גורליצה (בפולנית: Gorlice) היא עיר בדרום פולין, במחוז פולין קטן (Małopolska), בעבר נכללה באזור גליציה המערבית. הקהילה היהודית בגורליצה (ביידיש גארליץ, נהגה "גורליץ") התקיימה החל מהמאה ה־18 וגדלה בעיקר לאחר חלוקת פולין ב־1772, כאשר האזור עבר לממשל האוסטרי[1]. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה כ־4,000 איש (כמחצית מכלל תושבי העיר)[2] - רובם שומרי מצוות ואנשי מסורת, חסידים ואנשי מעשה, ובהם סוחרים, תעשיינים ובעלי מלאכה. היו בה מוסדות חינוך ודת, מוסדות צדקה וחסד, תנועות נוער שונות וחיי ציבור תוססים[1]. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בימים הראשונים של ספטמבר 1939, עזבו את העיר כשליש מיהודיה בדרכם מזרחה, אך רבים מהם שבו[3]. הגרמנים כבשו את גורליצה ב־7 בספטמבר 1939, ושבוע לאחר מכן, בראש השנהה'ת"ש, שרפו את בית הכנסת על המתפללים ששהו בו באותה עת - כחמישים איש[3]. עד ראשית 1943 חרבה הקהילה לחלוטין. מרבית יהודי גורליצה שנותרו בה בעת הכיבוש הנאצי נספו במיתות משונות בעיר, ביער הסמוך וז'יצה (Warzyca), במחנה ההשמדה בלז'ץ (Bełżec) ובמקומות אחרים אליהם גורשו. רכוש היהודים נבזז. מעט הניצולים ששבו לעיר אחרי המלחמה עזבוה עד מהרה, וכיום לא נותרו בה יהודים[3].
גורליצה נוסדה כנראה בסביבות 1350, ומסמכים משנת 1404 מאשרים את קיומה כעיר[2]. בהיווסדה נאסר על היהודים להתיישב בה בהתאם לפריבילגיה "De non tolerandis judaeis"[4] - כלומר "זכות לאי סבילות יהודים". פריבילגיה זו נתנה לה על ידי המלך ולדיסלב השני יגיילו, בלחץ גילדות חזקות שראו ביהודים מתחרים מסוכנים[2]. יהודים בודדים ומשפחותיהם החלו להתיישב בגורליצה במאות ה17–18, בתחילה בעיקר בכפרים הסמוכים לעיר ובגבולותיה, ועסקו בסחר ותיווך בין אנשי העיר לבני הכפרים. בהמשך עברו לגור בתוך העיר. בשנת 1769 התגוררו בגורליצה מספר משפחות יהודיות בלבד, ומקור הכנסתם העיקרי היה מסחר בטבק, יין ודגן, וכן מנסרות לעיבוד עץ, מהיערות המצויים בשפע בסביבות גורליצה[2]. לאחר חלוקת פולין, כאשר אזור גורליצה עבר לשליטה אוסטרית, גדלה הקהילה היהודית והיהודים החלו להתיישב בגלוי בתוך העיר - בסביבות כיכר השוק (רינק) והרחובות הסמוכים[1].
בשלהי המאה ה-18 הקימו יהודי העיר קהילה עצמאית, עם בית כנסת ובית קברות משלהם. תעודות רשמיות על מייסדי הקהילה לא השתמרו, אולם ניתן לשחזר את ראשית הקהילה על פי ראשית קביעתה של הרבנות בעיר. גורליצה הייתה משויכת לגליל צאנז, ולכן, רב גליל צאנז היה גם הסמכות הרבנית של גורליצה, אלא אם כן מינה בה רב עצמאי מטעמו. ידוע שבשנת 1830 התמנה ר' חיים הלברשטאם, בעל "דברי חיים", לרב העיר צאנז, ולאחר שמונה גם לרב הגליל מינה רב בגורליצה. היה זה מחותנו, הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים המכונה גם ר' זלמן לייב טייטלבוים ונודע בשם "ייטב לב" על שם ספרו. יש להניח שמינוי זה היה בסביבות 1838-40[1].
במחציתה השנייה של המאה ה-19 נרשמה עלייה מהירה במספר היהודים בגורליצה. בתקופה זו התפתחה בגורליצה תעשיית זיקוק הנפט, שמקורותיו התגלו בסביבות העיר, והביאה עושר ושפע לכל תושבי הסביבה. תעשיינים, בנקאים ובעלי הון יהודיים החלו לזרום לגורליצה, הקהילה גדלה, ומספר היהודים הגיע כמעט למחצית מאוכלוסיית העיר. היהודים עסקו בעיקר בסחר ובתעשיית הנפט, ואילו תושבי העיר הקתולים עסקו בעיקר בחקלאות ובמלאכה.[2]
היחסים בין היהודים לשכניהם הפולנים ידעו עליות ומורדות. בגיליון "המגיד" מראש חודש חשוון תרל"א, (26 באוקטובר 1870) התפרסמה ידיעה, המתארת פרעות ביהודי גורליצה, ביום א' של ראש השנה תרל"א. על פי הידיעה, התנפלו "נוצרי העיר" על היהודים שנאספו בבית הכנסת, הכו בהם מכה רבה, פצעו אותם ואחר כך פשטו על בתיהם והחלו לבזוז. היהודים, לפי הידיעה, פנו אל ראש הפלך, שלא היה בידו להושיעם, ולכן היהודים הם אלה שעמדו על נפשם ככל יכולתם. רק לעת ערב, בעזרת המשטרה מקומית ("זענדארמען") הצליחו לעצור בעד הפורעים ולאסור רבים מהם. למחרת ניסו הפורעים להביא לעזרתם כפריים מהסביבה אולם המזימה נודעה והשוטרים מנעו את בואם וכך נרגעו המהומות[5]
אירוע אלים נוסף פרץ עשרים וחמש שנה מאוחר יותר, בשנת 1896, כאשר איכרים יושבי הכפרים סביבות גורליצה התנפלו על יהודים חוכרי בתי המרזח, ואברכים צעירים יצאו באישון לילה לכפרים וחילצו משם את היהודים.[1]
גם פגעי טבע ידעה הקהילה, כמו השיטפון שפקד אותה ביולי 1869, כפי שדווח בעיתון "המגיד"[6] מאוגוסט אותה שנה, ובה הוצף ונפגע בית העלמין היהודי ומצבותיו נשברו לרסיסים, או "השרפה הגדולה" שפרצה בשבת שמחת תורה תרל"ד (3 בספטמבר 1874), שהתפשטה בכל חלקי העיר. שרפה זו כלתה 437 בתים שהיו בעיקר בתי עץ, ובתוכם בתי כנסת ובתי מדרשות. כל מוסדות העיר – היהודיים והגויים עלו בלהבות, והיו גם פגיעות בנפש, בהם יהודיה אחת שנספתה בשרפה. מיד לאחר השרפה החלו לבנות ולשקם את ההריסות, ובעקבות בנייה זו התפתחה בעיר תעשיית לבנים ומפעלי חומרי בניין שונים, שהיו רובם ככולם בידי יהודים. כמו כן נוצר מעמד מיוחד של יהודים בנאים[1].
