלה סותרות זו את זו. האם הארץ תחולק לפי הגורל או לפי גודל המשפחה? היו שהסבירו מתח זה בכך שהגורל קבע את מיקומה של נחלת השבט או המשפחה, ואילו גודלה של הנחלה נקבע לפי מספר הנפשות שמנתה בעת המניין (ראו להלן לג, נד; רש"י ורמב"ן על אתר). "

— התנ"ך המבואר על ידי הרב שטיינזלץ - במדבר כו, נד

ההבדל בין שני המפקדים

במפקד המוזכר בפרשת במדבר, ב-א' אייר לשנה השנייה במדבר,ספר במדבר, פרק א' המטרה היא לפקוד כל זכר, יוצאי צבא מבן 20 שנה ומעלה. וכך כתוב:

שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן.

— ספר במדבר, פרק א', פסוקים ב'–ג'

אחת מהסיבות לעריכת מפקד היא מניין וסדר של כוח האדם הצבאי. בפרשת פנחס המטרה היא גם לשם רשימת נוחלי הארץ.

כאשר משווים את התוצאות של שני המפקדים, מקבלים ממצא מפתיע: חלפו כמעט 40 שנה ולמרות זאת, כמעט אין הבדל במספר הנפקדים: המפקד הראשון: "וַיִּהְיוּ כָּל-הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" - דהיינו 603,550.^[2]המפקד השני: "שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים" - דהיינו 601,730.^[3]

יש להדגיש שהמניין הכללי אמנם דומה, אך במניינם של השבטים כשלעצמם יש שינויים בין המפקדים - חלקם גדולים. למשל, שבט מנשה גדל בכ-20,000 איש (מ-32,200 ל-52,700). שבט שמעון לעומת זאת, פחת בכשני שלישים (מ-59,600 ל-22,200). ההסבר המקובל לירידה הקיצונית במניין שבט שמעון הוא כי עיקר המגפה על חטא בעל פעור פגעה בשבט זה. אולי מפני שהם חנו בצד הקרוב למואבים, אולי מפני שהייתה להם חיבה יתרה כלפיהם, או מפני שמנהיגיהם עודדו אותם^[4] ^[5].

ד"ר יצחק מייטליס^[6] משער כי הסיבה להבדל היא שבמפקד הראשון פקדו רק את הגברים בני עשרים ומעלה ואילו במפקד השני פקדו את ראשי המשפחות, גם אם מדובר בנשים או בצעירים יותר. המונח "כל זכר" לא מופיע במטרת המפקד השני ולכן בנות צלפחד שהן ראשי משפחות יכולות לבוא ולתבוע נחלה. הוא מסיק כי מספר בני ישראל לקראת תום תקופת הנדודים במדבר התמעט במידה ניכרת, בעקבות מספר מגפות שהכה בהם ה' ומתוארות לאורך ספר במדבר, ובעיקר העונש על חטא המרגלים, שבו נמחה רוב דור המדבר. מייטליס מביא ראיה לדעתו ממספרם הנמוך של הלוחמים שהשתתפו בקרב על העי בספר יהושע.

בנות צלופחד

לאחר תיאור משפחות ישראל על פי המפקד, מתוארת מצוקתן של בנות צלפחד. בנות צלפחד קובלות על כך שלפי החוק הפורמלי לא יקבלו נחלה, כי אין להן אחים. ה' נענה לפנייתן וקובע שגם נשים יוכלו לנחול נחלה, אם אביהן מת בלא בנים.

ירושת משה

משה מצטווה לעלות להר העברים ולצפות על ארץ ישראל, שאליה לא ייכנס. לאחר מכן ה' מצווה על משה למנות מנהיגים שיחליפו אותו לאחר מותו, ”וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה”. משה ממנה את יהושע בן נון ליורשו בפני הכהן הגדול ובפני כל עדת ישראל, לפי ציווי של ה'.

פרשת הקורבנות

פרשה הלכתית ארוכה ובה ציווי על קורבן התמיד, הנקרא פעמיים ביום בסדר התפילה היהודי (ברוב העדות), וכן פירוט לגבי קורבנות המוספים של החגים.

מבנה הפרשה

בפרשת פנחס יש 168 פסוקים, אשר מאוגדים ב-10 פרשיות פתוחות ועוד 25 סתומות. הפרשה מכילה 4 סדרים, כאשר הפרשה מתחילה בתחילת סדר ומסתיימת בסוף סדר וזאת בניגוד לכך שהיא מתחילה באמצע פרק ומסתיימת באמצע פרק לפי החלוקה לפרקים.

תאריכי הקריאה

השבת בה קוראים את פרשת פינחס יכולה לחול בשבעה תאריכים שונים^[7]:

שנת השג - י"ד בתמוז
שנת החא - ט"ז בתמוז
שנת זשה, בחה, בשה וגכה - י"ט בתמוז
שנת זחג, זשג ובחג - כ"א בתמוז
שנת השא וזחא - כ"ג בתמוז
שנת הכז - כ"ד בתמוז
שנת בשז וגכז - בארץ ישראל בי"ז בתמוז, בחוץ לארץ בכ"ד בתמוז

הפטרה

ברוב השנים פרשת פינחס חלה בימי בין המצרים, אז היא השבת הראשונה מבין השבתות של "תלתא דפורענותא", ואז נקראת ברוב הקהילות הפטרה מעניין חורבן בית המקדש, במקום הפטרת הפרשה הרגילה.^[8] הפטרת הפורענות הראשונה, הנקראת בשנים אלה בפרשת פינחס, היא בספר ירמיהו, מפרק א', פסוק א' עד פרק ב', פסוק ג' (התימנים מסיימים בפרק א', פסוק י"ט). זו נבואת ההקדשה של ירמיהו, ובה נאמר לו שהוא עתיד לנבא על חורבן בית המקדש ועל חטאי ירושלים.

בשנים השג והחא (בארץ ישראל גם בשנת בשז וגכז) השבת שבה קוראים את פרשת פינחס חלה בשבעה עשר בתמוז או לפניו ומפטירים בספר מלכים א', מפרק י"ח, פסוק מ"ו עד פרק י"ט, פסוק כ"א (בנוסח רומניא סיימו פסוק ט"ז), שם מתוארות קורותיו של אליהו הנביא אחרי מעשה הקנאות שעשה בהר הכרמל (על רקע דרשת חז"ל ש"פינחס הוא אליהו"), הנבואה שקיבל בהר סיני, ופגישתו עם אלישע. לפי מנהג איטליה תמיד מפטירים הפטרה זו^[^{דרוש מקור]}.