צנון
הצנון (או צנון הגינה; שם מדעי: Raphanus sativus) הוא ירק ממשפחת המצליבים.
 צנון
| |
|---|---|
צנון אדום
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | צלפאים |
| משפחה: | מצליבים |
| סוג: | צנון |
| מין: | צנון הגינה |
| שם מדעי | |
 Raphanus sativusלינאוס, 1753 | |
מאפיינים
עריכההחלק האכיל הפופולרי ביותר של הצנון הוא האשרוש שהוא החלק דמוי הלפת הגדל מתחת לאדמה, אך כל הצמח אכיל וחלקו העליון יכול לשמש כירק עלה. קליפתו של הצנון יכולה להיות בצבעים רבים. הצנון הידוע ביותר הוא עגול ואדום. סוגים אחרים קיימים בצבע ורוד, ורוד- סגלגל, לבן ואפור-שחור. קיים גם מין גדול וצהוב בעל טעם לימוני מעודן. הצנון המזרח אסיאתי הלבן הענק מכונה צנון סיני או דאיקון (daikon). זהו תבלין חלש המכונה בדרך כלל צנון דאיקון (daikon radish). המין הנפוץ ביותר של הצנון הוא הצנון דמוי הגזר, אורכו 20 עד 35 סנטימטרים וקוטרו 5 עד 10 סנטימטרים.
את פקעת הצנון אוכלים בדרך כלל לא מבושלת, אך מינים קשים מבשלים. לבשרו של הצנון הטרי מרקם פריך וטעם חריף ומפולפל. "עוקצו" של הטעם נעלם כאשר מקלפים את הקליפה האדומה.
גודלם של מיני הצנון שונה. חלק מהם מגיעים למשקל של מעל קילוגרם. הצנון הוא ירק פופולרי לגינות ירק ביתיות, היות שהוא קל למדי לגידול, ומגיע לבשלות מהר. מיני צנון רבים בשלים 30 יום בלבד לאחר שנזרעו.
הצנון גדל באופן הטוב ביותר באדמה חומצית עד רגילה, וזקוק לשמש וללחות. עונת השתילה הטובה ביותר היא מתחילת האביב ועד סופו, ועונת ה"קציר" הטובה ביותר היא מסוף הקיץ ועד תחילת הסתיו. את הזרעים צריכים לשתול בעומק של סנטימטר אחד. אמוניום גופרתי הוא דשן יעיל. צריך לבדוק את רמת החומציות באדמה לפני שתילת הצנון מכיוון שהוא רגיש לרמות חומציות שונות.
הירק קרוי על שום טעמו הֶחריף: בערבית, "צֻנַאן" (صنان) פירושה סירחון.[1]
זנים
עריכהבדרך כלל, צנונים יכולים להסתווג לשני זנים ראשיים: קיץ וסתיו. הצנונים מגיעים בצורות, בצבעים ובגדלים רבים ושונים, כגן צנון שחור, צנון צבעוני וצנון ארוך, היכול להגיע לאורך גדול מאורכו של גזר לבן.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ אברהם אבן-שושן, המלון החדש, ירושלים: הוצאת קרית־ספר בע"מ, 1981, כרך שני, עמוד 1143.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קכ"א, סעיף ז' - "חריף כמו צנון".