בתקופה הראשונה שלאחר חלוקת פולין, גליציה, שנספחה לאוסטריה, עדיין לא השתלבה במעגל הכלכלה האוסטרי, ותעשיות ומפעלים שהיו קיימים קודם לכן נאלצו לעמוד בתחרות קשה, ועל פי רוב כשלו. בעקבות זאת, התדלדלה יהדות גליציה, ויהודים רבים יצאו לחפש פרנסה במקום אחר- רבים פנו לגרמניה, צעירים היגרו לאמריקה, זקנים עלו לארץ ישראל ואחרים נדדו אף רחוק יותר[1]. ר' אשר הלוי, שנולד בגורליצה להורים עניים ב 1849, הרחיק נדוד והגיע עד כלכותה שבהודו ופרסם את קורות חייו בספר, שאף פורסם בעיתון "דבר" בפברואר 1938 [7]. בפרק על ילדותו בגארליץ הוא מתאר חיי עוני קשים. ולמרות זאת, בן גורליצה אחר, מ. יאקאב, "מורה הדת מורשה מטעם הממשלה בבתי ספר המדינות בגארליצא", הדפיס חוברת לכבוד חגיגות מלאת מאה שנים לחוקה הפולנית (3 למאי 1891). החוברת, שנקראה "מזכרת לבני ישראל לנמוס- החופש מן ג' מייא 1791", מתארת בקצרה את תולדות היהודים ונדודיהם בארצות השונות, והטובה שעשה הקב"ה עם היהודים כאשר הביאם אל אדמת פולין. כמו כן מכילה החוברת שבח לנדבת ליבו של העם הפולני כלפי בני ישראל במשך הדורות, והטובה הגדולה ביותר שהיטיב "עם פאהלן" ליהודים בחוקתו הנאורה האחרונה מ-3 במאי 1791. החוברת יצאה לאור בעברית ובפולנית ונדפסה בדפוס יאזעף קנאפיקא שהיה בגורליצה[1].
בהתאם למסורת האוסטרית, הקהילה היהודית לא קבלה תמיכה כספית מהשלטונות - לא העירוניים ולא הממשלתיים, והכנסותיה נשענו על "מס הבשר" (מס מיוחד שהותקן לפי "צו הסובלנות" של הקיסר האוסטרי יוזף השני משנת 9–1785), על ה"צימפל" – מס לקהילה, והכנסות קטנות אחרות[1].
עד מלחמת העולם הראשונה נמנתה גורליצה עם שבעה מחוזות בגליציה שאוכלוסיית היהודים בהם גדלה באופן יחסי (לא הגרו מהם, ולהפך, באו להתיישב בהם מבחוץ). מספר יהודי גורליצה בשנת 1910 נאמד בכ-3,500 נפש, שהוו 51.2% מכלל תושבי העיר באותה שנה[1]. אולם במהלך מלחמת העולם הראשונה, עת אזור גורליצה היה בחזית הקרבות, ברחו ממנה יהודים רבים, וחלקם הגדול לא שב אליה עוד[1][8].
בשנים 15–1914 הייתה גורליצה בקו חזית הלחימה בין כוחות רוסיים לבין כוחות אוסטריים-גרמניים, ועברה מיד ליד. ב-1 במאי 1915 פתחו הכוחות האוסטרים-גרמנים במתקפה שנודעה בשם "מתקפת גורליצה-טרנוב". מתקפה זו הסתיימה בספטמבר אותה שנה בניצחון של מעצמות המרכז, ובנסיגת הרוסים משטחי פולין וגליציה. במהלך המתקפה, ב־2 במאי 1915, נכבשה גם גורליצה מידי הרוסים. הקרבות בגורליצה הקנו לה לימים את התואר "ורדן הקטנה" בהיסטוריה המקומית[2].
חיים חן, בן גורליצה, תיאר בספר הזיכרון לגורליצה "מראות ומאורעות מימי מלחמת העולם הראשונה"[1]. בעדותו סיפר שכבר בראשית המלחמה, בחודש אב תרע"ד, החלו הגיוסים הראשונים, והמלאכה והמסחר בעיר שותקו כמעט כליל. כאשר נסוג הצבא האוסטרי מעמדותיו במזרח גליציה, הגיעו לעיר פליטים יהודים מאזורים אלה ובתי המדרש שמשו כאכסניות. עם התקדמות הרוסים גויסו צעירים נוספים, ובשבת אחת אף חטפו יהודים מבתי התפילה וגייסו אותם לצבא. היהודים נצטוו לפתוח חנויותיהם בשבת. סמוך לערב יום כיפור תרע"ה התקרבה החזית לגורליצה, והייתה חרדה גדולה בעיר. לזמן קצר הרוסים נסוגו במקצת, ויהודים רבים ברחו מן העיר, בעיקר לכיוון הגבול ההונגרי, כי רק משם אפשר היה לנסוע הלאה. ושוב- נהפך הגלגל. הרוסים התקדמו והאוסטרים נסוגו, ובשבת ה' בכסלו תרע"ה (16 בנובמבר 1914) פוצץ הגשר המחבר בין שני חלקי העיר. למחרת הוציאו השלטונות כרוז לתושבים, להביא תה וסוכר לקבלת פני הכובשים. ב-19 בנובמבר נכנסו הרוסים לעיר, ושלטו בה עד ל-7 בדצמבר.
אישור כתוב עברית מהבנק היהודי טוורז'יסטבו באנקובה בגורליצה 1934
בימי הכיבוש הזה התפרנסו היהודים ממסחר חליפין עם הצבא הרוסי, שהתייחס אז בהגינות מספיקה ביחס לצבא כובש בארץ האויב. גם חיילים יהודים בצבא הרוסי עזרו לא במעט. בכל זאת קרה מה שקורה בכל צבא כיבוש - שוד, גזלה ורצח.
הרוסים חזרו ונכנסו לעיר ב-2 בינואר 1915. בתוך העיר נוצרה החזית. כשהרוסים בתוך העיר, והאוסטרים – מחוצה לה. התוצאה הייתה הרס, שוד, שרפות, הרג ורציחות. השודדים היו רוסים וגם פולנים. בנוסף, היו הפגזות שבהן נהרגו יהודים רבים. הרוסים הטילו קנסות וגם לקחו עשרות בני ערובה והובילום לרוסיה, מהם רבים לא חזרו.
במשך כארבעה חודשים עמדו שני המחנות זה מול זה. אנשי העיר התרגלו ליריות, לעינויים, לקרבנות בנפש, למחסור ולרעב, ועל פי רוב שכנו במרתפים. חזית גורליצה-טרנוב הובקעה ב-2–3 במאי 1915. הניצחון המכריע של הצבא האוסטרי-גרמני על הרוסים היווה נקודת מפנה במלחמה זו. אך עם פריצת החזית נהרס בעיר כל מה שלא נהרס עוד קודם לכן. בשוך הקרבות הוקמו בסביבות גורליצה ובמחוזה 84 בתי קברות צבאיים. בהדרגה החלו לחזור לגורליצה הפליטים שברחו ממנה בראשית המלחמה, ולאט לאט החלו תושביה לבנות את העיר מחדש[1].
בתום מלחמת העולם הראשונה החל עידן חדש בפולין. לאחר שבמשך כ־120 שנה הייתה זו מחולקת בין שכנותיה - רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, זכתה פולין שוב בהכרה כמדינה עצמאית (הרפובליקה השנייה) בנובמבר 1918. גם ממזרח לפולין חלו תמורות - כשנה קודם לכן התחוללה המהפכה הרוסית, שהביאה לעולם את "בשורת הקומוניזם", ורוחות חדשות של מאבקים על לאומיות ושחרור עמים ומעמדות נשבו בעולם. גם ליהודים התעוררה תקווה משלהם, לאחר שהלורד בלפור חתם, עוד בנובמבר 1917, על "הצהרת בלפור" -מסמך מטעם ממשלת הוד מלכותו ובה הסכמה בריטית להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
יהודי גורליצה מצאו אפוא את עצמם בעיר שיש לשקמה מהריסות המלחמה, במדינה חדשה-ישנה, ופתוחים למגוון ההשקפות החדשות. זו לא הייתה עוד עיירה נידחת בקרפטים, אלא עיר בעלת פעילות ציבורית תוססת, מגוון מוסדות לימוד ותנועות נוער, כפי שיתואר להלן.
רבים מיהודי גורליצה נשארו בתום המלחמה בחוסר כל, לאחר שרכושם נהרס או נבזז, וערך הכסף פחת. על מנת לשקם את רכושם, היה עליהם להסתגל לסדרי הכלכלה החדשים שנוצרו עם הקמת פולין ושינויי הגבולות. מצד אחד, נסגר הגבול ההונגרי שנספח לצ'כוסלובקיה, והופסקו יחסי המסחר עם אוסטריה, אך מצד שני התפתח המסחר עם ערי פולין הגדולות. היו כאלה מיהודי גורליצה שהסתגלו עד מהרה למצב החדש, הצליחו לפתח עסקים משגשגים ואף נעשו אמידים.
אט לאט השתלבו היהודים במשק הפולני, נפתחו בתי מסחר לאריגים וקונפקציה מתוך הקשר החדש שנוצר עם לודז' וביאליסטוק, סוחרי הקמח פתחו קשרים עם פוזן–וולין, ויהודים נוספים פיתחו יוזמות כלכליות נוספות. עם התפתחות הכלכלה המודרנית, נוצר צורך באשראי. כיוון שהמוסדות הבנקאיים של המדינה נהגו באפליה כלפי היהודים, היה צורך ביסוד בנקים יהודיים. יהודי גורליצה נטלו יוזמה, ובעיר קמו בנקים אחדים: "טוורז'יסטבו באנקובה", "יד חרוצים" "הנדל ופשמיסלו" ו"בנק קופיצקי" - כולם בהנהלת יהודי העיר - שעזרו לפתח מסחר סיטוני מודרני וגם תעשייה בין יהודי גורליצה. במקביל, הייתה גם אגודת סוחרים ובעלי תעשייה, שהגנו ועמדו על זכויות סוחרים יהודיים.[1] להתפתחות מערכת המסחר והתעשייה על ידי יהודים בגורליצה תרמו גם בארות נפט נוספות שנתגלו בסביבות העיר והגדלת ניצול היערות.[1] הפולנים, שראו ביהודים מתחרים, ניסו לנשלם מעמדותיהם באמצעות חוקים כגון ביטול הזיכיונות של היהודים לסחור בטבק ומלח. גם מסחר התבואה, הזרעים והמכונות החקלאיות הועבר לחברה צרכנית פולנית. ב-1936 אישרו ראש הממשלה וראש הכנסייה הקתולית בפולין את החרם הכלכלי על בתי עסק וחנויות בבעלות יהודית שהוכרז על ידי הימין הקיצוני, תוך גינוי אלימות פיזית נגד יהודים[9] עם זאת, בעקבות ההתפתחות הכלכלית בראשית שנות השלושים, גדל מספר היהודים בעיר. בעירייה הייתה להם נציגות של 50% (24 מתוך 48 נבחרים), אולם במוסדות העירייה כמעט שלא התקבלו יהודים ורק בודדים מהם נשאו במשרה עירונית, כמו ד"ר הולנדר רופא העיר וד"ר זומר הווטרינר. מספר היהודים בגורליצה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה נאמד ב-3,960 נפש, שהיוו 48.3 אחוז מכלל אוכלוסי העיר[2], ולפי מקור אחר היה מספרם רק כ-3,300 נפש, כ-40% מכלל התושבים[3]. לאחר ליל הבדולח (9-10 בנובמבר 1938) הגיעו לגורליצה יהודים נוספים - פליטים מגרמניה.
ר' ברוך הלברשטאם מגורליצה, בנו של ה"דברי חיים" מצאנז. באדיבות מכון מעיין החיים דחסידי גארליץ צאנז, בנשיאות כ"ק מרן האדמו"ר רבי אלישע נכדו וממשיך דרכו של הרב האחרון של גורליצה.
בראשיתה, הייתה קהילת גורליצה שייכת לגליל צאנז, ולכן רב הגליל ממונה היה גם על גורליצה. לפיכך ניתן לומר שרב העיר הראשון היה רב הגליל ר' ברוך סגל לנדא. עם זאת, ישנה עדות לכך שהרב הראשון היה ר' יחזקאל לנדא, מנכדיו של "הנודע ביהודה".[1]
ר' חיים הלברשטאם בעל "דברי חיים", שהיה רב הגליל, מינה את מחותנו, הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים, כרב בקהילת גורליצה. הוא היה ידוע גם בכינויו ר' זלמן לייב טיטלבוים ונודע בשם "ייטב לב" על שם ספרו. המינוי היה כנראה בסביבות 1838–1840. ר' זלמן לייב ישב בגורליצה עד 1857, ועזב לדרוהוביץ'. במקומו התמנה חתנו, ר' ברוך הלברשטאם, (1827–1906) שהיה בנו הרביעי של בעל ה"דברי חיים" מצאנז. בהיותו צעיר לימים באותם זמנים, היו בקהילת גורליצה בעלי עמדה שסברו, שקהילת גורליצה ראוי לה רב ותיק יותר ובעל ניסיון. לכן פסק אביו, ר' חיים מצאנז, שר' ברוך ילך לכהן כרב בקהילת רודניק (בה נולד), ואילו לרבה של גורליצה יתמנה ר' שמואל טיטלבוים, אחיו של בעל ה"ייטב לב".[1]
הרב שמואל טיטלבוים, כיהן כרב העיר כ־30 שנה. בימי כהונתו נחנך בית הכנסת הגדול, והוקדש בית העלמין בעיר. לאחר מותו ירש את כס הרבנות בנו, ר' יוקיל מבעשט (עיירה בהונגריה). אך לא עבר זמן, וכמה מפרנסי הקהילה החלו לפעול כדי להחזיר לעיר את ר' ברוך הלברשטאם, לאחר שהלה היה רב ברודניק במשך כשלושים שנה.[1]
חותמת הרב אלישע הלברשטאם, הרב האחרון בגורליצה. באדיבות מכון מעיין החיים דחסידי גארליץ צאנז, בנשיאות כ"ק מרן האדמו"ר רבי אלישע נכדו וממשיך דרכו של הרב האחרון של גורליצה.
בין פרנסי הקהילה התגלעה מחלוקת, למי משני הרבנים זכות לשבת על כס הרבנות? מצד אחד, ר' יוקיל "ירש" באופן טבעי את משרת אביו, אך מצד שני, ר' ברוך, שנתמנה שנים קודם לכן לתפקיד זה, עזב את גורליצה רק משום שאביו פקד עליו לעשות כן ומחמת מצוות כיבוד אב עזב. ובנוסף, בתור חתנו של הרב הראשון, בעל ה"ייטב לב" הוא קודם לר' יוקיל, שהיה אחיינו. המחלוקת נמשכה שנתיים שלוש, עד שהתגלגלו הדברים לבוררות רבני גליציה. הללו הכריעו שלשני הרבנים הזכות להישאר בעיר, ועל הקהילה להחליט מי יהיה רבה. כיוון שהקהילה לא החליטה, נשארו שניהם רבנים בעיר, וחסידיהם ספקו להם צורכיהם. לבסוף עזב ר' יוקיל את גורליצה וחזר לעירו, בעשט, ור' ברוך נשאר כרב העיר. בנו של ר' יוקיל, ר' שלמה'לה נשאר לגור בגורליצה.[1]
ר' ברוך הלברשטאםכיהן כרב העיר במשך כ-13–14 שנים. בימי כהונתו נחנך קו הרכבת לגורליצה. ספרו בעיר, שהוא הגדיר את עצמו כשונה מאחיו הבכור, האדמו"ר ר' יחזקאל שרגא משינאווא. לדבריו, בעוד אחיו, "כשרואה אדם שרובו שקר, ורק קורטוב אחד של אמת בו, הריהו מכבדו ומקרבו. ואילו אני, כשאני פוגש אדם שרובו אמת ורק קורטוב אחד של שקר בו, אין אני יכול לעמוד בד' אמותיו" (חיים חן, ספר גורליצה).[1]
לאחר פטירתו של ר' ברוך, לא מיהרו אנשי גורליצה למנות להם רב בעיר, שכן היו בעיר דיינים ומורי צדק. ר' ברוך לא השאיר צוואה לגבי יורשו, ובנו הבכור, האדמו"ר ר' צבי מרודניק, (אביו של ר' יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מקלויזנבורג) ויתר על רבנות גורליצה. בנו הצעיר לעומת זאת, ר' אלישע הלברשטאם, בא להתיישב בגורליצה, לאחר שהיה תחילה רב בקרוסנו. הוא נתקבל בכבוד גדול, אך התמנה כאב בית דין ולא כרב העיר, ואילו ר' שלמה'לה טייטלבוים, בנו של הרב ר' יוקיל, נתמנה לדיין ומורה צדק (מו"ץ).[1]
למשרת רב העיר, נתמנה ר' אלישע הלברשטאםבימי מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהעיר שוחררה מפלישה הרוסית. בימיו רפתה המתיחות בין מצדדי ר' שלמה'לה בנו של ר' יוקיל לבין מצדדי שושלת הלברשטאם. כאשר נולד בן לר' שלמה'לה, הוזמן ר' אלישע להיות הסנדק. בהמשך אף השתדכו המשפחות זו בזו (בנו של ר' שלמה נשא לאשה את נכדת ר' אלישע).[1]
בתום מלחמת העולם הראשונה, כאשר הוקמה מדינת פולין העצמאית, נתמנה ר' אלישע כרב רשמי, ולפי החוק - גם חבר בוועד הקהילה ויו"ר הוועד. ר' אלישע כיהן ברבנות כשלושים שנה, והיה רבה האחרון של גורליצה, אנשי הקהילה העריכו את רבם מאוד, הן בשל צדקתו ותורתו והן בשל היותו איש אמת.[1]
בפרוץ מלחמת העולם השנייה, הצליחו ר' אלישע ומשפחתו להימלט מן העיר. הוא יצא עם בני משפחתו והגיעו עד ללבוב. משם שולחו על ידי הרוסים לערבות סיביר, והגיעו לאזור יקוטסק. מהתלאות והסבל, נפטר ר' אלישע בליל הסדר תש"ג. גם רעייתו, הרבנית יוכבד, נפטרה במקום ההוא.[1]
בנוסף לרבני העיר שצוינו לעיל, היו בקהילה לאורך שנותיה דיינים, מלמדים בתלמודי התורה, מגידי שיעורים בבית המדרש ותלמידי חכמים רבים.
ב־1921, לאחר הקמת פולין החופשית, התקיימו בעיר בחירות לוועד הקהילה, שמנה כ-15 חברים. ב-1928 התקבל החוק הפולני, לפיו הרב המקומי חייב להיות חבר קבוע בוועד הקהילה, וכך נתמנה ר' אלישע כחבר בוועד. ראש הקהל בסוף שנות העשרים היה ר' יחיאל הולנדר, ובשנות השלושים היה זה ר' אריה הלברשטאם.
בית המדרש ה"ישן" שכן בבניין בית הכנסת ובו התפללו בנוסח חסידי. בימות החול שימש בית המדרש מקום תפילה ותורה מרכזי לכל יהודי העיר. מעלות השחר המה בית המדרש לומדי גמרא ומשניות, קוראי תהילים ומעמדות, ואחר כך התקיימו בו מניינים רבים בזה אחר זה של תפילת שחרית. לאחר סיום התפילה, עוד נשארו בבית המדרש – מי שעתותיו בידיו - לעסוק בצוותא בשיחות תורה, עד חצות היום. לתפילת מנחה-מעריב היה בית המדרש הישן מלא מפה לפה, ואחרי התפילה התקיימו בו שיעורי תורה - שיעורי משניות ושיעורי דף יומי. ספסלי בית המדרש היו תפוסים כולם על ידי הלומדים, שרבים מהם הגיעו לאחר יום עבודה מפרך בחנות או טלטולים בשוקי העיירות הסמוכות - בייץ' וגריבוב.[1]
בית המדרש ה"חדש"- היה בניין גדול ויפה ומרכז תורה בשעתו, אולם במלחמת העולם הראשונה חרב הבניין לחלוטין ולא נבנה אחר במקומו.[1]
"מניינו של הרב" - מניין קבוע, התקיים בחדר מיוחד בביתו של הרב ר' אלישע הלברשטאם. התקיימו בו תפילות בשבתות וחגים, ובימי החול תפילות מנחה ומעריב. אמנם הרב התפלל בקביעות בבית המדרש הישן, אך במניין שבביתו ערך סעודות ("טיש" ) לחסידים וכן סעודה שלישית מדי שבת, שמשכו תמיד הרבה מקורבים וחסידים.[1]
"בית המדרש בני אמונה וגומלי חסדים", שהיה ידוע גם בשם "בעשטער בית מדרש" נבנה בימי המחלוקת על הרבנות הראשית בעיר, כפי שתואר לעיל. היה זה בניין רחב ידיים, והתקיימו בו תפילות ושיעורים בעיקר בשבתות וחגים.
"בית תפילה פועלי אגודת ישראל" - התקיים בבניין שהוקם על ידי "איגוד בעלי מלאכה" והמתפללים בו היו חברי איגוד זה.[1]
לוח זיכרון ליהודי העיר על קיר בית הכנסת. 1996
מניינים נוספים שהתקיימו בקביעות, בעיקר בשבתות וחגים, היו "מניין תלמוד תורה, בית המדרש אגודת אחים" (בפרוור העיר, "זאוודז'ה"), מניין של חסידי בעלז מניין של חסידי באבוב, מניין "המזרחי" (שהתקיים במועדון צעירי "המזרחי"), מניין ומועדון של צעירי "אגודת ישראל" ומניין ומועדון של "פועלי אגודת ישראל".
החינוך היהודי בגורליצה בכללו, היה מושתת - כמו ביתר ערי פולין - על שתי "רשויות": על בית הספר הפולני, בו נלמדו הלימודים הכלליים, ועל ה"חדר" שבו למדו לימודים תורניים בלבד.
תלמידי בית ספר "מזרחי" (חדר עברי) בשנות השלושים. בצוות החינוכי, נראים בתמונה בן ציון רוב (מנהל) וישראל הרץ (מורה)
היו בעיר "חדרים" פרטיים של מלמדים, אך בין ה"חדרים", מקום מכובד היה ל"תלמוד תורה", ששכן בבניין יפה בן שתי קומות ובו למדו מחזורים של תלמידים, כשהם מתחילים מלימוד "אלף בית" ויוצאים את המוסד עם ידיעות בגמרא ותוספות. רבים מתושבי העיר תרמו בעין יפה למוסד זה.
הנערים בוגרי ה"חדר" יכלו להמשיך את לימודם ב"ישיבות קטנות" בבית המדרש או בבתי חסידים, כמו ישיבת "עץ החיים" בבית חסידי באבוב בעיר[1].
מוסד דומה ל"תלמוד תורה" היה "חדר יסודי התורה", שהיה מיסודה של "אגודת ישראל". צוות המורים והמחנכים בחדר זה היו כולם בוגרי הסמינריון הדתי למורים בוורשה, מוסד של "אגודת ישראל". המוסד המקביל לו, לחינוך בנות, היה בית ספר "בית יעקב" מיסודה של שרה שנירר. המוסד החל לפעול לאחר מלחמת העולם הראשונה והיה בזמנו רעיון חדש, אך התקבל בגורליצה. מלבד בית הספר, הפעילה "אגודת ישראל" מועדון פעילות חברתי לבנות, שנקרא "בנות אגודת ישראל".[1] בנוסף, הפעילה אגודת ישראל ישיבה לצעירים בעיר, שפעלה במתכונת של הישיבות הליטאיות.
מיסודה של תנועת "המזרחי - הפועל המזרחי" הוקם בעיר "חדר עברי", בו למדו בשיטות פדגוגיות חדשות אבל ברוח היהדות המסורתית. החדר העברי בא לענות על דרישות הזמן. הלימוד בחדר המסורתי התבסס רק על לימוד הגמרא, ולא נלמדו בו מקצועות אחרים כגון תנ"ך, תולדות עם ישראל או ספרות עברית. בתקופת ההתעוררות הלאומית משכו נושאים אלה את הנוער, ורבים הלכו והתרחקו מהמסורת. מטרת החדר העברי, שהוקם על ידי הסתדרות "המזרחי" הייתה לשלב בין המסורת לרעיונות הלאומיים. הקמת מפעל זה הייתה כרוכה במאמצים רבים, אך לבסוף, בשנות השלושים, נחנך בניין מרווח עבור החדר העברי, שהלימודים בו התנהלו בעברית. זה היה חידוש מהפכני בזמנו. מבנה המוסד שימש גם כמועדון תרבות לחברי המזרחי, ובשבתות וחגים שימש כבית כנסת לציבור גדול של מתפללים.[1]
עם התעוררות הציונות, נוסד בית ספר עברי בגורליצה, שנקרא "שפה ברורה". זה היה מעין חדר מתוקן, והוא התקיים שנים אחדות.[1]
בעיר פעלה גם גימנסיה ממשלתית שכ-10-12% מתלמידיה היו יהודים, שבחלקם הגדול היו מצטיינים. בגימנסיה לימדו גם שלושה מורים יהודים - פרופ' הנריק פוגל, שלימד טבע ובוטניקה, מארק קצור, שלימד מתמטיקה ולייב ציילר, מורה לדת ישראל, שלימד את קבוצת היהודים תולדות ישראל וקטעי תפילה בעברית. איש משלושתם לא שרד את השואה.[1]
בנין הגימנסיה בגורליצה, צולם בשנת 1996
בקהילה פעלה גם ספרייה ציבורית, "ספריית נשים לאומיות", שנוהלה וטופחה על ידי נשים משכילות. הספרייה כללה אלפי כרכים של ספרות יפה, שירה, פרוזה וספרי מדע בעברית, יידיש, גרמנית ופולנית. והייתה פתוחה שלוש פעמים בשבוע. הנשים שעבדו בה עשו מלאכתן בהתנדבות.[1]
בנוסף למוסדות הלימוד הרשמיים שתוארו לעיל, פעלו בעיר בשנות השלושים גם תנועות נוער, שנתנו מענה חברתי לנוער, בהתאם למפלגות שהיו פעילות באותם ימים בפולין, ובגורליצה בכלל זה: אגודת ישראל, שהפעילה את "צעירי אגודת ישראל"; "פועלי אגודת ישראל" שהפעילה "קיבוץ הכשרה" לקראת עלייה לארץ ישראל; "תנועת המזרחי" בעלת האוריינטציה הציונית שהפעילה את "צעירי המזרחי", את "ברוריה"- ארגון בנות "המזרחי", וחוות הכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל; "בר כוכבא" - ארגון הנוער הסוציאליסטי, "הנוער הציוני" ו"עקיבא" בחסות ההסתדרות הציונית - חברים משתי תנועות אלו הזינו אחר כך את קן "השומר הצעיר", שנוסד בעיר ב-1931. קודם לכן, בראשית שנות העשרים, פעלה בעיר "השומר"- תנועה צופית על רקע ציוני. ב-1934 נפתח גם קן של תנועת בית"ר בגורליצה מיסודה של התנועה הרוויזיוניסטית.[1]
כמו בכל קהילה, גם בגורליצה פעלה "חברה קדישא", שדאגה ל"חסד של אמת", דהיינו, לקבורת הנפטרים.
בית הקברות בגורליצה 1996
שתי קופות גמילות חסדים (גמ"ח) נתקיימו בעיר. האחת – "גמילות חסדים גורליץ" והשנייה - "גמילות חסדים של בני אמונה וגומלי חסדים". שתי הקופות הגישו עזרה תמידית ליהודי העיר, לסוחרים זעירים, לבעלי מלאכה ולכל נזקק, בצורת הלוואות של סכומים ניכרים לזמנים ממושכים ללא ריבית. יהודי העיר תרמו בעין יפה וככל יכולתם לשתי קופות אלו, שמצדן העמידו על רגליהן הרבה משפחות מהשכבות הבינוניות והעניות. מלבד קופות הגמ"ח העירוניות, היו קופות גמ"ח פרטיות שהחזיקו עשרות בעלי הבתים בעיר, והללו תמכו בכל יהודי שפנה אליהם ולא השיבו פניו ריקם.[1]
במסגרת מעשי הצדקה הפרטיים, ראוי להזכיר כאן את מפעלו של ד"ר שמחה הולנדר, שהיה רופא העיר, וייסד ואף קיים – כמעט בעצמו - בית מחסה לילדים יתומים, עניים ועזובים. הוא אסף כסף למוסד זה, דאג להקמת המבנה ולצורכי הילדים שאסף לתוכו. הוא אמנם קיבל תקציב כלשהו מעיריית גורליצה, ואולי גם מהקהילה, אך עדיין נשא בעול של דאגה לכלכלת המוסד ולרווחת הילדים. הוא המשיך את מפעלו גם זמן מה במהלך השואה.[1]
חברות צדקה נוספות שהיו בעיר, היו "חברת מרבה צדקה" וחברת "הכנסת אורחים". שתי אלו דאגו לעניים שהגיעו מדי יום – מחוץ לגורליציה לקבץ נדבות בעיר, וספקו להם תרומה בעין יפה וגם ארוחה ומקום לינה אצל אחד מבעלי הבתים בעיר[1].
חברת "ביקור חולים" וחברת "לינת הצדק" עסקו בסיוע לחולים - טיפול בחולה ובמשפחתו, עזרה במימון צורכי רפואה למשפחות עניות. לצידן התקיימה חברת נשים "פרויען פאריין" שטיפלו בעיקר ביולדות עניות, בנשים חולות ובילדים חולים.
כמו כן התקיים בעיר "בית זקנים", בו גרו אחדים מזקני העיר ואתם קשישים חשוכי מרפא שמסיבות שונות לא מצאו את מקומם בחיק המשפחה.[1]
בימים הראשונים של ספטמבר 1939, עזבו כשליש מיהודי העיר את גורליצה, כשפניהם מועדות מזרחה, לכיוון הגבול הרוסי, אך רבים מהם שבו לעיר. כ-160 מהם נתפסו על ידי הגרמנים ונרצחו ליד דינוב (Dynow), ב־14 בספטמבר 1939.[3]
הגרמנים כבשו את גורליצה ב-7 בספטמבר 1939, ורדיפת היהודים לא אחרה לבוא. ב-14 בספטמבר 1939, שהיה ראש השנה ת"ש, שרפו הגרמנים את בית הכנסת, וכ-50 יהודים נהרגו בשרפה. כעבור כשבוע, ב-22 לחודש זה, נורו למוות עוד חמישה יהודים. הגרמנים החלו לחטוף יהודים לעבודות כפייה מבזות (טאטוא רחובות וכיוצא בזה), להתעלל ביהודים (לגזוז את זקניהם), לגזול את רכושם ולהחרים את עסקיהם. מצבות בית העלמין היהודי נעקרו ממקומן ושימשו לאבני מדרכה בעיר. חנויות היהודים סומנו במגן דוד, והורשו לפעול עד 1940. החנויות הופעלו על ידי נשים, כי הגברים פחדו מחטיפה לעבודות כפייה. במהלך סתיו 1939 הגיעו לגטו עוד פליטים יהודים ממערב פולין.[3][1]
בינואר 1940 נצטוו היהודים לשאת סרט לבן עם מגן דוד כחול על זרועם השמאלית. הוקמה משטרה (שירות סדר יהודי) ומונה יודנראט. היודנראט מנה שבעה חברים ובראשם עמד עורך הדין הציוני ד"ר הנריק ארנולד. באפריל 1940 הוכפף היודנראט של גורליצה ליודנראט המרכזי בנפת יאסלו (Jaslo). היודנראט סיפק לגרמנים בין 100 ל-300 עובדים מדי יום, וכך נמנעה חטיפה אקראית של יהודים מן הרחוב. יהודים אלה הועסקו במנסרות של חברת "הובאג" (Hobag) הגרמנית, במפעל לנייר זפת (שהיה בבעלות של יהודי עד שהוחרם), ובעבודות תחזוקה וסלילה.[3][1]
היודנראט יצר קשר עם הארגון היהודי לעזרה הדדית- Juedische Soziale Selbsthilfe (יס"ס) בקרקוב, הפעיל מרפאה ומטבח ציבורי, וחילק חבילות מזון לנזקקים. בסוף 1940 עבדו במרפאה שני רופאי שיניים.[3]
בסתיו 1940 חיו בגורליצה כ-4,000 יהודים, ובדצמבר נפתח בה בית ספר יהודי, שכנראה נסגר לקראת סוף 1941. בבית הספר לימדו עברית וסיפקו לילדים ארוחות מקרקוב.[3]
ביולי 1941 גרשו הגרמנים מהעיר 160 יהודים עניים לבובובה (Bobowa), וקבוצה נוספת גורשה ב־7 באוגוסט לבייץ' (Biecz), לבובובה ולז'פייניק שטז'יז'בסקי ( Rzepiennik Strzyżewski)[3].
הקמת הגטו החלה ביולי ונשלמה באוקטובר 1941, ובתחילה היה זה גטו פתוח. האזור שיועד למגורי היהודים היה "דבורז'יסקה". לקראת סוף 1941 רצחו הגרמנים את ד"ר ארנולד, ראש היודנראט, במשרדו, לאחר שזה סירב לציית להם ולהגדיל את מכסת עובדי הכפייה. במקומו נתמנה ליו"ר היודנראט ד"ר בלך (Blekh).[3]
גלויה שנשלחה מגטו גורליצה ב-7 ביולי 1942, ונושאת חותמת עם צלב הקרס
בסוף 1941 או בתחילת 1942, הוקם בית חולים קטן ליהודים. כמאה יהודים נרצחו בעיר בתחילת 1942 במספר תקריות שונות.[3]
הגטו נסגר בפברואר 1942. התמותה בגטו הייתה רבה עקב מחלות שפשו בו, והצפיפות הרבה (3–4 משפחות בחדר אחד). חרף הקור העז, נצטוו היהודים למסור לגרמנים את כל הפרוות שהיו ברשותם, ומי שסירבו לציית לפקודה זו נרצח.
היודנראט הקים בגטו בית מלאכה, וכ-350 איש הועסקו בו במקצועות שונים, בעיקר בחייטות. עוד הקים היודנראט סדנת ייצור לתעסוקתם של כ-100 בני נוער.[3][1]
עובדי הכפייה - מאות בחורים שהוצאו מדי יום מהעיר, הועסקו בסלילת כביש בייץ'-סאנוק, ועליהם היה לפרוק אבנים במשך 12–14 שעות ליום. בתחילת קיץ 1942 נשלחו עובדי הכפייה למקומות מרוחקים יותר.[1]
באביב 1942 גורשו לגטו יהודים מכפרי הסביבה, והללו הביאו שמועות על רצח המוני.[3]
ב-22 ביולי 1942, ערב תשעה באב, ניתנה פקודה להתכנס בכיכר דבורז'יסקו, ומן הנאספים הוצאו כ-300 צעירים וגורשו למחנה עבודה בפלאשוב (Plaszow).[3][1]
ביולי ובאוגוסט הוטל על תושבי הגטו תשלום כופר. היהודים נאלצו למסור מכסה גבוהה של מזומנים ותכשיטים שעדיין היו ברשותם, כשהגרמנים עורכים חיפושים בבתיהם ומחרימים מה שעוד היה ניתן.[3]
בתחילת אוגוסט 1942, הועברו לגטו גורליצה יהודי בובובה ובייץ', וב־14 בחודש זה, ערב שבת, יצאה פקודה שעל כל היהודים להתאסף בכיכר דבורז'יסקו, ולקחת אתם חפצים אישיים. גרמנים ושוטרים פולנים ואוקראינים כיתרו את הגטו וכפו את ביצוע הפקודה. חברי היודנראט ומשפחותיהם, וכן יהודים שניסו להסתתר במרתפים ועליות גג ונתפסו, נרצחו במקום. מהנאספים, כ־200 צעירים נשלחו לפלאשוב, ו-700 זקנים חולים וילדים הוסעו ליער וז'יצה ( Warzica), ליד גארבץ - שם נרצחו בירי לתוך בור שהוכן קודם לכן.[3] עקיבא מטלס, שהסתתר עם בני משפחתו בעליית גג בביתו של ר' יצחק נטע שטנגל, סיפר בעדותו כי ראה כיצד הגרמנים מאיצים בזקנים ובנשים לעלות על מכוניות משא, כשילדים קטנים נזרקים על המכוניות כאילו היו כדורים. לא היה ניתן לברוח לשום מקום בשל משמרות החיילים שהקיפו את העיר בכלל ואת שטח הגטו בפרט[1].
גארבץ, קבר אחים. במקום זה נרצחו 700 מיהודי גורליצה ובאבוב ב-14 באוגוסט 1942
הנותרים מאלה שכונסו בכיכר דבורז'יסקו הועברו ל"בוטשארניה"- בית חרושת לנעליים, שם החזיקו אותם צפופים, רעבים וצמאים עד יום שני בבוקר, 17 באוגוסט, ואז גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ, שם נספו. בין המגורשים היה גם דיין העיר ר' שלמה'לה טייטלבוים, בנו של ה"בעשטער רב" שהלך קוממיות לקראת גורלו[1].
חלק מהיהודים שהתחבאו וניצלו מהאיסוף והמשלוח לגארבץ, הוטעו על ידי עוזרי הנאצים לחשוב שאותו בית חרושת לנעליים "בוטשארניה" מהווה מקום הצלה והצטרפו אליהם מרצון. גם אותו עקיבא מטלס, שמסר את העדות שלעיל, יצא ממחבואו והלך למקום עבודתו - בית החרושת לנייר זפת, שנחשב למקום עבודה חיוני לגרמנים. שם עבדו עוד כ-30 יהודים[1]. פועלים אלה, בראותם את המון הנאספים בבוטשארניה מגורשים ומועלים לקרונות, התפרצו בזעם על הקצין הגרמני שהכירו, וניסו תוך חירוף נפש להביא אוכל ומשקה לאלה שבקרונות. בצאת הרכבת, שכרו הפועלים גוי אחד ושילמו לו סכום הגון שיסע אחר הרכבת להיוודע מה גורלם של המגורשים. בשובו, הודיע הלה כי הרכבת הגיע עד בלז'ץ. איש מן המגורשים לא נותר בחיים[1]. בין המגורשים היו, מלבד אנשי גורליצה, יהודים שגורשו מכפרי הסביבה, ושהובאו לגורליצה מערי פולין האחרות.
לאחר רצח הילדים והזקנים בגארבץ והגירוש לבלז'ץ, נותרו בגורליצה כמה מאות יהודים - עובדי "הובאג" ובית החרושת לנייר זפת, יהודים שנצטוו לנקות את הגטו וכאלה שעבדו בחוות בסביבה. יהודים אלה הועברו לגטו חדש בסביבות ה"גרברניה" שהיה סגור ומסוגר[3][1]. הונפקו להם תעודות עם חותמות חדשות ומיוחדות, ולעבודה וממנה הלכו עם משמר. כ־50 איש נחטפו מהגטו ונצטוו לקבור את המתים בגארבץ, רבים מהם לא חזרו[1].
גלעד במחנה ההשמדה בלז'ץ
הגטו החדש התקיים כשבוע בלבד. כעבור כשבוע, ב־20 באוגוסט, הוזעקו תושבי הגטו באישון לילה ונדרשו להתאסף על שפת הנהר, ליד בית החרושת לנרות של לנגזאם[1]. בבוקר הקריאו רשימה של 250 איש ופקדו עליהם לצאת. הנקראים סירבו לצאת, הגרמנים ירו בהם ורבים נהרגו. לבסוף יצאו בלוויית משמר כבד לרכבת[1]. בין המגורשים במשלוח זה היה גם עקיבא מטלס, אך הוא הצליח להתגנב ולהתחבא, וחזר לבית החרושת של פסל (ליצור נייר זפת) לאחר צאת הרכבת והתפזרות המשמר.
ב-14 בספטמבר חוסל גטו גורליצה. כ-350 איש גורשו לבלז'ץ.
נשארו בעיר כמאה יהודים, פועלי הובאג ובית החרושת לנייר זפת. הללו החזיקו מעמד בגורליצה עד 6 בינואר 1943. ביום זה, נשלחו מגורליצה שרידי היהודים שעוד חיו בה - עובדי הובאג למחנה העבודה במושינה (Moszyna) שליד נובי סונץ' (צאנז), שם מצאו את מותם כעבוד זמן קצר, ועובדי בית החרושת לנייר זפת לז'שוב (Rzeszȯw). מז'שוב פוזרו מגורשי גורליצה למחנות שונים, ורק בודדים מהם נשארו בחיים (ובהם עקיבא מטלס שמסר את העדות הנ"ל).
מצבת זיכרון לקהילת גורליצה ב"מרתף השואה" בהר ציון, ירושלים
כ-200 מיהודי גורליצה (שהיו בה בספטמבר 1939) שרדו ושבו אליה בתום המלחמה[2] - בחלקם עברו את המלחמה בשטחי ברית המועצות לאחר שברחו מגורליצה בראשית המלחמה, ואחרים נדדו בזהות מזויפת בפולין בסיוע חסידי אומות העולם. בודדים שרדו את תלאות מחנות העבודה אליהם נשלחו. שרידי כ-30 המשפחות היהודיות שחזרו לעיר עסקו בהבאה לקבורה של יהודים שנקברו בבוטשארניה במהלך המלחמה, ובהקמת גלעד על קבר האחים בגארבץ[1], ועד מהרה עזבו את גורליצה, בעיקר לישראל. היום לא קיימת קהילה יהודית במקום.
אנדרטה שהוצבה בגורליצה בשנת 2012 במלאת שבעים שנה לחיסול הגטו
בישראל הונצחה הקהילה בכמה מפעלים:
"ספר גורליצה - הקהילה בבנינה ובחורבנה" - ספר זיכרון שנכתב בידי יוצאי העיר, ובו פרקי זיכרונות, עדויות ושמות כל הנספים. יצא לאור בשנת 1962[1][10].
בבני ברק: רחוב הנושא את שם הקהילה – "קדושי גורליץ" נמצא בשיכון ה' בעיר, ובו בית כנסת וכולל "קדושי גורליץ". רב בית כנסת וראש הכולל הוא הר' אלישע הלברשטאם, נכדו של הרב האחרון של גורליצה, והוא ממשיך את המסורת החסידית שהייתה בקהילה. בבית הכנסת ישנם לוחות זיכרון שהקדישו יוצאי העיר לזכר יקיריהם שנספו.
בחולון: בבית העלמין הוצבה מצבה לזכר קדושי גורליצה שנספו בשואה. בצדה השמאלי של המצבה הוכנסה מגילת קלף שנכתבה בידי סופר סת"ם, הנושאת את כל שמות נספי העיר – כפי שנמסר על ידי הניצולים. בצדה הימני של המצבה הוטמן אפר קדושים שנאסף בזמנו באתרי מחנות ההשמדה.
בירושלים:
1. במרתף השואה שבהר ציון, הציבו יוצאי גורליצה "גלעד ומצבת נצח" לקרוביהם היקרים חללי עירם, בי' בטבת תשי"ט.
2. ב"יד ושם", "בבקעת הקהילות"-מוזכרת גורליצה בין שאר הקהילות החרבות.
הנצחה בפולין:
בגורליצה:
אנדרטה לזכר שואת יהודי גורליצה - נחשפה ב-19 באוגוסט 2012, במלאת 70 לחיסול הגטו. האנדרטה הוצבה בין הרחובות Strażacka ו-Krzywa בסמוך לאתר בו היה בעבר בית הכנסת "בעשט" (המבנה שרד את המלחמה, שימש זמן מה כתחנת מכבי אש ונהרס ב-2016). האנדרטה בנויה כאובליסק מאבן, ועליו לוח הנושא כתובת בעברית ובפולנית. נוסח הכתובת בעברית: "אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר "- (ספר תהילים, פרק קמ"ד, פסוק ד').ובהמשך: "עוברי אורח, עצרו מול הגלעד הזה וזכרו את השמדת יהודי גורליצה - אשר היו כחצי מאוכלוסיית העיר – שבוצעה בעת כיבוש פולין על ידי הרייך השלישי בשנים 1939–1945. ב־19 באוגוסט 1942, ממקום למוד סבל ומוות זה, הוציאו הנאצים את המשלוח האחרון מגורליצה, כשעליו כ-2,500 מבני העיר. במלאת 70 שנים לזוועות אלה, ולמען יזכרו הדורות הבאים, הוצב לוח זה. תושבי גורליצה, 19 אוגוסט 2012".
שלט זיכרון על בנין בית הכנסת, לזכר היהודים בני העיר שנספו בין 1939–1945.
בבית הקברות - הוקמה גדר סביב האתר והוצב שלט המציין את בית הקברות היהודי. בכניסה הונחו מצבות שנמצאו באתר. האוהל על קברו של ר' ברוך מגורליץ שוחזר.
אנדרטה בסמוך לבית הקברות, מורכבת ממצבות שנמצאו ברחבי העירבסמוך לבית הקברות, הוקמה בשנת 2021 אנדרטה בצורת מגן דוד, המורכבת משברי מצבות שנלקחו בעבר מבית העלמין ונמצאו לאחרונה במקומות שונים בעיר.
שמה של גורליצה באתר בלז'ץ
בבלז'ץ:
באתר ההשמדה בו נספו - בין השאר - יהודי גורליצה, הוקם מוזיאון, ועל קברי האחים הוקם גלעד. על הבטון המקיף את השטח העצום של קברי האחים, כתובים שמות הערים מהם נשלחו יהודים לבלז'ץ (לפי תאריכי הגעת המשלוחים), ביניהם גם שמה של גורליצה.
ערך מורחב – גטו גורליצה
